זה קרה בשבוע שחלף. בלב הפועם של בנגקוק בירת תאילנד, בעורק הראשי ההומה
אלפי מטיילים מהעולם כולו בכל שעות היממה ללא הפוגה – הזמן כמו עצר מלכת.
חב"ד-תאילנד, שם נרדף למסכת בלתי נתפסת של קירוב המונים ליהדותם במשך
עשרות שנים רצופות, חגגה ברוב פאר והדר את מעמד חנוכת הבניין לקומפלקס
מפואר ורב תכליתי שיאכלס מעתה את בית חב"ד למטיילים – אבן שואבת ליהודים
רבים מספור הפוקדים את המקום הזה בכל שעות היממה ובין כתליו נדלק הניצוץ
היהודי שלהם ומפיח בהם רוח חדשה.
במשך שנים שכן בית חב"ד במבנה שכור. תקופת הקורונה שבמהלכה במשך יותר
משנה לא דרכה רגל זרה על אדמת תאילנד, נוצלה היטב בידי השלוחים להקמתו של
מבנה חדש, ענק ורחב ידיים, שמלכתחילה נבנה כולו לטובת הצרכים הרבים של בית
חב"ד בסדר גודל כזה על כל הכרוך בהם, לרבות בית כנסת גדול ורחב ידיים,
מקווה טהרה, אולמות לסעודות שבת וחגים שמסוגלים לארח מאות אנשים, מסעדה
כשרה למהדרין ועוד.
זו הייתה עבורנו הזדמנות מצוינת להיוועד לשיחה עם השליח הראשי למדינה
ורב הקהילה היהודית בבנגקוק הרב יוסף חיים קנטור, ועמו הרב נחמיה וילהלם,
העומד בראש בית חב"ד למטיילים בעיר.
במרוצת השנים הפך בית חב"ד תאילנד לכתובת אולטימטיבית עבור אלפי צעירים
ומבוגרים, בה הם מבקרים ושוהים במהלך מסעות הטיולים שלהם. אגב הארוחות
המושקעות והשירותים למטייל המוצעים במקום, יהודים רבים מגלים בו לראשונה את
הניצוץ החבוי שבהם ושבים לדרך אבות. מרתק לגלות את כברת הדרך הארוכה שעשה
המקום הזה עד לממדיו הנוכחיים ולשמוע מפי השלוחים סיפורים מאלפים שהצטברו
באמתחתם במרוצת השנים.
"מקום שנקרא לא קרוב"
תחילה ביקשנו לדעת כיצד נדד הרב קנטור, חסיד חב"ד יליד ניו יורק, אל
תאילנד שבמזרח הרחוק. מסתבר שהייתה זו בקשה של הקהילה המקומית שפנתה אל
'המרכז לענייני חינוך' – מוסד העל האחראי על כל שלוחי הרבי מלובביץ' בעולם
כולו – וביקשה שישלחו אליה רב שינהיג אותה. זה היה בחורף תשנ"ג, אך כבר
בשנים שקדמו לכך היה 'המרכז' שולח תלמידי ישיבה בוגרים לתאילנד לשם עריכת
סדרי פסח ציבוריים, וכן כדי לשהות שם בחודשי הקיץ למטרת פעילות יהודית בקרב
היהודים המקומיים והמטיילים שהיו אז מעטים.
ההיכרות החמה של הקהילה המקומית עם חסידות חב"ד הביאה לביקור מיוחד של
נשיא הקהילה, המכהן עד היום בתפקידו זה, בחצרו של הרבי מלובביץ' בניו יורק.
כשהלה עבר לפני הרבי במעמד המפורסם של ה'שליחות מצווה' לצדקה והוצג בפניו,
אמר לו הרבי "אתה מגיע ממקום במזרח שנקרא לא־קרוב". נאמן לגישתו להעצים
ולהאיר את הטוב בכל תחום בחיי האדם ולהימנע מביטויים שליליים, העדיף הרבי
לעקוף את הכינוי הרווח 'המזרח הרחוק' ולהשתמש בביטוי מסורבל־לכאורה יותר,
אך כזה המדגיש שאין יהודי רחוק מדי וגם אין מקום נידח מדי.
באותם ימים של ראשית תשנ"ג, לאחר נישואיו וסיום לימודיו, חיפש הרב קנטור
מקום לצאת לשליחות. לאוזניו הגיע המידע על הבקשה שנשלחה מתאילנד הרחוקה.
"כשנודע לי שמחפשים שליח לתאילנד", נזכר הרב קנטור, "ניגשתי אל הרב משה
קוטלרסקי, האחראי על הסניפים של בתי חב"ד בעולם, לברר את העניין. השידוך של
ההצעה איתי נשאה חן בעיני הרב קוטלרסקי, אך הוא הבהיר לי כי עליי לנסוע
תחילה למקום ולהיפגש עם הקהילה המקומית".
"בי"ג בכסלו נחתתי כאן לראשונה לשבועיים של ביקור והכרת השטח", מציין
הרב קנטור ומוסיף בחיוך כי נסע אז לבדו וללא זוגתו: "זה היה נס. אילו הייתה
מצטרפת, לא בטוח שהייתה ששה להגיע למקום כזה…".
הרב קנטור שב לארצות הברית בימי החנוכה, מצויד בהסכמתה הנלהבת של הקהילה
לקבלו לרב, והגיש אל מזכירות הרבי את ההצעה שקיבל מ'המרכז' ההולמת את
רצונה של הקהילה המקומית לכהן כרבה של הקהילה בתאילנד וכשליח במקום. ההצעה
הוקראה בפני הרבי – היה זה לאחר האירוע המוחי שעבר – והוא אישר אותה בניד
ראש לברכה ולהצלחה. את מחצית השנה הבאה הקדיש הרב קנטור ללימודי שחיטה,
לבקשת הקהילה, ולאחר שהוסמך לכך, בחודש אייר תשנ"ג, נחתו הוא וזוגתו
בבנגקוק בירת תאילנד לשליחות חיים.
