פתאום באמצע הקניות ב'רמי לוי' צומת הגוש (אלא איפה נראה לכם שמורה יעשה את הקניות שלו? בסופר?) ראיתי אותו: חבר ילדות שלי. אדם יקר. ניגשתי אליו ושאלתי לשלומו. לדעתי מעל 15 שנה שלא ראיתי אותו. מי היה מאמין שיום אחד ניפגש ככה ליד המדפים ושנינו כבר בעשור החמישי לחיינו. רק אתמול היינו בני שש ושיחקנו ב'טורבו הגה' שלי. ואז עשיתי טעות ושאלתי אותו לעיסוקו. ענה לי בנונשלנטיות:
"מנהל פרוייקטים במייקרוסופט". אאוצ'. דקירה בלב. והקול הפנימי הזה שלי שלא סתם ת'פה:
'שמעת מה שהוא אמר? מנהל פרוייקטים במייקרוסופט. ואתה? מה אתה עושה? מורה? יופי לך! גיבור גדול. בוא נתערב שהוא מרוויח פי חמש ממך! איזה טמבל אתה. בשביל מה בכלל היית צריך לשאול כמה הוא מרוויח? מה זה יתרום לך לחיים?"
נפרדנו כידידים וכל הדרך לחמוצים נאבקתי בקול הזה שלי שהזכיר לי שוב ושוב כאילו לעשות לי דווקא:
'לא, לא חמש. בטח הוא מרוויח פי שש ממך. ועוד מכונית ומקרר בעבודה שמלא ביוגורטים של הביוקר. כל מה שאתה רק יכול לחלום עליו. אז תמשיך להציל את העולם עם התלוש המגוחך שלך ותמשיך לראות איך חברי הילדות שלך מסתכלים עליך מלמעלה. הא כן, ולא התחלנו לדבר בכלל על המכונית שבטח יש לו...אבל מי צריך חיים נוחים כשיש לך לב ענק?"
*
ואז כשהגעתי לעגבניות חשבתי לעצמי: אבל רגע, האם באמת הייתי מתחלף איתו? האם אני מסוגל לשבת מול מחשב ולתכנן אלגוריתם? בחיים לא. אני איש של בני אדם. אני חי מכל הסמולטוקים הקטנים האלו בשיעור. משיחות המסדרון. מהמילים הטובות שמחיות את התלמידים שלי. מבית החרושת להצמחת כנפיים שפתחנו בבית הספר שלנו. רק אני ואלוהים יודעי שגם בעד תלוש של ארבעים אלף בחודש לא הייתי מסוגל להתחלף איתו ובכל זאת הרגשתי תחושה של השפלה. אתם באמת רוצים להגיד לי שמה שאני עושה בכל בוקר שווה פחות ממה שהוא עושה?
האם באמת אין חשיבות לסוג המורה או המחנך שילמד את ילדי ישראל, לאורך החיוך שהוא ייתן לו, לאיכות המילים שהוא ירעיף עליו, לעין הטובה שדרכה הוא יראה אותו, לאורח הרוח שהוא יקבל אותו ולסבלנות והאהבה שהוא יעטוף אותו עד כדי כך שכל עבודתנו החינוכית משולה בעיני הממונים על השכר כקליפת השום ששווה לא יותר משבעת אלפים שקל בחודש אם לא פחות (ולא, אני לא מתכוון כרגע למורים שנמצאים במערכת עשרים וחמש שנה ומרוויחים משכורת כפולה. ישראל כידוע מובילה את מדינות העולם המערבי בפער המשכורות בין המורים החדשים לוותיקים).
האם לאותם קובעי מדיניות שקבעו את התלוש המביך והמעליב של המורים אין באמת ילדים שצריכים מורים שמגיעים לעבודה בקומה זקופה ומרימים את הטלפון בעשר בלילה בשביל לדבר עם עוד הורה מודאג בתחושה שהם לא יוצאים סמרטוטים אלא יש להם שכר ראוי והוגן עבור ההשקעה והמסירות שלהם?
כשנכנסתי לחינוך נאמר לי: "חינוך הוא כמו בור ללא תחתית. אין דבר כזה השקעה מספקת. גם אם תהיה זמין עשרים וארבע שעות תמיד יהיה לך מה עוד לעשות".
רק מי שהיה מחנך בחייו והלב הענק שלו קיבל את האחריות לילדי כיתתו. לשלושים ושלוש נשמות שהמילים ותפיסת העולם שלך כלפיהם תעצב את חייהם ועתידם, יודע שאין באמת מחיר לעבודתו של המחנך.
