הרב שבתי סילבטיצקי
הבדיחה מספרת על יהודי בשם ר' משה, שבאי בית הכנסת שבעירו תמיד פגשו אותו בבוקר ובערב כשפניו מביעות מתח ודאגה. דאגה מכך שבריאותו ובריאות משפחתו תורע לפתע מסיבה לא ידועה, דאגה ממצבו הכספי, מפני רשויות המס, מחינוך הילדים ועוד ועוד. אלא שיום אחד הופיע ר' משה בבית הכנסת נינוח ושליו במיוחד, והכל תמהו כיצד זה השתחרר מדאגותיו.
"אספר לכם", שיתף ר' משה את המתעניינים לפשר שלוותו הבלתי אופיינית: "דאגותיי רק הלכו והצטברו והרגשתי שכבר הגיעו מים עד נפש וכך אי אפשר להמשיך, ואז באה אליי ההארה הגואלת – שכור מישהו שייקח על עצמו לטפל בכל מה שמדאיג אותך מאל"ף ועד תי"ו! רק כך תשתחרר מדאגותיך ותוכל לחיות חיים הגיוניים ושמחים. מיד לאחר שהבריקה לי ההארה חיפשתי ומצאתי מישהו שהסכים לקחת על עצמו את כל דאגותיי. שאלתם למה אני נינוח? משום כך אני נינוח!", סיים ר' משה את דבריו בפאתוס.
"וכמה אתה משלם לאיש שלקח על עצמו לטפל בכל דאגותיך?" שאל מישהו. "מאה אלף דולר" השיב ר' משה בפשטות. "מה?! ואיך אתה חושב לשלם סכום שכזה?" הקשו האנשים. "אה, זה לא מטריד אותי בכלל", אמר ר' משה, "זו כבר הדאגה שלו"…
כמו ר' משה, גם אנחנו היינו שמחים להיפטר ולהשתחרר מדאגותינו. כולנו – ככל הנראה – מוצאים עצמנו דואגים וטרודים לא פעם, מסיבות מוצדקות ושאינן, והדבר גוזל מאיתנו אנרגיות רבות לשווא. האם אפשר גם אחרת? איך נחיה חיים מלאי שמחה ונטולי דאגות? איך נפסיק להטריד את מוחנו בדאגות העתיד שלא משאירות לנו הווה?
לאחרונה קראנו בתורה על אופן מסעותיהם של בני ישראל במדבר. כל זמן שעמוד הענן כיסה את המשכן, ידעו ישראל שעליהם להישאר נטועים במקומם. אך כש"נעלה הענן", מיד ידעו כולם שעליהם להתארגן לקראת מסע נוסף בהובלת הענן שינחה אותם אל יעדם החדש, שם יחנו עד למסע הבא כמובן. התורה ממשיכה וכותבת שהזמן בו שהו ישראל בכל מקום היה משתנה. היו מקומות בהם שהו ישראל זמן ארוך והיו כאלה בהם עצרו ללילה אחד בלבד או ליום ולילה! – "ויש אשר יהיה הענן ימים מספר… ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר… או יומם ולילה, ונעלה הענן ונסעו".
הרמב"ן מעיר שהתנהלות שכזו איננה פשוטה כלל ומכמה סיבות: בידי עם ישראל לא הייתה הבחירה היכן לעצור ומתי להמשיך, והם פעלו אך ורק "על פי ה'". לעיתים הם נדרשו להתקדם במסע ארוך מבלי לעצור למנוחה, משום שהענן המוביל המשיך בהתקדמותו, ולפעמים הייתה חניה לזמן קצר מאוד של לילה אחד או לילה ויום, שגרמה לישראל מבצע לוגיסטי מורכב שהתברר כמעט כמיותר…
תארו לכם מיליוני אנשים שעוצרים, מפרקים את המטען שעמם, מקימים אוהלים ומדמים שהנה זה הגיעו סוף סוף למקום מנוחה, ועם בוקר מתברר שממשיכים… טבעי שהדבר יגרום להם לטרוניה רבתית והתמרמרות, אך לא. ישראל לא הלינו על כך ושמחו להיות מובלים על ידי הקב"ה, גם כאשר היה זה כרוך בקושי. ובלשון האור החיים: "בא הכתוב… ללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה'"…
לא בכדי אפוא משבח הקב"ה את כנסת ישראל בהליכתה אחריו במדבר, ואומר: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך – לכתך אחריי במדבר בארץ לא זרועה". הליכתם של ישראל בשמחה אחר ה', למרות חוסר הוודאות מצידם בפרטי המסע, ראויה היא לשמה – "חסד נעורים" ו"אהבת הכלולות".
