וַֽיְחִי־לֶ֕מֶךְ שְׁתַּ֧יִם וּשְׁמֹנִ֛ים שָׁנָ֖ה וּמְאַ֣ת שָׁנָ֑ה וַיּ֖וֹלֶד בֵּֽן׃
נח – חז״ל כבר העירו: ״לא השם הוא המדרש ולא המדרש הוא השם״ (בראשית רבה כה, ב); הווי אומר, משמעות שם ״נח״ אינה כהוראת ״ינחמנו״ (ראה להלן). חז״ל גם העירו שכאן – בניגוד למה שנאמר בכל הדורות הקודמים – אומר הכתוב ״ויולד בן״, ופירשו על ״בן״ – ״כי ממנו נבנה העולם״ (ילקוט שמעוני, בראשית מב). כאן התגלה המושג היהודי ״בן״ במלוא משמעותו – שממנו נבנה העולם. הדורות הקודמים לא הסתפקו בכך שניתן להם בן, הם תמיד ראו בו תכונה מיוחדת או כיוון מיוחד. אך למך ראה בו רק ״בן״, ובקריאת שמו ביקש לומר: בן ניתן לנו, והוא זה שינחמנו. וכך אומר הפסוק: רק ״זה״ – רק ילדינו, ״ינחמנו״ – יכולים לנחם אותנו, ״ממעשנו״ – מכל עמל ידינו, ״ומעצבון ידינו״ – ומכל הויתור והפרישות שלנו [עיין פירוש לעיל ג, טז].
הכתוב אינו אומר ״ינחמנו על וגו׳ ״, אלא ״ינחמנו מ וגו׳ ״: מכל מעשנו רק זה בלבד יכול לנחמנו. האדמה כולה, כל האמצעים המשמשים לעבודת האדם, היו בסימן קללה, ודוכאו ועוכבו למען חינוך האדם. אך האדם עצמו לא נתארר, רק התפתחות האדמה נעצרה. בני דורו של למך ניסו להוציא ברכה מכל מעשה ידיהם, אך כל יגיעתם היתה לריק עקב הקללה השורה על האדמה. עליהם אמר למך את דברו: ״ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה׳ ״ – מכל מה שאנו מייצרים, מכל הויתור שעלינו לעשות, מכל האדמה שבה חשים אנו את קללת ה׳, מתוך כל אלה – רק ״זה״ ינחם אותנו. רק על ידי ה״בן״ שלנו, ה״לבינה״, יכולים אנו להשיג את מטרת כל עמלנו. אותו נוכל להעלות למרומי ייעודו, ללא עיכוב וללא קללה. שכן הקללה אינה שורה על האדם; לכן נוכל להשיג את התכלית הנעלה ביותר, בכל תקופה ובכל אדם אשר ייוָלד. הבנים הם תמיד ״כְּחִצִּים בְּיַד־גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים״ (תהלים קכז, ד). בידינו לכוון אותם להיות ״בוני״ עולם. ואין זה תלוי כלל ב״מעשנו ומעצבון ידינו מן־האדמה אשר אררה ה׳ ״.
משום כך קרא למך לבנו ״נח״. ״נוח״: תנועה שהגיעה למנוחה. ״נוח״ קרוב באופן היגויו ל״נוֹא״, ״נֹהַּ״, ו״נוֹעַ״. ״נוא״ הוא תנועה שהופסקה, ומכאן ״נָא״ – חצי מבושל, ״הֵנִיא״ – לעכב אדם מלקיים את מחשבותיו. מי שרוצה לשנות את דעת זולתו פונה אליו בבקשה: ״נא״. ״נֹהַּ״ הוא לשון קינה, או לשון צער על תקלה או מכשול. ״נוֹעַ״: תנועה בפועל לקראת מטרה. ״נוח״: תנועה לקראת מטרה, שהגיעה אל המנוחה.
למך מביע בדבריו בפסוק כ״ט את הרעיון הבא: אדם לעמל יולד; כל חייו הם תנועה ויגיעה. אך אוי לו לדור הזה, אשר תנועתו ללא תכלית ועמלו ללא מטרה. אם נשׂים את מגמת פנינו על בנינו, נמצא בהם תכלית לכל עמלנו, מטרה שנוכל להשיגה בכל מצב. וזה ינחם אותנו מכל מעשה ידינו, אף אם יגענו לריק או שהתחלנו דבר ולא גמרנו. בנינו הם ״בוני עולם״; הם ממשיכים לבנות על היסודות שייסדנו, וגומרים את המלאכה שלא זכינו להשלים.