את הקהילה המקומית מאפיין הרב קנטור כ"קהילה של סוחרים בעיקר בתכשיטים
ובאבני חן". לדבריו, "הקהילה דאז הייתה למעשה מורכבת משתי קהילות: הקהילה
האשכנזית הייתה פחות מחוברת ליהדות ואנשיה הקפידו בעיקר על מצוות החגים.
הקהילה הספרדית, לעומתה, הייתה מסורתית יותר והתקיימו בה מניינים לתפילה
מדי יום".
התנערות בג' תמוז
זמן קצר לאחר בואם של הרב קנטור ורעייתו לתאילנד, החלה להתפתח ולהתמסד
הפעילות בקרב המטיילים שהחלו לפקוד את המדינה, בהם גם ישראלים. אם כיום
תאילנד היא אחד מאתרי התיירות המועדפים בעולם, אז היה זה יעד אקזוטי ומאתגר
למשוגעים לדבר. טיסה ישירה מהארץ לא הייתה בנמצא. נדרש לטוס עד הודו ומשם
להגיע בטיסה נוספת למקום.
הרב נחמיה וילהלם נזכר בפעם הראשונה שבה נתקל בשם תאילנד. "כתלמיד ישיבה
בחצר הרבי התבקשתי פעם על ידי ידיד לברר אם יש בתאילנד בית חב"ד. נכנסתי
אל הסניף המקומי של צעירי חב"ד בקראון הייטס כדי לברר. הם אפילו לא ידעו
להגות את השם בנגקוק. לא שיערתי שיום יבוא והרב קנטור יזמין אותי עצמי לכהן
במקום כשליח…".
"בחודש תשרי תשנ"ד", מספר הרב קנטור, "הבאנו בחורים שסייעו לנו בעבודה
במהלך החגים. גם לחג הפסח הגיעו הנה עוד שלושה בחורים שניאותו להישאר במקום
למשך חודשי הקיץ. ואז, בג' תמוז תשנ"ד, נודע לנו על פטירתו של הרבי זי"ע.
ההלם היה עצום. שלושת הבחורים ששהו כאן, קמו ונסעו מיד לניו יורק".
הרב קנטור עצמו היה באותה עת בביקור באחת ממדינות ארצות הברית ותכף טס
לניו יורק. בעיניים לחות הוא מספר על רגע מטלטל ומכונן שפקד אותו אז.
"חזרנו מההלוויה, מבית החיים על שם מונטיפיורי ברובע קווינס. אני זוכר את
עצמי יושב 'שבעה' על המדרגות בחזית הכניסה לבית '770' ומהרהר לעצמי כיצד
עליי לשוב לתאילנד, לאסוף את כל הדברים ולהתקפל. הרגע הזה חרות בזכרוני.
ישבתי מדוכדך ואמרתי לעצמי: הכול נגמר.
"ואז התנערתי ובמוחי הכתה המחשבה: האם יש לי רשות לעשות דבר כזה? האם זו
התכלית שלשמה הרבי שלח אותי למקום הזה? להודיע שאני קם ועוזב והכול יורד
לטמיון? האם זה מה שהרבי רוצה ממני ברגע זה? תכף גמלה בלבי ההחלטה: לא זו
בלבד שלא אעזוב אלא אפתח את השליחות במקום ביתר שאת וביתר עוז".
ההחלטה הביאה במהירות גם לביצוע. כבר ביום ה'שלושים' לג' תמוז הוכרז על
פתיחתו הממוסדת של בית חב"ד למטיילים שנשא את שם הרבי זי"ע: 'אור מנחם'.
הרב אליעזר אשכנזי נמנה עם הבחורים הראשונים שפעלו במקום עוד קודם לכן.
לימים הקים שם את ביתו והפך לאחד מראשי השלוחים במקום, וראש מערכת הכשרות
הפועלת ברחבי המדינה. הוא היה זה שיעץ לרב קנטור להביא למקום זוג נשוי של
שלוחים. כך, סבר בצדק, ניתן יהיה לפעול גם בקרב המטיילות הפוקדות את המקום.
הרב נחמיה וילהלם וזוגתו עם בנם הפעוט שאך נולד הגיעו למקום לשלושה חודשים
של ניסיון, ונותרו שם עד עצם היום הזה כשפעילותם רק גוברת משנה לשנה.
"זמן קצר קודם לכן פקדתי את הציוּן של הרבי", מספר הרב וילהלם, "וכנהוג
העליתי על הכתב את לבטיי ובקשותיי. כתבתי שיש לי הצעה מסוימת לשליחות
מקומית בניו יורק, וביקשתי מהרבי לכוון את דרכי: אם זה הוא מקום השליחות
שלי, מה טוב. אם לא כן, הייתי רוצה למצוא לאלתר מקום אחר. באותו ערב כבר
הובהר לי כי השליחות המקומית שעליה דובר איננה רלוונטית, וימים אחדים לאחר
מכן פגשתי את הרב אליעזר אשכנזי שסיפר לי שהרב קנטור מחפש שליח לישראלים
בתאילנד".
החברים שעמם התייעץ הרב וילהלם סברו כי מדובר ברעיון הזוי. הם לא העלו
בדעתם שזוג חסידי צעיר יכול להתגורר במדינה כזו. גם הרב קנטור מודה: "חשבתי
שמשפחת וילהלם הצעירה, זוג צעיר עם פעוט, יחזיקו כאן מעמד כשנה לכל היותר.
