המחלוקת נגד הרב משה פיינשטיין זצ"ל (תרנ"ה-תשמ"ו, 1986-1895) הגיעה לשיאה בשנת תשכ"ד, כשהיה קרוב לגיל שבעים (שבעים של לפני שישים שנה הוא כשמונים של היום). את המחלוקת עורר תחילה הרב ---. אולם עוד לפני כן הייתה לרבנים שונים, ובראשם רבי יואל מסאטמר, טינה קשה כלפי הרב פיינשטיין על עמדותיו ופסקיו, ועתה שנמצאה ההזדמנות לצרף אליהם עוד רבנים שחלקו על הפסק שלו, התעצמו לנהל נגדו מאבק גלוי וחריף.
הניצנים הראשונים הופיעו בתמוז תשכ"ב, אז כתב הרב --- ביקורת נגד היתרו של הרב פיינשטיין, שהתיר לבני זוג שאינם יכולים להוליד מפני בעיית פוריות של הגבר, לקבל תרומת זרע מאדם זר. ובחודש אב פרסם מאמר של הרב ---- (תלמיד הרב אלחנן וסרמן) שגינה אותו על "הפרצות שהתרבו" בעטיו.
שנתיים אחר כך, בשנת תשכ"ד, פרסם הרב ---- עוד מאמר של הרב ---- נגד הרב פיינשטיין, ובו כתב: "כל מי שמתיר זה, אומר אני עליו שאין שם לא חוכמה ולא גאונות אלא חסרון דעת תורה בעלמא, והוא הגורם שעל ידו יהיה הדור פרוץ בזנות". לאחר מכן הצטרף הרבי מסאטמר וכתב שני מאמרים ארוכים, בחודש אב ואלול, כנגד "פרצה נוראה", קבע כי ילד שנולד באופן זה הוא ממזר, וסיים: "ישתקע הדבר ולא יעלה על לב אדם מישראל לדבר מתועב כזה, להראות טומאה וממזרות וערבוביה בישראל, וברוב רחמיו וחסדיו ית"ש יצילנו ממכשולות נוראות כאלה, רחמנא ליצלן". גם הרב -- המשיך להשתלח ברב פיינשטיין, שאין צורך כלל לסתור את דבריו, שכן "ידוע לכל בר בי רב מה שכתבו בזה הגאונים האמיתיים, צדיקים יסודי עולם, ולא כתבו שום היתר לזה", ואין להתחשב במי שמחדש "היתרים מעושים ואינו מחשיב דברי הקדמונים".
בחודשים הבאים, בשנת תשכ"ה, המשיך הרב --- לקבץ ולהדפיס מאמרים נגד הרב פיינשטיין, ובהם גם מאמרים מרבנים ליטאים שהעריכו את הרב פיינשטיין אבל חלקו עליו בפסק זה, דוגמת הרב הנקין והרב צימרמן, ועוד מאמרים מרבנים חסידים וליטאים קנאים שתקפו אותו באופן אישי, בהם הרב ---- שפרסם נגדו 'קונטרס להצלת קדושת וייחוס ישראל', ובו התייחס בבוטות לדברי הרב פיינשטיין וכינה אותם "הפקרות", "נבלה", "מחשבת פסול", "תועבה", "הפורעניות המרה", "חורבן כליל של טהרת וייחוס המשפחה הישראלית" ועוד כיוצא בזה. וכדי להתמודד עם "החורבן הנורא הבא על ראשינו", הציע "להכריז חרם איום על כל אישה אשר תפשע מהיום והלאה בפשע הזה, ועל כל ולד הנולד מהזרעה זו, שלא יהיה לו חלק ונחלה בקהל ישראל".
