תעודה

 

קרית אתא. אני מסיים כיתה ז ומגיע מהישיבה התיכונית עם קו 62 ביחד עם חבר שלי לבית שלו.

אבא שלו פרופסור באוניברסיטת חיפה. אמא שלו דוקטור למתמטיקה. אני זוכר שכל הבית שלו תמיד הדיף ריח של מצוינות בלימודים. עם כאלה הורים איך אפשר אחרת?

ואנחנו חוזרים ועוברים דרך הבית שלו וחבר שלי מתרגש כי הוא אמר לי שהשנה הוא שיפר מאוד את הציונים שלו בספרות ואנגלית וגם על הגמרא שלו הוא עבד מאוד חזק:

יעידו הימים שבהם העדיף להימנע מלהגיע עם כולם לקניון בגלל שהוא ישב למבחן ולמד ורגע לפני שנכנסו לבית הוא הסתכל אליי ואמר לי בחצי חיוך של שביעות רצון והתרגשות:

"ההורים שלי יהיו ממש מרוצים ממני! סוף סוף לא רק אחותי הגדולה תעשה להם נחת"

נכנסנו לבית וחבר שלי נתן את התעודה לאבא שלו שחזר במיוחד מוקדם מהאוניברסיטה. הוא לקח את המשקפיים שלו והחל להסתכל על התעודה ועבר מקצוע מקצוע, חבר שלי עמד לידי, החסיר פעימה ואז אבא שלו אמר בקול יבש:

"תגיד, מה קורה לך עם מתמטיקה? איך זה יכול להיות שבמתמטיקה יש לך רק שמונים וחמש? אתה חושב שזה לא מקצוע חשוב? לא איכפת לך ממתמטיקה?"

הסתכלתי על חבר שלי שהחליף צבעים. כל הדרך הוא חופר לי על זה שסוף סוף הוא הולך לשמח את ההורים שלו ופתאום הוא רואה איך שכל הנחת היסוד שלו קרסה לו מול העיניים.

הוא ניסה להתעשת וכמו דג מפרפר שנאבק על חייו אמר ביאוש: "אבל אבא, ראית את שאר התעודה? אנגלית? ספרות? גמרא? ראית כמה קיבלתי?"

אבא שלו, הפרופסור המלומד, היישיר אליו מבט ואמר לו:

"ראיתי. וזה לדעתך מסביר את הציון במתמטיקה? אני לא מבין? אין לך מוח? אין לך משאבים להצליח? יש משהו שאני ואמא לא נתנו לך שאתה מביא לנו שמונים וחמש?".

אמא שלו נכנסה לחדר וביקשה מבעלה שיביא לה לראות את התעודה אבל לחבר שלי המעמד המשפיל הזה הספיק. הוא חטף את התעודה ברוגז מאבא שלו ואמר לו:

"כל החצי שנה האחרונה אני יורק דם על הציונים האלו ואתה מבטל את זה כאילו כלום. עזוב. תחשוב שלא ראית אותי בכלל" ומשך אותי לחדר שלו.

למרות שהייתי רק בכיתה ז' הרגשתי את העוול שנעשה לחבר שלי. את הרעש של דקירת הסכין ששאבה את כל האוויר והאנרגיות הטובות שהיו לו.

הוא הגיע עם ניצוץ בעיניים ומתוך תקווה לשמח את ההורים שלו ובתמורה קיבל פטיש חמש טון על הראש שהוציא לו את האוויר.

כשהגענו לחדר אמר לי בעיניים אדומות: "תקשיב טוב, זו הפעם האחרונה שאני מראה להורים שלי את התעודה!".

*

נזכרתי במקרה הזה כשפגשתי ב'קפה לנדוובר' בירושלים הורים של תלמידים שלי שיצאו איתו לאכול.

כשראיתי אותם, שאלתי בנימוס אם יש סיבה מיוחדת לציון האירוע. אבא שלו ענה לי בחיוך:

"אנחנו חוגגים לו את התעודה"

הלכתי לאיבוד

"אבל רק מחר נחלק אותה..." לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה.

"נכון מאוד" השיב לי ושוב חייך: "בגלל זה החלטנו לחגוג לו את התעודה דווקא היום. לפני אנחנו בכלל ראינו כמה הוא קיבל" ואז הוא חיבק את הילד שלו, תלמיד שלי, הסתכל עליו, נתן לו נשיקה ואמר לי:

"בכדי להראות לו שאבא ואמא שלו אוהבים אותו בלי קשר"

וכל כך התלהבתי מהתשובה הזו של ההורים שלו. וכמה אמת וחכמה היו טמונים בה:

כמה תלמידים אני מכיר שהדימוי העצמי שלהם נחבט ונמעך והתפורר בגלל ציונים ומבחנים שלא באמת התחשבו ושאלו אותם איך הם מרגישים ולמה הם בעצם לא למדו למבחן ומה היו המניעות הרגשיות שלהם.

ואז התלמידים הללו לוקחים את התעודה ומגיעים איתה למקום היחיד בעולם שאמור לגונן ולהוות קרקע בטוחה בשבילם. המקום שאמור לקבל אותם כמו שהם. והנה הם מגלים שגם במקום ה'בטוח' הזה שופטים אותם ומצפים מהם להציל את המולדת ולממש את הציפיות של ההורים.

ומנגד כמה מזל וברכה יש לתלמיד שנולד להורים שמודעים לעובדה שקודם כל צריך לתת לילד שחוזר עם התעודה, חיבוק ונשיקה בשביל לתת לו את התחושה הנפלאה הזו, שההורים שלו יקבלו אותו כמו שהוא עם הרבה אהבה ואכפתיות והערכה.

לא בגלל שהוא הביא עשריות במתמטיקה ואנגלית אלא בגלל שהוא הילד שלהם.

וילד מקבלים כמו שהוא. בלי תנאים. ובלי לבדוק כמה הוא קיבל.

ואיזה מסר נפלא ההורים האלו מטמיעים בילד שלהם שהתרגל להאמין שבשבילו נברא העולם גם אם התעודה שלו תהיה מלאה בנכשלים.

ואותו ילד יודע ומרגיש שהדימוי העצמי שלו גדול מכל ציון או נכשל או עבר או מספיק שהוא קיבל או יקבל בתעודה

אותה תעודה, הורים שונים ותהום שמבדילה ביניהם

אוי לילד שהוריו מסתכלים עליו דרך החור של הציונים

ואיזה מבורך הילד שהוריו מחבקים אותו למרות התעודה שלו.