בפועל הם כאן עד היום, וב"ה עושים חיל באופן מעורר השתאות".
מקום מפגש הנשמות
כיצד הייתם מגדירים את מטרת השליחות במקום בו אתם נמצאים? איך
אתם מרגישים עם העובדה שאנשים נוסעים לטיול בתאילנד הרחוקה – מכל הבחינות,
גם רוחנית – אך סמוכים ובטוחים על בית חב"ד שיספק להם מענה לכל צרכיהם?
הרב קנטור: "אתייחס תחילה ליהודים המקומיים כאן, שרובם
ככולם אנשי עסקים. לפני שנסעתי לכאן, אמר לי קרוב משפחה: אנשים גרים שם
כדי לעשות כסף, ואתה נוסע לשם כדי להרגיע להם את המצפון, שהילדים שלהם לא
יתבוללו. לפחות שישלמו לך משהו… עניתי לו: אינני מבין אותך. הלוא זוהי
בדיוק השליחות שעליה דיבר הרבי אינספור פעמים, שצריך לנסוע אפילו למקום הכי
נידח כדי לדאוג ליהודים הכי רחוקים.
"יש שיחה מיוחדת משמחת תורה תשכ"ט, בה הרבי מתאר כיצד מגיע יהודי וטוען:
'מדוע כדי לקרב יהודים עליו לנסוע לפינה נדחת באסיה'. מדהים שכבר בשנת
תשכ"ט הרבי דיבר על הפינה הנידחת של אסיה…".
הרב וילהלם: "בדיוק השבוע הייתה כאן קבוצת אחים דתיים
שנסעו הנה לטייל. אחד מהאחים, שארגן את הטיול והיה כאן בעצמו בעבר כמה
פעמים, הצביע עליי ואמר: אלמלא הוא היה כאן, לא הייתי מגיע לתאילנד בחיים.
אחד מאחיו הגיב בתמיהה: אתה לא חושב שאתה פוגע בו כשאתה אומר את זה? נראה
לי שהוא מצדו לא היה מעוניין שאנשים דתיים יגיעו לתאילנד. הוא ומשפחתו
נמצאים כאן רק עבור אלו שמגיעים הנה בלאו הכי…
"האמת היא שבעבר, כשהייתי שומע דברים כאלו, אכן הייתי מרגיש לא נעים:
אני צריך להיות האשם בכך שיהודים נוסעים לתאילנד?! כיום אני כבר שמח בכל
יהודי שמגיע, גם אם לולי בית חב"ד לא היה מגיע כלל. על דרך מאמר הזוהר
"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא", לפעמים גם דתיים וחרדים צריכים לחזור
בתשובה… אנשים שהיו כאן בלילות שבת חוו התעוררות אדירה, שללא ספק חיזקה
אותם בהמשך החיים".
כשהרב וילהלם מדבר על ליל שבת, הוא מתכוון למחזה החוזר על עצמו מדי שבת
בשבתו בבית חב"ד. התפילה בבית הכנסת מכילה סגנונות שונים מתפוצות ישראל שכל
מתפלל שעטה על ראשו כיפה עם כניסתו עשוי להיזכר בהם. נעימות מזרחיות
משתלבות במנגינות עממיות, וכולן כאחת נשזרות ועולות תחת כיסא הכבוד אל
המקום שבו מתכללות ומזדקקות הנשמות כולן.
מבט חטוף בקהל מגלה את השׁוֹנוּת המגוונת שבית חב"ד מכנס בין כתליו.
צעירים מגודלי שיער מתנועעים אנה ואנה ומשהו של לחלוחית מתחיל לחלחל לארשת
הקשוחה שבפניהם. מעבר אחר נראים שני משגיחים בעלי צורה, שעושים את שהותם
במקום במסגרת עבודתם לפקח מקרוב אחר ייצור חומרי גלם במפעלים מקומיים.
לידם, 'משולח' מישראל שעושה כאן את חניית הביניים שלו בשובו מפתחי נדיבים
באוסטרליה. בתווך, בליל דמויות, פרצופים וסגנונות שיד אחת קושרת בינם לבין
אביהם שבשמים.
שורה ארוכה של שולחנות ערוכים, באולם חדר האוכל, מצפה למתפללים בצאתם
מהתפילה. את האולם רחב הידיים כובשת שירת "שלום עליכם" ואתה שואל את עצמך:
איזה מלאך רע יכול כעת לפצות פה ועד כמה מהדהדת עניית ה'אמן' שלו על המלאך
הטוב.
הסעודה שזורה בזמירות השבת המושרות מתוך חוברת שניצבת לפני כל סועד.
לרגעים מסוימים האווירה מתחשמלת. כשכולם כאחד שרים "וטהר לבנו לעבדך באמת",
נדמה כי המחיצות המוכרות כל כך מחילוקי המעמדות והשיוכים בישראל, אווירת
ההסתה הקשה, כל אלו התאיידו ונשטפו עם גשמי המונסון השוצפים בחוץ.
בשלב מסוים משתרר שקט וכולם מקשיבים לשיחתו של הרב נחמיה על השבת, פרשת
השבוע ולקחיה. את שיחו הוא מתבל בסיפורת יהודית ובמסרים רלוונטיים בשפה
שווה לכל נפש המוצאת לה אוזניים קשובות.
כתום שעה וחצי של סעודה כיד המלך, כמו הוכנו הלבבות אל רגעי האמת שנכונו
להם. ההמוניות מפנה את עצמה לרגעים של כנות ופתיחות. עם סיום ברכת המזון,
כמאה סועדים פוסעים אל סלון ביתה של משפחת וילהלם ל'עונג שבת'. גם כאן
השולחנות ערוכים בכיבוד עשיר. זה הזמן שבו כל אחד מהנוכחים מתבקש לומר דבר
מה. סיפור אישי רודף מונולוג אותנטי, התרגשות מצטרפת להחלטה טובה והלבבות
מטפסים ועולים. עד השעות הקטנות של הלילה.
