יסוד קיום הבריאה
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: (ו,יג)
רש"י - כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל:
בחז"ל מובא כמה דברים שגרמו להביא המבול לשחת כל בשר, רש"י מביא, שעברו על ע"ז וג"ע, שכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא בערוה ועבודה זרה (מקורו סנהדרין נז.). וחתימת גזר דינם היתה על הגזל (שם קח.).
ובוודאי יש בעבירות אלו סיבה מיוחדת שהם יגרמו להביא המבול, ויש להתבונן מהו עומק הדבר שעבירות אלו דייקא גרמו המבול. ועוד צריך ביאור אם אדם חטא בהמה מה חטא, ולמה יהי' נשחת כל הבריאה בשביל האדם, יעניש האדם שחטא גרידא.
ומבאר המהר"ל, דהנה אמרו חז"ל, על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים (אבות א, ב). ומהו המיוחד בג' דברים אלו שעליהם העולם עומד.
וביאור הדבר, יסוד קיום הבריאה הוא בשביל שהנבראים יש בהם 'טוב', ובלי שיהי' בהם טוב אין להם זכות קיום, וכבר העיד הקב"ה על כל הבריאה 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. והנה כל הנבראים וכל הבריאה תלוים באדם שהם נבראו בשביל לשמש את האדם, ואם אין אדם מתנהג כפי שראוי ממילא אין להם זכות קיום, וכן אמרו חז"ל במדרש (ב"ר פכ"ח) 'משל למלך שהי' משיא את בנו, ועשה לו חופה וסיידה וכיירה, כעס המלך על בנו, התחיל המלך לשבר בקנקנים, אמר המלך, 'כלום עשיתי אלא בשביל בני' בני אבד וזו קיימת ולפיכך מאדם ועד בהמה ועד עוף השמים'. וכיון שנתבאר שהכל נברא בשביל האדם, צריך שיהא באדם 'הטוב' ואז ראוי לו הקיום ובזה יש גם לכל העולם קיום.
ובאמת אצל האדם לא נאמר בפירוש בבריאותו 'טוב', אלא ברמז כמו שאמרו חז"ל (בב"ר פ"ט) עה"פ 'והנה טוב מא"ד', אותיות אד"ם. ועומק הדבר הוא; שהאדם שונה מכל שאר הבריאה, שאינו נברא באופן טבעי כיצור טוב השלימות, אלא 'עיר פרא אדם יולד', צריך לקנות 'בעצמו' מעלת הטוב, ולהוציאו מן הכח אל הפועל, וזהו חובת האדם בעולמו, לקנות בעצמו מעלת הטוב ולהיות טוב בכל האופנים, טוב מצד עצמו, וטוב לשמים, וטוב לבריות, היינו – כיון שהבריאה מצד עצמה הוא טוב יש לו להיות טוב בעצמו, וכן לעבוד את ה' שבראו, ולא נברא להיות בעצמו אלא בחברת בני אדם ויש לו להיות טוב לבריות, כלל הדבר שיש לו להיות טוב בכל הבחינות ואופנים.
וכדי שיהי' האדם שלם וטוב בשלשה דברים הנזכרים, נצרך לשלשה העמודים; תורה, עבודה, גמילת חסדים. תורה – כדי שיהי' נחשב מצד עצמו לבריאה טובה, הדרך היחידה היא אך ורק על ידי התורה השכלית, ובלי התורה נמשל כבהמה נדמו, ואין ראוי להיות לו מציאות, אבל כאשר יש לו 'חכמת התורה' - שאינו דומה לשכל אנושי שמצורף אל החומר והוא שפל ופחות - אבל חכמות התורה זהו שכל אלוקי, מעניק לאדם שלימות, ונחשב לבריאה חשובה שיש בו טוב, וזהו עמוד התורה שהעולם עומד בו. עבודה – היינו עבודת הקרבנות וכן שאר המצוות ועשיית רצון השי"ת שנכללים תחת עבודה, בזה האדם נעשה שלם וטוב לשמים. גמילת חסדים – שעל ידי עשיית חסד חינם לזולתו, בזה הוא טוב לבריות, ואז הוא בתכלית השלימות. ובזה מובן הלשון על שלשה דברים 'העולם' עומד ולא האדם עומד, שהאדם הוא יסוד הבריאה.
