לעולם לא נדע כמה תפילות, כמה פרקי תהילים, כמה קבלות טובות, כמה לימוד תורה, כמה צדקה, כמה תיקוני חצות, כמה התבודדויות, כמה 'מי שבירך' עשו יהודים טובים השנה, שמתוכם עלתה התחינה, הזעקה, השוועה, להעברת הממשלה מן הארץ.
אגב, אני בכוונה לא כותב "ממשלת הזדון", כי אני חושב שהמונח הזה לא מדויק. כאן זה יותר "ממשלת הזדונות". זה לא רק זדון אחד. בכל כך הרבה תחומים שנוגעים לעצם קיומנו פגעה הממשלה הזאת במעשה, או אפילו רק בדיבור ובמחשבה.
בל"ג בעומר האחרון, לא עלינו למירון, בגלל ההגבלות, ולראשונה הלכתי עם הילדים לחגוג את הילולת רבי שמעון בר יוחאי באחד מבתי הכנסת הישנים של נחלאות. יש שם מין מנהג כזה, שלפני שיוצאים להדלקה החגיגית בחצר בית הכנסת, כל אחד מהמתפללים מדליק נר לכבוד רבי שמעון – ומתפלל. זה ממש מעמד שלם. נרות השמן נמצאים בתוך מנורות ישנות כאלה שתלויות על תקרת בית הכנסת, וכל אחד עולה על סולם בתורו, מדליק ומבקש. שילוב של חסידים, ספרדים, חרדים, מסורתיים וכל מיני מעוכבי־מירון התקבצו שם בתמהיל מיוחד.
כשהתקרב תורי, לא ידעתי בדיוק איך עושים את זה. מה מבקשים, איך מבקשים. אני יודע איך מבקשים בשמונה־עשרה, בפתיחת ההיכל, בברכת כהנים, בזמן ברית מילה, אבל מה בדיוק עושים עם הנר אני לא יודע. תינוק אשכנזי שנשבה.
אמרתי לעצמי: נסתכל על זה שעולה לפניי לבצע את ההדלקה ונלמד ממנו. זה היה יהודי נחלאותי בן קרוב לשמונים. הוא עלה אט אט על סולם העץ הישן, נזהר שלא ליפול. כשהגיע למעלה, הדליק בידיים רוטטות את הנר הקטן שלו, נתן כסף לצדקה, ואז ביקש. אולי זה לא מנומס, אבל נצמדתי אליו, לשמוע מה הוא לוחש שם ליד הנר. תורה היא וללמוד אני צריך. חשבתי שהוא יבקש בריאות, פרנסה, נחת מהמשפחה. אבל לא. הייתה לו בקשה נרגשת אחת: "בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שבמהרה בימינו הממשלה הזאת תעבור מן הארץ, ויתקדש שמך בעולמך. אמן". אמר, וירד אט אט מהסולם.
כששמעתי את התפילה הזכה הזאת, הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהממשלה תיפול. לא ידעתי איך תיפול, מתי תיפול, ומי יזכה להפיל אותה. אבל תיפול, את זה ידעתי. לא צריך להיות פרשן פוליטי כדי להבין שקשה מאוד לקואליציות להחזיק מעמד לאורך זמן מול תפילות כאלה.