"לאח שלי", נזכר הרב וילהלם, "יש שני חברים, האחד חסיד גור והאחד חסיד
סאטמר. יום אחד, לפני כמה שנים טובות, הוא מתקשר אליי ומדווח לי שהם עומדים
להגיע לתאילנד מסיבה מסוימת והוא רוצה שהם יהיו אצלי בשבת. אמרתי לו שאני
אעביר את פרטיהם לרב קנטור והם יהיו אצלו בשבת. אצלו זה יותר קהילתי, יותר
נורמלי. אצלי הם לא יסתדרו עם כל המטיילים. אחי התעקש. אמרתי לו: לא היית
אצלי אף פעם בשבת, אין לך מושג איך זה נראה. זה לא בדיוק הקהל שרגילים
לפגוש בו בבית כנסת בקהילה חרדית. הוא המשיך להתעקש, עד שנכנעתי והסכמתי
שיהיו אצלי בשבת, אך התניתי שלא ישאלו שאלות. אין לי עניין להיכנס
לוויכוחים.
"בליל שבת מתפללים אצלנו את כל התפילה מילה במילה בקול רם עם שירים
רבים. בסיום התפילה אני אומר שבת שלום לכולם ואני רואה את החסיד גור יושב
בצד ובוכה. ניגשתי אליו וביררתי אם הכול בסדר. הוא סימן שהכול בסדר ושאמשיך
הלאה. באמצע הסעודה הוא ניגש אליי ואמר לי: 'אני ממש מתנצל, פשוט הייתי
בסערת רגשות גדולה. אפילו בתפילת נעילה לא הרגשתי מעולם מה שהרגשתי בתפילה
כאן. רוב האנשים שהיו כאן אלו אנשים שכשאני רואה אותם ברחוב אני יודע שאני
לא מעוניין לפגוש אותם. עם עגילים, עם קוקו; פתאום אני מגיע לכאן, ואני
רואה אותם מתפללים בהתלהבות ובדבקות. זה טלטל אותי'.
"התרגשתי וחיכיתי לראות מה יהיה עם חברו, החסיד סאטמר, שטרם שמעתי ממנו
משהו. למחרת לאחר התפילה הוא ניגש אליי ושואל: אני יכול לדבר איתך? עניתי
בחיוב: כמובן, אני כבר מחכה שתגיד משהו. והוא אומר: אני מוכרח לשאול אותך
שאלה: איך זה שכל החבר'ה הללו מרגישים אצלך בבית ומסתובבים כאן כל כך
בחופשיות? עניתי לו: אגלה לך סוד – גם בבית שלך הם היו יכולים להרגיש ככה,
אם רק היית פותח את הדלת. הדלת נעולה, אז הם לא נכנסים.
"לאחר כשבועיים דיברתי עם אחי והוא שאל אותי אם אמרתי לאותו חסיד משהו
על דלתות. משום שהלה מסתובב בבני ברק ואומר לכל אחד שהוא פוגש שצריך לפתוח
את הדלת… מאז, כל יהודי דתי או חרדי שמזדמן לתאילנד, אני מזמין אותי אלינו
לפחות לשבת אחת. קלטתי שגם להם יש מה לקבל משבת כזו כאן. אנחנו רואים שזה
עושה משהו לכולם. רואים במוחש שכולם יוצאים מכאן עם כיווני מחשבה חדשים על
יהודים שאינם נראים כמותם. אמרתי פעם לאחד ממשגיחי הכשרות, שהמקום היחיד
שמשגיח של בד"ץ העדה החרדית, משגיח של הרב לנדא ומשגיח של 'שארית ישראל'
יכולים לאכול יחד, זה בבית חב"ד בתאילנד… האחדות של כל עם ישראל שרואים כאן
משפיעה על כולם".
ואם הזכרנו אחדות, לא לחינם זכו הרב נחמיה ורעייתו בשנת תשע"ה ב'פרס
ירושלים לאחדות ישראל' על שם שלושת הנערים החטופים הי"ד, הניתן מטעם ארגון
'גשר', עיריית ירושלים והפדרציה היהודית בניו יורק. פועלם המבורך אכן זכה
להכרה עממית עצומה וגם רשמית.
תכליתה של ארוחה
יש יהודים שהכניסה הראשונה שלהם לבית חב"ד הייתה על מנת לאכול
במסעדה הכשרה הפועלת במקום. האם לדעתכם יש במסעדה עניין כשלעצמו או שהיא רק
אמצעי לקרב את הרחוקים?
הרב קנטור: "הסיבה הראשונית לצורך במסעדה בבית חב"ד
היא כי אנחנו מעוניינים לקרב יהודים, ואם אנחנו מסתפקים בשיעורים ובפעילות
רוחנית ודתית, בסופו של יום, כשהאנשים יוצאים מבית חב"ד הם הולכים לסעוד
במסעדות של טרפה, או לאכול כל מיני שרצים ברחוב והם נעשים, כדברי בעל
התניא, 'דם ובשר מבשרו'. אם אתה מעוניין לקרב אנשים, אתה צריך לדאוג שיהיה
להם היכן לאכול אוכל כשר. כלומר, מעיקרה המסעדה של בית חב"ד נועדה כדי לספק
אוכל כשר למטיילים, רק בהמשך היא הפכה למסעדה של ממש.
"בנוסף, המסעדה אכן משמשת כאמצעי שמושך אנשים לשאר הפעילויות של בית
חב"ד. ברגע שיודעים שהשניצל של חב"ד מוצלח, רוצים לנסות עוד דברים שבית
חב"ד מציע".