ובזה נבא על הביאור למה נחרב הדור עד שעברו על שלשה עבירות אלו, שעשו ההיפך מעמודים שהעולם עומד עליהם, עבודה זרה – ההיפוך מעמוד עבודה להשי"ת, וכן גלוי עריות, שזהו מעשה חומרי וכבר נתבאר שעמוד התורה הוא כל השכלי זהו הפרישות מכל מעשה חומרי, וכן גזל – שזהו מגמילת חסדים שנותן לאדם אחר משלו והגזלן נוטל את שלו. והאדם הרי בו תלוי כל הבריאה, וכיון שהרסו אל עמודים שיש לעולם וממילא לו קיום, ונחרב העולם.
וז"ל דרך חיים (א ב, ד"ה מזה תדע):
'ומזה תדע כי בדור המבול לא נחרב העולם עד שחטאו בכל אלו שלשה דברים שהעולם עומד עליהם ובאו אל ההיפך, וכאשר נטו אל ההיפך אז העולם נחרב מאדם עד בהמה, לפי שחטאו בעבודה זרה והיא הפך עמוד העבודה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין ע') וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה אין נשחתה אלא עבודה זרה ועריות, עבודה זרה דכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל, ועריות דכתי' כי השחית כל בשר את דרכו, ואלו שני דברים הם הפך שני עמודי העולם שעליהם העולם קיים שהם העבודה והתורה, ועוד היה בהם גזל כדכתיב ותמלא הארץ חמס, ודבר זה הפך גמילות חסדים שהוא נותן לו משלו וזהו גוזל את שלו, והנה אלו שלשה דברים הם הפך לגמרי אל שלשה דברים שעליהם העולם עומד, וכאשר עקרו שלשה העמודים והיו נוטים אל ההיפך לגמרי, לא היה לדור ההוא עמוד ויסוד להשען עליו ובא חורבן אל העולם' ע"כ.
וזהו עומק הדבר שעל כל עבירות שבתורה יעבוד ואל יהרג חוץ מג' עבירות 'עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים', (סנהדרין עד.) והנה, הניחא שפיכות דמים, יש סברה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אבל בגלוי עריות וע"ז מהו מהו הסברה בגלוי עריות שיהרג ואל יעבור.
ולפי הנתבאר יובן בטוב טעם, שג' עבירות אלו הם כנגד ג' עמודים שהעולם עומד עליהם, וראוי שיעבר ואל יהרג, שהרי בלי זה אין לאדם מציאות כלל, ואם יעבור עליהם נחשב כאילו אין לו מציאות כלל, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, ואע"פ שמאנסו, אמנם לא שייך לומר בדברים אלו 'וחי' בהם' שעבירות האלו הם בעצם המיתה וההעדר, ואם עובר עליהם אפילו באונס, לא נשאר לו חיות ומציאות כלל. ולכן אין בו הפטור של וחי' בהם, ודינו שיהרג עליהם ואל יעבור.
וזה לשונו שם :
'ולפיכך באלו ראוי שיהיה נהרג ואל יעבור, כיון שקיום האדם על שלשה דברים השנויים כאן שעל ידי שלשה דברים העולם עומד, ובהפך שלהם אין לאדם מציאות כלל, ואם ירצה לעבור ואל יהרג, הרי על כל פנים נחשב כאלו אין לאדם מציאות, ומוטב שימות זכאי ואל ימות חייב, כי כאשר הוא הפך הטוב כאלו אין לו מציאות כלל. ואף על גב שהוא באונס, מכל מקום כיון שאלו דברים נוטים מן המציאות לגמרי לא שייך לומר וחי בהם ולא שימות בהם, כי באלו עבירות הוא עצם המיתה וההעדר ואין בהם המציאות שהוא החיות כלל ודבר זה מבואר'.