למך לא קרא לבנו לא ״נחמן״ ולא ״מנחם״; ואף לא אמר ״זה יניחנו״; אלא קרא לו ״נח״, ואמר ״זה ינחמנו״; שכן היה ברצונו להביע שני דברים שונים: א. שהנחמה נמצאת בבנים, ב. מהו מקור הצער שעליו מתבקשת נחמה. אילו קרא לו ״נחמן״ – לא היה מביע את הענין השני; ואילו אמר ״יניחנו״ – לא היה מביע את הענין הראשון. אך בזה שקראו ״נח״ ואמר ״זה ינחמנו״, הצליח לומר: אין מי שינחם אותנו, שהרי אין תכלית לעמלנו. יש לנו תנועה, אך לא מנוחה. אבל בבנינו אנו רואים את התכלית, וזו עצמה הנחמה.
״נחם״ הוא שורש עם משמעות מיוחדת במינה. ״נחם״ בבנין פיעל פירושו: להביא תנחומים לזולת. ״הנחם״ בבנין נפעל פירושו: לקבל תנחומים; משמעות נוספת: לשנות החלטה ביחס לפעולה שיוצרך לעשותה בעתיד; משמעות שלישית: להתחרט על דבר שעשה, כדוגמת: ״אֵין אִישׁ נִחָם עַל־רָעָתוֹ״ (ירמיהו ח, ו), או ״אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי״ (שם לא, יח). המשמעות העיקרית היא לשנות את דעתו; ובהרחבה אנו מקבלים את המשמעויות של חרטה ושל שינוי החלטה. גם נחמה משנה את ההרגשה ביחס למה שאירע.
יש לשים לב, שהיחס שבין השרשים ״נאם״, ״נהם״, ״נעם״ ו״נחם״, דומה ליחס שבין ״נוא״, ״נֹהּ״ ״נוע״ ו״נוח״. שני האופנים מציינים ארבע דרגות של תנועה, אך בראשון התנועה היא פנימית, בדעת האדם.
את שורש ״נאם״ מוצאים אנו ב״נְאֻם״, כינוי מיוחד לדבר ה׳ לנביא. דבר ה׳ אינו רק מחשבת הלב הבאה לידי ביטוי, אלא כולל כבר תנועה, תחילת מעשה. אך תנועה זו היא עדיין בבחינת ״נא״, עודנה עצורה, וטרם יצאה לפועל ממש. משום כך, כל ״נאם״ בכתוב מתייחס לדבר ה׳.
״נהם״ דומה ל״נֹהַּ״. ה״נהמה״ היא ביטוי רגשי של תנועה נעצרת. היא מבטאת קוצר רוח על התקדמות איטית מדי. כך היא נהמת הארי המבקש את טרפו, אך עוד לא השיג את חפצו. היא מבטאת גם צער על דיכוי רצון – קינה ונהי.
״נעם״ דומה ל״נע״: דבר נעים המושך את האדם ומביאו לידי תנועה. אדם נע ברצון לקראת דבר נעים.
״נחם״ דומה ל״נח״. הנִחָם הופך את עצמו ופונה לכיוון אחר, הווי אומר – הוא הופך את כיוון תנועתו. כך גם ״נחם״ במובן חרטה [הפירוש השלישי שהזכרנו]: מי שמתחרט חוזר מהדרך בה הלך מקודם. וכן ״נחם״ במובן נחמה. אבדן מצער מביא אדם לידי תנועה פנימית; והנחמה משיבה אותו למנוחה, מרגיעה את רוחו, ומשקיטה את סערת רגשותיו.
דברי האדם עדיין אינם בבחינת ״נאם״. גם כשאדם הביע במילים את כוונתו, הוא יכול עדיין להרגיש ״נהמה״, מהומה ו״תנועה״ פנימית. שתי דרכים עדיין עומדות בפניו: א. המטרה מוסיפה למשוך אותו, עדיין היא ״נעימה״ בעיניו. ב. ״יתנחם״ וישנה את דעתו.
[הרש"ר הירש]