ועוד מאמר מהרב ----, שבו התמרמר על הרבנים שהקב"ה "חננם בבינה והשכל" ומבינים שהיתרו של הרב פיינשטיין "הוא דבר זנות ומביא לידי ממזרות", ומדוע הם "מחשים על זה ואינם מבערים על ידי חרמות ואיסורי, שהלא ידם תקיפה. והם עתידים ליתן הדין". ומאמרים נוספים מרבנים מפורסמים מכל העולם ש"פלצות אחזתם", ועדות שהרב שפרבר מבראשוי "צעק צעקה גדולה ומרה" נגד ההיתר, וכיוצא באלה.
מובן מאליו שבעקבות זאת נמצאו "צדיקים" שזרקו את ספרי 'אגרות משה' ואף שרפום. אחרים הטרידו את משפחת הרב פיינשטיין בדברי נאצה וגידופים. ואחרים 'מתונים', שהתנערו מהגידופים ומזריקת הספרים, התקשרו להביע את מלוא עומק צערם על ההיתרים המוגזמים של הרב פיינשטיין שגרמו לכל חילול השם הזה, ש'צדיקים' ו'גדולים' נאלצים לצאת נגדו. ההתקפות על הרב פיינשטיין התפשטו לעוד כתבי עת והפכו לשיחת היום ברחוב החרדי.
בתגובה לפרסומים שלח הרב אפרים גרינבלט (תרצ"ב-תשע"ד, בעל שו"ת 'רבבות אפרים') מכתב מחאה קצר נגד דברי הזלזול ב"עמוד ההוראה ופוסק הדור". הרב ---- כתב שהוא ממלא את רצונו באהבה ומפרסם את מחאתו, ובתוך כך הוסיף עקיצה על מעמדו הנחות של הרב גרינבלט, "שאפשר שעל ידי זה יתעוררו כמה מחבריו הרבנים נ"י להמציא לו משרה יותר טובה, שהרי פרנסתו במעמפיס היא לא קלה", והמשיך במאמר גדול להסביר מדוע "מוכרחים" לצאת נגד הרב פיינשטיין.
אומנם הרב ----- הקפיד להתבטא כלפי הרב פיינשטיין בכבוד, וכתב "שעל הוראותיו לאיסורא בוודאי יש לסמוך עליהן, כי מכיוון שאסר, הרי ברור שאין עוד מקום בזה להתיר. אבל לתשובותיו להיתרא, יש להתייחס אליהן בכל הזהירות, כי כוחא דהיתרא של הגאון הזה שליט"א עולה פי כמה על כל המקילים שהיו בישראל, וגם זה הוא כתוצאה ממידותיו המצוינות בחסד ובצדקה וברחמים על הבריות, ורוצה שלא להחמיר עליהן במקום שמוצא איזה סמך שהוא להקל…"
וכיוון שספריו של הרב פיינשטיין מפורסמים, והוא בהיתריו הרס בניין שבנו בעמל רב רבנים רבים, לכן הוכרח "להודיע ברבים שאין בני תורה מסכימים לכל פסקיו של הגאון בעל שו"ת 'אגרות משה', ובפרט לאלו שהפריז בהם על המידה ויצא בהם לחלוק על גדולי הדור הקודם".
כדי להוכיח את דבריו, שהרב פיינשטיין מקל "בדברים שגדולי האחרונים ז"ל אסרו בהחלט ונתפשט איסורם בבית ישראל", קיבץ הרב ---- שלושים פסקים שכאלה, שהם תמוהים בעיניו, ופרסם אותם בכסלו תשכ"ה.