זכורני ביאור מקורי לדברים שאמר רבי חיים שמולביץ ז"ל, ששימש כראש ישיבת 'מיר' וזכיתי לשמוע מפיו שיעורים:
תארו לעצמכם – אמר ר' חיים – אישה צעירה המסתובבת בחצי עולם ועולה על טיסה מישראל למיאמי, משם ללונדון, לבריסל ולמוסקבה וכך ממשיכה במסעה החובק ארצות ויבשות ומגיעה לסידני, ליוהנסבורג ולניו יורק. בכל שדה תעופה היא עומדות בתורים ארוכים לבדיקות ביטחוניות, למסירת מזוודות ועוד. לאחר כל נחיתה היא ממתינה ממושכות עד שכל הכבודה שלה יוצאת ואז איכשהו היא נסחבת איתה לבדה. אם בכך לא די, לאורך כל מסעה נמצא עמה תינוקה הקט שלא מש מזרועותיה.
כשבשעה טובה תחזור האישה לביתה ולבני משפחתה והם ישאלו אותה "איפה היית?", היא תשיב להם בפרוטרוט היכן הייתה, איך היה ומה ראתה. לעומת זאת לו היינו שואלים את התינוק היכן היה, תשובתו היתה "בידיים של אמא"! מבחינתו הרי אין כל הבדל בין ניו יורק למוסקבה ובין בלגיה ללונדון. הוא לא מבחין בין פלמית לאנגלית ולא בא בשביל לראות מונומנטים מפורסמים. הוא גם לא מתעניין בבדיקות הביטחוניות ואף פעם לא נאלץ להשיב על שאלות הפקידים. מצידו הוא פשוט בידיים של אמא!
אמר ר' חיים שמולביץ: עם ישראל ש"על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו", הרגישו כאותו תינוק הנתון בזרועות אביו או אימו. הקב"ה הקיפם ענני כבוד, נתן להם את עמוד האש, יישר לפניהם את הדרך וכיבס את בגדיהם. הוא זה שקבע את נתיב המסע והחליט היכן ומתי לעצור. מצידם הם הובלו לגמרי בידיו האוהבות של אבא, ולמסע ממקום למקום לא הייתה כל משמעות מבחינתם. אנחנו הולכים עם הקב"ה!
לחיים.
את התחושה הזו בדיוק – שישראל נתונים לגמרי בידיו של הקב"ה – ביקש הקב"ה להנחיל להם במדבר דווקא בכך שלא נתן להם מראש תוכנית מסע מפורטת, כמו שאולי היה מתבקש, אלא ניהל אותם באמצעות הענן באופן שהזקיק אותם להישען כל הזמן על הקב"ה.