הרב וילהלם: "אם מסתובבים יהודים בתאילנד, צריך לדאוג
להם לאוכל כשר. אנחנו לא מחפשים לפתוח מסעדה אבל אנחנו מעוניינים לספק לכל
יהודי את מה שיהודי צריך. אם היו כאן מסעדות כשרות, לא היינו פותחים עוד
מסעדה. אלא שכמובן, כשיהודי מגיע לאכול במסעדה, בדרך כלל הוא מניח תפילין
על הדרך וגם ניתן להזמין אותו לשבת. אבל גם עצם היכולת לתת ליהודי לאכול
כמו שצריך, אוכל נקי וכשר ובריא, ואז גם אמא שלו בארץ תהיה רגועה – זו גם
מטרה בפני עצמה".
אכן בית חב"ד מעמיד לרשות המטיילים שלל אמצעים ועזרים חומריים לחלוטין.
יש כאן קפה ועוגיות חינם, עמדות מחשב ועזרה לכל מטרה. "יהיו שיאמרו", אומר
הרב וילהלם, "מה הקשר בין מחשב לבית חב"ד? אם לא ההזדמנות להניח תפילין
ליהודי שבא להשתמש בו, אולי אין סיבה – לטענתם – שתהיינה בבית חב"ד עמדות
מחשב עבור הקהל הרחב. אבל זה ממש לא נכון. בלי כל קשר, יהודי שזקוק לכל
עזרה שהיא, כמו להדפיס את כרטיסי הטיסה שלו, אנחנו נכונים לסייע לו.
"מבחינתנו, עזרה גשמית ליהודים נחוצה בדיוק כמו עזרה רוחנית של הנחת
תפילין ושאר קיום המצוות. יהודי צריך להניח תפילין, והוא צריך גם לאכול
ולשתות, ולפעמים הוא זקוק לאוזן קשבת, ואת הסיוע הזה כל בתי חב"ד בכל מקום
בעולם יגישו לכולם".
הרב וילהלם מספר "על יהודי בשם חרות לפיד שעסק רבות בשחרור יהודים מבתי
כלא בעולם כולו. פעם הוא הגיע לכאן בנושא מסוים ומיד בכניסה למשרד ביקש שלא
אדבר איתו על הנחת תפילין. הוא אמר: פעם אחת בחיי הנחתי תפילין, כשהשליח
הרב יצחק דוד גרונר ז"ל מאוסטרליה ביקש ממני ולא יכולתי לסרב לו. אבל אני
מבקש שלא תבקש ממני. אמרתי: בסדר גמור, הבה נדבר ישר לעניין שלשמו הגעת.
"תוך כדי השיחה אמרתי לו שמחר נערכת בבית חב"ד קבלת שבת, עם כארבע מאות
איש. הוא מיד קטע אותי ואמר: אני לא בעניין הזה ולא מעוניין להגיע. אמרתי:
בסדר, אבל אם תרצה, אחרי הסעודה יש אצלי בבית אירוע קטן יותר, עם 70-80
משתתפים, פחות אנשים, אולי בזה תרצה להשתתף? הוא שוב סירב מיד והבהיר שהוא
ממש לא שייך לכל האירועים הללו.
"בסיום השיחה, לאחר שעזרתי לו כפי יכולתי, תוך כדי שהוא יוצא מהמשרד
קראתי לו: אפשר לבקש ממך משהו? הוא ענה: בוודאי. אמרתי לו: אולי תסכים בכל
זאת להניח תפילין?… הוא מיד אמר: אבל סיכמנו שלא תבקש! הגבתי: יש לי אינטרס
גדול שתניח. אני רוצה שתוכל להגיד תמיד שהנחת רק פעמיים בחיים תפילין, כי
יש שני אנשים שלא יכולת לסרב להם, הרב גרונר והרב נחמיה… זה כבוד גדול
בשבילי להיות ביחד עם הרב גרונר. לראשונה מאז התחילה השיחה הוא חייך
והסכים.
"הוא נכנס לבית הכנסת, עזרתי לו לכרוך את רצועות התפילין על זרועו ועל
ראשו והוא החל לקרוא 'שמע ישראל' בצעקות, עד כדי כך שאנשים שהיו באזור
מיהרו לבית הכנסת לבדוק מה קורה, אם הכל בסדר. כשסיים, תוך כדי שהוא חולץ
את התפילין הוא שואל אותי: מה אמרת לגבי מחר בלילה, האירוע הקטן, אצלך
בבית? לבסוף הוא אכן הגיע יחד עם אשתו. לצערנו, שבועות אחדים לאחר מכן הוא
נפטר. כך זכה להתעוררות תשובה אמיתית בסוף ימיו".
רגע של התעוררות
אחד עשר שלוחים קבועים מכהנים כיום בתאילנד, בבנגקוק הבירה, בערים
ובאיים, וכולם כאחד פועלים בהרמוניה ובאחדות מלאה. הרב קנטור אינו מסתיר את
שביעות רצונו מכך. "ברוך ה' כל השלוחים מסורים לפעילות, והם כולם זוכים
לברכה והצלחה מרובה. אנחנו משקיעים ומטפחים את הקשר ההדדי בין השלוחים.
לפני הקורונה, הייתה נערכת בביתי מדי מוצאי שבת סעודת מלווה מלכה לשלוחים
בלבד ובמהלכה היינו לומדים יחד ומשוחחים בענייני השליחות. גם כיום הקשר
בינינו הוא יומיומי. ידינו עמוסות עבודה, ברוך ה'".