בהם: א. התיר לערוך חגיגת בת־מצווה, בניגוד לעמדת "הרבה רבנים צדיקים שנלחמו קשה עם המתבוללים". ב. התיר לאמץ ילדים בניגוד לרבנים שאסרו. ג. התיר לשטוף בשרי וחלבי באותו כיור – "ובזה ניטשטש להם הגבול שבין בשר לחלב". ד. התיר לצרף מחללי שבת למניין ודברי קדושה, נגד דעת "כל האחרונים". ה. התיר לתלות דגל ישראל בבית כנסת – "צא וראה החילול השם שבדבר" (בגלל זה הרב ---- פרש מאגודת ישראל, שהרב פיינשטיין היה נשיאה). ו. התיר אתרוגי שביעית, "והתמיכה הכללית ברבנות הראשית". ז. התיר להיות מלמד אצל מתבוללים, דבר שהיה איסור מפורש אצל "גדולי הדור הקודם". ח. התיר להכריז הדפים בבתי התפילה – "הוא מנהג רפורמי ותיק". ט. התיר להעמיד חופות בבתי כנסת – "מי לא יזכור המלחמה הקשה של הרבנים בדור הקודם נגד מנהג מובהק זה של הרפורמים". י. התיר תפילה בבית כנסת בלי בימה – "נגד דבר זה נלחמו כל גדולי הדור הקודם נגד המתבוללים". יא. התיר משתאות משותפים (דינר) עם רפורמים למען מגביות ציוניות. יב. התיר "לאכול כרוב מבתי החרושת בלי בדיקת תולעים על סמך שבאמריקא אין תולעים". יג. התיר מחיצה לא מספיקה בבית כנסת. יד. התיר חלב נוכרים – "זכור הרעש הגדול שהרעישו גדולי הרבנים על זה". טו. כהמשך לזה, התיר גבינת שמנת (קרים צ'יז) של גויים – "היינו חלב עכו"ם ובישול עכו"ם". טז. התיר לסמוך על יצרן של שמנים צמחיים האומר שהשמן נקי מתערובת איסור, "וממילא אין צורך בהשגחה כלל". יז. התיר "הבלנדר־ויסקי" למרות ש"חרדים נזהרים מלשתותו". יח. התיר גילוח בחול המועד. יט. התיר לנשים לגלות שערן ב' אצבעות כלפי מצחן וחלק בזה על החתם סופר. כ. התיר פת שאפה מחלל שבת. כא. התיר "בתי חינוך משותפים לקטנים ולקטנות, הגם שגורם שגם לגדולים ולגדולות לעשות כן". כב. התיר הפלגה בשבת בספינות של חברת 'צים' הישראלית שחשודה על חילול שבת. כג. "מתעורר הרושם שבשעת הדחק מותר להתפלל אף בלא מחיצה, רק שלא ישבו מעורבין". כד. התיר הכנסת כלב נחייה לעיוור בבית הכנסת. כה. פסק שמציצה אינה מעכבת את המילה.
יש לשים לב שבדרך כלל הטענות של בעלי המחלוקת אינן נשענות על יסודות ההלכה, אלא על כך ש"גדולי הדור" הקודם אסרו והרעישו על זה. רק לאחר מכן מביאים סברות צדדיות לאסור. בפועל, רבים מהפסקים הללו היו מוסכמים מלכתחילה על רוב הרבנים, שכן הם נשענו על יסודות ההלכה המקובלים. אלא שהקנאים פוסלים את כל שאר הרבנים, וממילא יוצא להם ש"כל הרבנים" סוברים כמותם.
לדוגמה, הרב ---- כתב לרב --- "לחזקו לאמצו ולסעדו ולומר לו יישר" על מלחמתו בפסקי הרב פיינשטיין, ושלא יירתע מ"דברי המחאה נגדו". ואדרבה, צריך להקים ועד רבנים "שיודיעו ויפרסמו ברבים מה כן אפשר להסתמך ומה אי אפשר להסתמך". ואומנם הודה שלא ראה את ספרי אגרות משה, אבל נחרד גם מהדוגמאות הנוספות להיתרים שהובאו, כגון קיום חגיגת בת־מצווה – "היתרים שעל ידם תשתנה ח"ו צורת דמות אומתנו בכללות", "ובאמת הייתה צריכה לצאת תנועת התנגדות משותפת נגד זה".
הרב ---- המשיך להסביר מדוע הוא נאלץ ללחום נגד הרב פיינשטיין, שבנוסף לכך שבדורנו "עמדה עלינו רבנות ראשית בארץ הקודש, בלחצם של שליטים כופרים, להרס את קדושת ישראל עד היסוד…" – הצטרף הרב פיינשטיין ב"צרת היתר טומאה זו".
