. איתא בגמרא "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז, שנאמר אז ימלא שחוק פינו". אבל, ענין זה הוא בנוגע לענין של שמחה וזמרה סתם, משא"כ שמחה וזמרה שמביאה תועלת בעבודה – לא רק שמותרת, אלא עוד זאת, שיש חיוב בדבר.
ובפרטיות יותר:
ענין השמחה והזמרה פועל שהעבודה תהי' בנקל יותר, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שכאשר חייל הולך למלחמה, הולך הוא עם "מאַרש" (שיר-לכת), ודוקא עי"ז מנצח במלחמה. כלומר: לא זו בלבד
שה"מארש" אינו מבלבל למלחמה, אלא אדרבה, שגורם ניצוח המלחמה. וכמו כן בעבודה – שלא זו בלבד שענין השמחה אינו מבלבל לעבודה, אלא אדרבה, עי"ז נעשית העבודה מתוך עריבות ("געשמאַק"), ואז היא בשלימותה ובמילואה ובהידור.
ועוד ענין בזה:
כיון שענין השמחה והזמרה הוא דבר המותר, הנה אם לא מנצלים אותו לעניני קדושה, הרי נוסף לכך שחסרה התועלת בקדושה, עלול הדבר להתפרץ בענינים אחרים, ולא רק בענינים שאינם קדושה, אלא גם בענינים שאינם דברי הרשות.
כלומר: דבר המותר ע"פ תורה – דרוש הוא לאדם גם מצד הטבע (דלא כדבר האסור ע"פ תורה, שגם מצד הטבע אינו דרוש להאדם), וסו"ס מתבטא ומתפרץ הדבר באיזה אופן. ובמילא, אם לא מנצלים אותו לקדושה, עלול הדבר להתפרץ בענינים בלתי-רצויים. ובפרט אצל אלה שהם בהסוג ד"בן עשרים לרדוף" – כי, מצד התגברות הכח והמרץ ("ענערגיע") בשנים אלה, עלול טבע השמחה והזמרה להתפרץ בענינים אחרים, ולכן, מודגש יותר הצורך לנצל טבע השמחה והזמרה לעניני קדושה, כדי למנוע את ההתפרצות בענינים אחרים. ומה גם שהשמחה והזמרה מוסיפה תועלת בעבודה שעיקרה ותכליתה הוא בהזמן ד"בן עשרים לרדוף", כנ"ל.