סיפורי הקירוב הרבים אינם פוסחים גם על היהודים המקומיים ולא רק על
המטיילים. הרב קנטור מספר על "יהודי בשם זבולון שהיה נשוי, לצער הלב, לגויה
מקומית. בגיל חמישים היה לו לכאורה כל מה שהוא צריך, חווה ענקית משלו,
אישה ושלושה ילדים. אבל הוא לא נהנה מהחיים. אז הוא החליט לבדוק את היהדות.
"הוא התחיל לחפש בית כנסת. הבעיה הייתה שהוא התגורר במרחק שבע מאות
קילומטרים מכאן. החווה שבה הוא גר מנותקת מציוויליזציה נורמלית, כך שהוא לא
יכול היה לדעת עלינו וליצור קשר. פעם בחודש הוא היה מגיע לבנגקוק, והוא
השיג בדרך כלשהי את המספר שלי. כשבא אליי בפעם הראשונה, הנחתי איתו תפילין.
ההיסטוריה שלו הייתה מעניינת: הסבתא שלו נסעה לאירופה בעת השואה כדי להציל
את הוריה ולא חזרה. בעקבות האסון הקשה, אמא שלו החליטה לשנן באוזני ילדיה
שהם לא יהודים. אבל אם ההורים שלך צריכים לומר לך שאתה לא יהודי, כנראה
שאתה יהודי… תוך כדי שיחה, הסתבר שגם אביו נולד לאם יהודייה.
"הניתוק שלו היה כה גדול עד שהוא חשב בתחילה שהנחת התפילין היא טקס דתי
של כת כלשהי, ולכן רצה לברר לפני כן אצל מכר שלו שהגיע במקור מברוקלין אם
תפילין באמת קשורות ליהודים… בהדרגה הוא החל לשמור גם שבת ולהקפיד על כשרות
עד שהפך ליהודי כשר שאם תראה אותו לא תאמין מי היה ומה הרקע שלו. שתי
בנותיו לא התעניינו ביהדות כלל אך הבן שלו התעניין ויחד הם היו מגיעים
אלינו בהזדמנויות שונות.
"כשהבן הגיע לגיל שמונה עשרה, החל להתעניין בגיור. בית הדין בסידני
שבאוסטרליה הסכים שאם הוא ישהה אצלנו לשנה ולאחר מכן יהיה שנתיים בישיבה,
הם יגיירו אותו. הוא אכן היה אצלנו שנה, לאחר מכן למד שנתיים בארץ ושנה
שלישית בישיבת 'תומכי תמימים' במוריסטאון שבארצות הברית. בשנה שעברה הוא
נישא לבת 'בית יעקב' וכיום הזה הם גרים כיראים ושלמים בקראון הייטס".
עוד הוא מספר על זוג מורים שהגיעו לקהילה המקומית מרומניה לפני כעשרים
שנה. "כשהם הגיעו לכאן הם התקרבו והתחזקו והעבירו את הילדים למוסדות החינוך
שלנו. יש להם ילד שלומד כבר שנה שלישית בארץ; הבנים נראים בני ישיבה של
ממש. אחת הבנות נוסעת בשנת הלימודים הקרובה יחד עם הבנות של השלוחים ללמוד
בארץ".
הרב וילהלם, איך אתה מסביר את העובדה שאנשים שנסעו לתאילנד כדי
להתנתק מהכל, לכאורה, דווקא שם הם פתאום מתחילים ומעוניינים להתקרב ורבים
מהם משנים לחלוטין את חייהם מן הקצה אל הקצה?
"הפתגם אומר שלפעמים צריך ללכת רחוק כדי להגיע קרוב. כשאדם יוצא לטיול
הוא מגיע פתוח יותר, הוא מעוניין לקלוט ולקבל מהנופים החדשים, מהתרבות הלא
מוכרת או מהסביבה החדשה. בשונה ממצבו במקום הטבעי שלו, שבו הוא סגור ומקובע
בצורת החיים שעליה גדל. ממילא אם מגיעה אליהם פתאום היהדות בצורה מאירת
פנים, הם ישמחו לטעום ממנה, ולפעמים אפילו יותר מכך.
"מעבר לכך, יש משהו בגישה כאן שגורם ליהודים להתקרב באופן טבעי. אמר לי
לא מזמן בחור שחזר בתשובה שלמה: אתה יודע למה התחלתי לשמור כאן שבת? כי כאן
לא מחזירים בתשובה…
"מה פירוש? כשהרבי הכריז על 'מבצעי המצוות' הידועים, הוא הצביע על עשר
מצוות ספציפיות כמרכזיות וחיוניות ביותר לכל יהודי בתקופתנו. לכאורה היה
ניתן לכלול את כולם ב'מבצע החזרה בתשובה'? אבל מסתבר שכשיהודי שומע שאתה
רוצה להחזיר אותו בתשובה, הוא מפרש את זה כניסיון שלך לרשום עוד הצלחה, ואת
זה הוא לא מעוניין לספק. כשאתה מציע לו לקיים מצווה ספציפית, הוא מבין
שאתה באמת מעוניין שהוא יקיים אותה: הצעת לו כוס קפה, ואתה מציע לו גם
תפילין, כי אתה באמת אוהב אותו ולכן אתה רוצה לספק לו את כל מה שהוא צריך.
ממילא הוא מבין שאכן יהודי צריך להניח תפילין ולשמור שבת, ואתה מוכן לעזור
לו בצרכים שלו בדיוק כשם שאתה תעזור לו אם אבד לו כסף או הדרכון שלו.
"אנחנו לא שונים בעניין הזה מכל השלוחים בעולם, אני מאמין שבכל בית חב"ד
זה עובד כך פחות או יותר. ולכן דווקא בצורה הזו אנשים נפתחים ומתקרבים
ליהדות הרבה יותר. ב"ה זכינו שעוברים כאן כל כך הרבה יהודים ובצורה פתוחה
כל כך, מה שהופך את התהליך כולו למהיר יותר".