גם את הראשון לציון הרב הראשי הרב יצחק ניסים זצ"ל כמעט הצליחו לגייס לצידם, וה' הצילו.
משלחת הרבנים הקנאים
בתוך כך הרבי מסאטמר ביקש לתאם פגישה של רבנים עם הרב פיינשטיין כדי לדון עימו על פסקו, כשבפועל הכוונה הייתה להעצים את מסכת הלחצים והאיומים עליו. כשהגיע מועד הפגישה, כפי הנראה עלה חשש בליבו של הרב פיינשטיין, שהיה אז כבן שבעים, שינהגו כלפיו שלא כראוי, וביקש משלושה רבנים מתלמידיו שישבו עימו כשיקבל את פני המשלחת.
בשם הקנאים החולקים הגיעו שישה רבנים, שהיו צעירים מהרב פיינשטיין בכעשרים שנה ויותר. מהם הרב עזריאל ליבוביץ' מווינה ור' משה טייטלבוים (הרבי מסאטמר הבא).
הרב פיינשטיין עם שלושת תלמידיו ישבו מצד אחד של השולחן, והשישה מהצד השני. הרב פיינשטיין כיבדם במאכלים ובברכה.
לאחר מכן השתררה שתיקה ארוכה. לאחר שהרב פיינשטיין חזר ואמר "נו, נו", פתח הבכיר שבהם וסיפר שהחתם סופר כתב פעם תשובה ואחר כך חזר בו. ובכן סיים ואמר: "צריכים להתחרט".
כנראה הם חשבו שלאחר כל ההתקפות והביזיונות שעברו עליו הוא ייכנע ללחצים ויקבל את הצעתם להתחרט בפומבי, ובתמורה הם ידאגו שההתקפות נגדו ייפסקו.
הרב פיינשטיין הגיב: "אתם לא מכירים אותי. אם תשכנעו אותי שטעיתי, אודיע זאת ברבים. אבל בלא זאת לא אתחרט". הם חזרו ודרשו שוב ושוב שיתחרט. כלומר, הוא ציפה לדיון הלכתי ענייני, והם ציפו שייכנע לאלימות.
לבסוף, על ידי תלמידיו, נגררו לדבר על הסוגיה, והרב פיינשטיין בגאונותו גבר עליהם בטענותיו. סיפרו שלאחר מכן הרבי מסאטמר גער בהם ואמר: "הזהרתי אתכם שלא תדברו עם ר' משה בהלכה!" (איש הלכה, עמ' 137–143).
תמיכה רפה
התמיכה ברב פיינשטיין הייתה רפה למדי. הרב אלברג, עורך 'הפרדס', כתב העת הוותיק והרשמי של 'אגודת הרבנים', כתב בשבט תשכ"ה מאמר בשבח תורתו של הרב פיינשטיין, בלא להוקיע את בעלי המחלוקת. כתגובה פורסם ב-- שהרב פיינשטיין והרב אלברג סיכמו ביניהם על תמיכה הדדית – הרב פיינשטיין יתמוך בחיזוק מעמדו של הרב אלברג ב'אגודת הרבנים', ובתמורה הרב אלברג לא יאפשר התקפות נגדו ב'הפרדס'.
על פי בדיקתו של הרב צוריאל חלמיש, למרות ההתקפות החריפות והבוטות נגד הרב פיינשטיין, בשנות המחלוקת לא פורסם שום מאמר פומבי התומך בפסיקותיו. כנראה הרבנים שתמכו בפסיקותיו עשו זאת בשקט. דווח על שני כרוזי רבנים ביידיש או באנגלית שתמכו בו, אבל הם כנראה פורסמו בבמות קטנות שאינן נגישות כיום במאגרי המידע. רק בארץ הרב אהרן פצ'ניק, איש 'המזרחי', פרסם ב'הצופה' מאמר מנומק לטובתו.