כל עוד האדם סבור שגורלו בידיו, הוא נמצא בחוסר שקט ובדאגה קבועה מפני הבאות. הוא הרי יודע שהעתיד לא באמת ניתן לחיזוי ועל כן הוא חרד ממה שהוא צופן לו. אך אם הוא מצליח לחיות בהכרה שכל מה שקורה לו וכל מה שקורה בכלל, הכל זה הקב"ה; הוא המנחה, הוא המנווט והוא שעומד מאחורי ההתרחשויות כולן, או-אז הוא מבין שיש לו קרקע יציבה לעמוד עליה. הוא אמנם רץ מפגישה לפגישה ומעניין לעניין, אבל זו לא חוויה כאוטית של אין ספור חלקים שאין ביניהם חיבור, שהרי הקב"ה הוא שעומד מאחורי הכל! יש גורם אחד שמחבר בין כל חלקי הפאזל. כל שצריך זה לבטוח שהקב"ה "חפץ חסד" ומבקש את טובתנו, והדבר הכי טוב ונכון עבורנו – הוא בדיוק מה שיקרה. רק כך נוכל להגיע לשלווה פנימית! רק כשנרפה ונדע שהכל נמצא בידיו האוהבות של אבא.
זה מה שמסביר את הרוגע והשמחה הטבעית המאפיינים ילדים. כשילד רוקד ועולץ, הדבר נראה לנו טבעי לגמרי, וכשהוא בוכה, מיד ניגשים לברר "מה קרה?". אצל מבוגרים לעומת זאת, אנו מתנהלים הפוך בדיוק. כשמבוגר נראה טרוד ומדוכדך, מניחים לו מתוך הבנה ש"אלו החיים", אך כשהוא זחוח ונראה מבסוט, מיד שואלים "מה קרה?"… אז איזה סוד יודעים הילדים על החיים שאיכשהו נעלם מאיתנו? איך זה שדווקא הם – שהינם חסרי ישע, תלותיים לחלוטין בהוריהם וחסרי ודאות לגבי עתידם – שמחים בפשטות שכזו?
אלא שהיא הנותנת; כיוון שהם תלויים לגמרי במבוגרים מהם ויודעים שהאחריות לגבי עתידם הוטלה על כתפי הוריהם, ממילא הם משוחררים מדאגות וטרדות. זה לא עסק שלהם מניין יהיה להם כסף, כיצד נכון לחנכם וכן הלאה. וכך ממש אנחנו צריכים להרגיש כלפי הקב"ה. גורלנו נתון בידיו והוא כבר ידאג להעניק לנו את הטוב ביותר, כמו שאבא דואג לילדיו. כל שאנו צריכים זה לבטוח בו וללכת בדרך אשר הורנו.
בזמנו התגורר בוורשה יהודי עשיר בשם ר' יצחק, חסיד ברסלב, שהיה הבעלים של מפעל גדול לייצור נעליים ובעל אסמי תבואה אדירים. ר' יצחק זכה ל'שני שולחנות', ולצד עושרו היה גם תלמיד חכם ו'איש של צורה'. במשך שנים מסר בין מנחה למעריב שיעור ב'עין יעקב' בבית הכנסת בו התפלל, ודרכו בקודש הייתה לדבר רבות על כך שיש לזכור שכל השפע מגיע רק מהקב"ה, ויש להתחזק באמונה וביטחון בה'. שומעי השיעור ששמעו את העשיר מדבר שוב ושוב על כך ש"הכל מאתו יתברך" היו שחים ביניהם בציניות שאילו רק היה להם את השפע שיש לו, בטח גם הם היו מאמינים גדולים…
והנה שוד ושבר. ביום בהיר אחד פרצה שריפה גדולה שכילתה את האסמים הגדולים של ר' יצחק על תכולתם כליל. באחת הוא הפך מעשיר מופלג לבעל חוב. השריפה הייתה לשיחת היום, כולם כאבו את כאבו והצטערו על שגורלו התהפך בן רגע. לקראת שעת מנחה החלו אנשים להתאסף בבית הכנסת ואמרו לעצמם, "היום הוא בוודאי לא יגיע למנחה-מעריב ובטח שלא ימסור את השיעור ב'עין יעקב', בעוד העשן עוד מיתמר ועולה"…
עברו רגעים מספר והנה ר' יצחק בא! לא רק שהוא הגיע, הוא דיבר באותה חיות על אמונה וביטחון בה'. אם עד היום הם שמעו את דבריו ופקפקו בכנותם, הרי שעתה הם האזינו לו מתוך הערצה אמיתית לאמונתו האיתנה.