תפקידו של רועה
כששאלתי את הרב קנטור, לקראת סיום, מניין משיגים מימון לכל הפעילות, לא ציפיתי לתשובה הבאה.
"ראשית, יש אכן חובות. שנית, יש ניסים. אבל יש יותר ניסים מחובות" הוא
צוחק, "ולכן אנחנו עדיין מצליחים לפעול… ברוך ה' כבר גדלנו והבנו שעניין
גיוס הכספים זה חוב קדוש. ההתרמה היא לא רק על מנת לאפשר את הפעילות כאן,
אלא היא עניין בפני עצמו. הקשר עם האנשים עבור ההתרמה נצרך מאוד והוא מעל
ומעבר לצורך הבסיסי.
"הקשר שנוצר בין השליח לתורם הוא קשר ייחודי וניתן לנצל אותו למטרות
רבות של קדושה. אנחנו אכן תמיד זקוקים לכסף ולכן אנחנו תמיד מחפשים ושומרים
על קשר עם התורמים, אבל בהחלט גם רואים את הפעולה המיוחדת של זה.
"היה כאן יהודי אחד שלא היה לו שום קשר לתורה ומצוות. הוא היה בעלים של
עשרות חדרי כושר במדינה. הגעתי אליו יום אחד וביקשתי את תמיכתו בפעילות של
בית חב"ד. בדיוק אז שמעתי הרצאה על כך שכמגייס כספים אתה תמיד צריך לבקש
כפול ממה שאתה זקוק… אז במקום 18 אלף דולר ביקשתי 36 אלף דולר. הוא החל לתת
לי 3,000 דולר בחודש.
"לאחר מכן ראיתי אותו מצוטט בעיתון מקומי, שם הוא מצטט אמרה מסוימת
ואומר אותה בשם הרב שלו. תהיתי לעצמי מי זה הרב שלו, עד שנכתב שם מפורש
שהרב שלו הוא הרב קנטור… שאלתי את עצמי: נפגשתי איתו אולי שלוש פעמים, אז
במה אני הרב שלו? והתשובה היא: בזה שהוא תורם מכספו לפעילותנו. כמובן בכל
פעם שנפגשנו הנחתי עמו תפילין, אבל הקשר הזה והשיוך שלו אלי נוצר בעקבות
התרומות.
"הרבה אנשים לא אוהבים לקבל. לכן הם צריכים להיות תחילה משפיעים, ולאחר
שהם נתנו הם גם מוכנים לקבל וההשפעה נכנסת בהם כראוי. זה אכן חידוש מפתיע
וזה לא עובד כך אצל כולם, אך ללא ספק גם האופן הזה מצוי וזו דרך חשובה
בהפצת היהדות".
השיחה מתקיימת בימים הסמוכים לג' תמוז, יום ההילולא של הרבי, והרב קנטור
מסב את תשומת לבנו אל מאמר החסידות האחרון שהרבי הורה להוציא לאור מדברי
תורתו, טרם נפל למשכב חוליו, הנושא את דיבור המתחיל "ואתה תצווה" (ספר
המאמרים מלוקט אדר־סיון).
"הרבי מאריך שם לבאר את המושג 'רעיא מהימנא', רועה נאמן", אומר הרב
קנטור. "אני חושב שרבים מרגישים שהרבי – כמו דוד המלך ומשה רבנו בזמנם –
הוא הרועה הנאמן של דורנו. הלוא הדאגה והעשייה העצומה שלו למען כל יהודי
נידח ולמען כלל ישראל גלויה ומפורסמת. המבחן לרועה נאמן, כמתואר במדרש, הוא
לא רק ביכולת שלו להנהיג את העדר כולו, אלא ביכולת לזהות את הצרכים של
הטלה הבודד.
"הנקודה זו באה לידי ביטוי בשליחות מהסוג שלנו. תאר לעצמך למשל סיפור
כזה: יהודי שהעיד על עצמו שהוא לא מעוניין להיכנס לבית חב"ד משום שהוא
מגדיר את עצמו אתאיסט מוחלט, אבל הוא שמע שבבית חב"ד יש קפה בחינם והוא רצה
להיכנס ולשתות קפה טורקי כשהוא מבקש שלא יציעו לו להניח תפילין. והיום
הצעיר הזה, הרב לירז זעירא, הוא לא אחר מאשר השליח של חב"ד בקמפוס
לסטודנטים בירושלים! זה דבר שמדגיש את הייחודיות של הרועה הנאמן.
"בארץ אין צורך להגיש למישהו קפה; הוא יכול ללכת לחנות ולקנות בעצמו.
בארץ אם אדם נתקע בעניין רפואי או הסתבך עם השלטונות – הוא לא צריך דווקא
אותך; אפילו אם הוא מחפש להרגיש שבת כהלכתה או פסח כהלכתו, הוא לאו דווקא
צריך אותך. אבל בתאילנד – ובכל מקום אחר בעולם – הוא בהחלט צריך את הרבי
ואת השלוחים, והנגיעות הללו נותרו בליבם של רבים־רבים.
"לא מזמן הייתי צריך להיות בארץ לעשרים וארבע שעות. הטיסה מתאילנד יצאה
באיחור רב שבעטיו החמצתי את האירוע שאליו נסעתי, אבל כבר הייתי במטוס ולא
ניתן היה לרדת. אבל תראה מה היה במהלך הנסיעה הזו: אחד הדיילים תפס שאני
מחב"ד תאילנד, והוא אמר לי מיד: אני יודע שכל החב"דניקים טובים ומטיבים,
אבל הבנתי מאלו שהיו שם שחב"ד־תאילנד זה רמה אחרת… כך גם בביקורת הדרכונים,
הפקידה זיהתה שאני מתאילנד ומיד אמרה: אה, הייתי בחב"ד תאילנד. הפקידה
בביטחון הייתה קצת קשוחה, אך מיד כשהזכרתי את תאילנד היא שחררה אותי ואמרה
שהיא אסירת תודה לבית חב"ד בפוקט, תאילנד. בפועל מדובר במאות אלפי נגיעות
אישיות בליבם של אנשים במהלך שלושים שנות הפעילות.