לא מכיר מחנך שיראה את אחד מתלמידיו עושה פעילות מסכנת חיים בחופש הגדול ולא יצא מגדרו בשביל לעזור לתלמיד שלו. או בכל שעה אחרת שלא בשעת הפעילות. בערב. בלילה. לפנות בוקר.
אבל רגע, אלו לא שעות עבודה רשמיות של המחנך. הוא לא נמצא בבית הספר. מה אכפת לו?
אז זהו. שאם אתה מחנך ואתה לא באמת מבין למה אתה צריך לעזור ולהיות אכפתי לתלמידים שלך כל הזמן, כנראה שאתה נמצא במקצוע הלא נכון.
אז אם מסירות כזו ואכפתיות כזו וראש כזה גדול ולב כזה ענק יש רק בעיקר במערכת החינוך, מדוע לעזאזל המשכורות שלהם כל כך מעליבות?
אם עובד הייטק יטעה בקוד שהוא כותב, אז בדרך כלל (ותחסכו לי עכשיו מקרים יוצאי דופן שמוכיחים אחרת) העולם ימשיך לעמוד. מקסימום החללית של נאס"א שעלתה 357 מיליון דולר תתרסק אל מאדים בגלל שיחידות המידה שלה נכתבו שלא בערך הנכון
אבל אם מורה 'יפספס' במילה שלו וישגר מילה לא במקום לעבר תלמיד...הוא מסתכן בכך שהוא צילק את התלמיד הזה לכל החיים והמילה הזו שלו תלווה אותו עוד עשרות שנים.
לא מאמינים? לכו ותשאלו תלמידים מצולקים אם הם עדיין זוכרים משפטים שנאמרו להם בגיל קטן לפני עשרות שנים. אני עד עכשיו זוכר איך שאחת הגננות שלי השפילה אותי מול כל הגן כשהייתי בן חמש ומנגד אני עד עכשיו זוכר את המורה אוסי אבן צור והמורה אילן דנינו ז"ל בתור מחנכים בנשמה, מורים גדולים בכיתות ד' ו י' בהתאמה שעיצבו את המשך העתיד שלי והמילים הטובות והמרפאות שלהם עדיין חקוקים בליבי.
בשביל להבין על מה אני מדבר צריך לעמוד מול כיתה של שלושים וחמישה תלמידים בעלי אנדרנלין לסיים שיעור מותש, להגיע לחדר מורים ולגלות שאין לך חלב. או קפה. או סוכר. ובמקום להכין לעצמך קפה, תסתפק פשוט במים. (וזה לא קשור לוועד מורים שעושה עבודה מדהימה ומשתדל ככל יכולתו לספק את החומרים הללו)בעוד אתה יודע שעובד הייטק צריך לבחור בין חמישה סוגים שונים של חלב: שקדים, סויה, שיבולת שועל, עם לקטוז, בלי לקטוז, מה שבא לו.
אתה צריך לסיים יום עבודה ולהגיע לבית מפורק רק בשביל לגלות בשעות שאתה אמור להיות עם הילדים שלך שארבעה הורים מודאגים רוצים לדבר איתך ולהסביר לך באריכות איך הם רואים את המצב ומה הם מצפים שתעשה כאשר כל שיחה לוקחת מעל עשרים דקות.
ואף אחד לא דיבר על בדיקת מבחנים והכנת שיעורים שנעשים בבית על חשבון הזמן הפנוי שלך בשביל להגיע מוכן לשיעור.
ואז כשחשבתי שראיתי הכול, נתקלתי בידיעה שאומרת שמורה מישראל מרוויח שליש (שליש!!!) ממקבילו הגרמני. כנראה שהגרמנים מחייכים לתלמידים שלהם הם חושפים שיניים מזהב בניגוד לעמיתיהם הישראלים, אחרת באמת שאין לי הסבר לפער השכר המטורף הזה.
או במילים אחרות: עזבו אתכם להתעשר. לא נראה לי שיש מורה אחד שעוד חולם לעשות באמת כסף מהמקצוע הזה. תנו לנו רק להרוויח בכבוד.
תשחררו אותנו מהמדף של החמוצים. נראה לי שדווקא הרבה יותר יתאים לנו אגוזי מלך.
רוצים להציל את מערכת החינוך מקריסה? תתחילו קודם כל להחזיר למורים את הכבוד שמרוב הזנחה לא שמנו לב שהוא כבר מזמן התנדף מהכיתה ותלה שלט: הלכתי ותיכף אשוב.
וכולם שואלים מתי.