אחד מהנוכחים לא התאפק ושאל: "איך אתה יכול לדבר בלהט כזה על ביטחון בה' כאשר מצבך עתה כה קשה?" השיב ר' יצחק: "הדין הוא שבתפילת העמידה אסור להישען במידה כזו שאם תינטל המשענת המתפלל ייפול. אני תמיד נתמכתי באוצרותיי ושמחתי בהם, אך לא נשענתי עליהם במידה שאם יילקחו ממני אאבד את אמונתי ואפול"…
עוצמה של אמונה כזו – זה מה שרצה הקב"ה לנטוע בעם ישראל בעת המסעות במדבר.
שימו לב למילותיו המרגשות של דוד המלך: "אם אסק שמיים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך". בשמיים ובשאול, בהצלחות מטאוריות ובמפלות צורבות, ברגעי גאות כברגעי שפל – תמיד אני מוצא אותך! תמיד אני מרגיש אותך ויודע שאתה לצידי.
מספרים על זמר בעל קול מיוחד, שהיה לו מנהג קבוע לחתום את הופעותיו בשירת מזמור כ"ג בתהלים: "מזמור לדוד – ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני… גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע, כי אתה עמדי"! הוא הפליא בקולו, הכניס בשירת המזמור הרבה רגש, וזכה תמיד לתשואות נלהבות מהקהל.
פעם ניגש אליו יהודי מבוגר לפני ההופעה ושאל: "אני יודע שבסיום ההופעה אתה תמיד שר את 'מזמור לדוד', האם תסכים שהפעם אני אשיר אותו?". "בבקשה", השיב הזמר בנדיבות וטפח קלות על שכמו של האיש. ואכן, לקראת סיום ההופעה עלה הלה לבמה ולאחר שקיבל מהזמר את המיקרופון, החל מזמר בהתרגשות רבה ובקול רועד את המזמור כולו: "ה' רועי לא אחסר… גם כי אלך בגיא צלמוות, שבטך ומשענתך המה ינחמוני… ושבתי בבית ה' לאורך ימים".
כשסיים, שרר שקט באולם ורק קול בכיו של האיש נשמע. חלפו עוד כמה שניות ואז החלו מחיאות כפיים נלהבות במיוחד של הקהל שהתרגש יחד אתו.
לאחר מכן ניגש אליו הזמר ושאל, מתוך רצון אמיתי להבין את שהתרחש: "איך אתה מסביר את ההתרגשות הרבה שיצרת? אני חושב שאני שר את זה לא רע", אמר בהצטנעות, "אבל לא זכור לי שגרמתי פעם להתרגשות כזו". תשובת האיש הייתה: "שמע ידידי, ללא ספק הקול שלך באמת מיוחד ונעים מאוד ואתה שר את המזמור מדויק מאוד. אבל בעוד שאתה מכיר היטב את המזמור 'ה' רועי', אני מכיר את הרועה עצמו. מכאן ההבדל"…
לא מספיק לשיר "ה' רועי לא אחסר" ו"גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי", אלא צריך להכיר את הרועה ולדעת בביטחון מלא שאכן הוא נמצא עמנו!
הרבי מלכוביץ אמר פעם שהדאגה היחידה המותרת היא הדאגה מדאגות. הדאגות הן גורם המניא אותנו מפעולה ובטח שלא גורם המניע לפעולה. הן גם ביטוי לחסרון אמונה, שכן "המאמין לא יחוש". הוא זוכר שהקב"ה אתו, ויודע ש"אין רע יורד מלמעלה" ו"כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד". הרבי הריי"צ מליובאוויטש הסביר את האמור בתהלים – "אנה ה' כי אני עבדך", כך: "אנה ה'" – להיכן ולאן שרק אגיע, תמיד "אני עבדך" – אעשה את שליחותך, כי אני יודע שאל לי לחשוש משום דבר שהרי אני אתך!
לחיים, לחיים ולברכה.