"לאחרונה יהודי אחד שהיה איתנו בקשר התלבט אם לתרום לנו תרומה גדולה.
תוך כדי שיחה איתי הוא אמר לי: זו פעם ראשונה שאני תורם 50 אלף דולר,
והייתי מעדיף לתרום אותם לפעילות יהודית בארץ. אמרתי לו: ידידי, איך אפשר
להפוך את הארץ אם לא על ידי האחדות והשהייה המשותפת של אלפי יהודים יחד
בסעודת שבת בבית חב"ד בתאילנד? האנשים שמגיעים לכאן מגלים את הקשר שלהם
ליהדות בארץ. הם נוסעים רחוק כדי להרגיש קרוב, ובעצם למצוא את הנשמה שלהם
מחכה להם ליד דלת הבית…".
המצא מנוחה נכונה
לא מעט מהאירועים שעמם מתמודדים השלוחים בתאילנד לא מוכרים כמעט בשום
מקום אחר בעולם. ואם סיפרנו על קירוב יהודים בנכר והצלתם ממוות רוחני לחיי
תורה, מסתבר שלעתים השלוחים נזעקים להצלת יהודים דווקא לאחר פטירתם.
"בתקופה האחרונה", מספר הרב קנטור, "קנינו חלקה חדשה בבית החיים היהודי
בעיר עבור מתי מצווה, יהודים של"ע מצאו את מותם פה ואין לאן לשלוח אותם
חזרה להיקבר במקום מוצאם. בדרך כלל המושג 'מת מצווה' איננו מצוי, אבל כאן
זה לא כל כך נדיר. נקברו אצלנו כבר כארבעים יהודים או יותר, רובם מתי
מצווה, ערירים לחלוטין".
הרב וילהלם נזכר באישה תאילנדית שהתעקשה להביא לשריפה את בעלה היהודי
לאחר פטירתו. "נסעתי ונפגשתי איתה, דיברתי והתווכחתי וניסיתי להסביר, אך
היא התעקשה שזה מה שעושים בדת שלה וכך היא תנהג. שאלתי אותה היכן הוא היה
בתקופה האחרונה של חייו. והיא אמרה: בטיפול נמרץ. שאלתי אותה איך עמדה
בתשלום הגבוה מאוד שכרוך באשפוז כזה. היא ענתה: אכן קשה לי מאוד לשלם, גם
לאחר שהתמקחתי והורדתי לחמשת אלפים דולר, לקחתי הלוואה מהשוק האפור. שאלתי
אותה: את רוצה להסתבך? למה את עושה את זה? אני מוכן לשלם את הסכום הזה, אם
תתני לי לקבור אותו. היא רצתה לחשוב על זה.
"זה היה במקום הנמצא במרחק שעתיים נסיעה מבנגקוק. אמרתי לה שאני חוזר
לבנגקוק ושתחזיר לי תשובה עד מחר. הייתי משוכנע שהיא תסכים, אך מיד כשהגעתי
לבנגקוק היא התקשרה ואמרה שהיא לא מוכנה, היא חושבת שמה שהיא רוצה זה הכי
טוב עבור בעלה והיא לא מוכנה למכור אותו בעד נזיד עדשים, לדבריה.
"למחרת נסעתי לשם שוב יחד עם הרב דוד חדד, אחד השלוחים כאן, שמכיר כמה
אנשים בעיר בה התגורר הנפטר. רצינו לדבר איתה, אבל היא כבר הייתה בתוך
ה'מקדש' שלהם, שם כבר החלו בטקס ההלוויה שנמשך על פני שלושה ימים ובסיומו
מובילים את הגופה לשריפה. לתוך המקום הטמא אסור לנו להיכנס כמובן, עמדנו
אפוא בחוץ ואותתנו לה שאנו מבקשים לדבר איתה. בהמשך גם הגיע הנזיר, ניסיתי
לדבר גם איתו אך הוא סירב להתערב בהחלטתה.
"אחר כך הגיע אח שלה ושאל אותי על מה המהומה. הסברתי לו שהנפטר היה
יהודי ולכן צריך לקבור אותו כמו יהודי. הוא אמר שהוא אכן יודע שהמנוח יהודי
וכי הוא עצמו אפילו הסיע אותו פעם אלינו לבנגקוק לקראת פסח. גם הוא הודה
כי אין לו ספק שהלה לא היה רוצה להישרף. ואז הוא אמר שיש לו רעיון עבורנו.
הוא פנה הצדה והחל לשוחח בטלפון. אחרי כמה דקות, רץ לאחותו ונתן לה את
הטלפון.
"לאחר עשרים דקות של שיחת טלפון, האישה פונה אליי ואומרת: בסדר, אתן לכם
לקחת אותו לקבורה. היא הסבירה שאחיה התקשר לנזיר בכיר מבנגקוק וזה אמר לה
שאם הוא יהודי, לא טוב לשרוף אותו, צריך לקבור אותו כפי האמונה שלו. והיא
סיימה: אבל אתה זוכר את ההבטחה של 5000 הדולר שלך, כן? אתה תצטרך לשלם לי…
ואכן, נתנו לה את הכסף והבאנו את היהודי למנוחת עולמים".