הלחצים גברו
הלחצים על הרב פיינשטיין גברו. היו קנאים ששרפו את ספריו בפומבי, היו שהניחו אותם במקומות מטונפים. הטרידו אותו ואת הרבנית בגידופים וטענות ביום ובלילה, עד שמשפחת הרב פיינשטיין נאלצה לנתק את הטלפון, ומאז לא יכלו רבנים ואנשים פרטיים להתקשר אל הרב לשאול אותו שאלות דחופות בהלכה.
פעם הודיעו הקנאים בכלי התקשורת שהרב נפטר והלווייתו תצא מביתו בשעה מסוימת, ואף שלחו לימוזינות שחורות לצורך הסעת המלווים, וכבר החלו אנשים להתאסף להלווייתו.
צריך לציין שהרבי מסאטמר אמר לרב טוביה גולדשטיין שאלה שעושים זאת אינם מצייתים לו. ואולם פעולות אלה נפסקו לאחר הפשרה.
הפשרה שנתפסה אצל רבים ככניעה
בעיצומה של המחלוקת הסכים הרב פיינשטיין לפשרה, אשר נתפסה אצל רבים ככניעה. ביוזמת נאמנו, הרב טוביה גולדשטיין, כונסו נציגים משני הצדדים, וסוכם שהרב פיינשטיין יפרסם שהפסק שלו הוא רק לשעת הדחק שכמעט אינה בנמצא, ושאין לרבנים לסמוך להקל על מה שנכתב באגרות משה.
בכ"ב בכסלו תשכ"ה פרסם הרב פיינשטיין: "בדבר זריקת הזרע שכתבו בשמי שהתרתי, מצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי אלא בשעת הדחק גדול, שהאישה מצטערת טובא, כמבואר בספרי אגרות משה אבה"ע סי' ע"א. שלכן פשוט לכול שאין שייך לדון בעניין זה כי אם רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה שידון בזה מכל הצדדים. ומחמת זה בשאלה החד־פעמית שבא לידי אסרתי. וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי. ויעיין מה שכתבתי בהקדמתי לאגרות משה על או"ח. אכן מכיוון שיש לחוש עדיין שיקלו בזה להורות אלה שאינם ראויים לדון בעניין חמור כזה, ופן יצא מכשול להתיר גם במקום האסור, צריך לגדור גדר שלא יתירו זה בשום אופן, אף רב היותר מובהק".
ואף שעוד המשיכו לפרסם במשך חודשים רבים מאמרים קשים נגד הרב פיינשטיין והיתריו, המעשים הבזויים כלפיו פסקו. הרב פיינשטיין היה אסיר תודה לרב גולדשטיין על כך, והרבנית פיינשטיין נתנה לו מגש כסף כאות תודה (איש ההלכה 137–143).
עדות הרב יונה געווירץ
סיפר הרב יונה געווירץ: "הייתה לי אז עזות ושאלתי אותו אם הוא משתמט קצת מחמת הסערה, והאם אפשר להיות בטוח בצדקת דבריו. ענה לי: הלכה כן ומורין כן (כפי שהתיר מלכתחילה), אבל כעת העולם אינו מוכן בשביל התורה שלי, אבל יבוא יום שיהיה קשה לאנשים וימצאו בספרי תורת היתר, און ג-ט וועט איר בענטשטין (וה' יברך את האנשים שייעזרו בהיתר שלי)". (דרכי משה ח"ב עמ' קד-קה).
במשך הזמן הוסכם על רובם המכריע של הרבנים שאין חשש ממזרות בהזרעה מלאכותית, וממילא בשעת הדחק רבים סומכים על היתרו.
סוף דבר
לטווח ארוך, הקנאים "הצליחו" לפגוע במעמדו של הרב פיינשטיין בקרב הציבור החסידי ובקרב הציבור הליטאי־קנאי, אשר מתייחסים לדבריו בהסתייגות ואינם מרבים לצטט אותו. אולם בעיני שאר הציבור החרדי והדתי, ייתכן שמעמדו התחזק.
