האם המתברך חשיב כבירכו עליו
הנה אמרינן (רמ"א סי' רי"א סע' ה' , ומשנה ברורה שם ס"ק ל"ב) שאם בירך על מאכל החשוב, פוטר את שאינו חשוב אפילו בסתמא, והיינו גם אם לא נתכוין בפירוש לפוטרו, אלא היה מונח לפניו על השו לחן בשעת ברכה. אמנם אם היה כנגד דיני קדימה לא מהני בסתמא, ואם כן אפילו היו שניהם לפניו בשעת ברכה בעינן שיתכוין לו בפירוש לפוטרו דאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא רק בכוונה. ומקור הדין מהרשב"א (ברכות מ"א א' ד"ה וק"ל).
נמצא שאם בירך על המאכל הפחות חביב לא מהני בסתמא להוציא היותר חביב. ויש לעיין מהו כשיש לפניו ג' מאכלים, הראשון, שהוא אוכל מתחילה ומברך עליו, והשני, שחשב להדיא שיאכלנו אחר כך והוא חביב יותר מהראשון, והשלישי, שלא חשב בהדיא לאוכלו, והוא יותר חביב מהראשון אבל פחות חביב מהשני. האם השלישי נפטר. א. שו רש הספק שורש הספק, מי אמרינן דהשלישי נפטר מכח השני, מכיון שהשלישי פחות חביב ממנו, ואם כן נפטר בסתמא, או דילמא לא נפטר, דכיון שלא בירך על השני להדיא גרע, אלא דנים רק מכח הראשון, והרי הראשון פחות חביב ממנו ואינו פוטר אלא בחשב עליו בהדיא. ויש לומר דתליא בפלוגתת רבנן בתראי, האם המתברך חשיב כבירכו עליו וכדלקמן.
ב. אם המתברך חשיב כבירכו עליו
הנה איתא בשולחן ערוך (סי' קע"ד סע' ד', וסי' רצ"ט סע' ז') יש אומרים דבעושה הבדלה ואחר כך נוטל ידים לסעודה, הברכה על היין דהבדלה אינו פוטר היין ששותה בתוך הסעודה, כיון שנטל ידיו בינתים, ולא דמי לקידוש שהוא חלק מהסעודה משא"כ הבדלה אינו חלק מהסעודה, וכן לא דמי לסתם יין ששותה קודם הסעודה שפוטר יין ששותה בתוך הסעודה, שהרי סתם יין שותה כדי לפתוח את בני המעיים, משא"כ היין שהבדלה ששותה לשם המצוה דהבדלה. אמנם יין אחר ששותה לפני נטילת ידים, נפטר על ידי היין של הבדלה. ויש לדון מהו בשתה היין של הבדלה לפני הסעודה, ושתה גם עוד כוס יין לפני הסעודה שנפטר בהבדלה, האם יצטרך לברך בסעודה על הכוס השלישית. ומצאנו דפליגי בזה רבנן בתראי,
ולכאורה שורש הספק, האם כוס השני המתברך, חשיב כבירכו עליו , ואם כן פוטר כוס השלישית. ויש לעיין אם האי נידון דמי לנידון דידן.
ג. אליה רבה דמהני
הנה פלוגתת רבנן בתראי לענין הבדלה, ד הנה באליה רבה (סי' קע"ד ס"ק ז') מבואר דמהני, דהרי כתב דלהסוברים דיין של רשות ששותה לפני המזון אינו פוטר יין ששותה בתוך הסעודה, וטעמייהו משום הפסק נטילת ידים והמוציא, אם כן אותו יין שישתה לאחר נטילת ידים לפני המוציא שפיר נפטר, וכן המברך על יין לאחר נט ילת ידים יפטור יין של תוך הסעודה. וכתב דלפי זה באופן ששתה יין לפני נט ילת ידים וגם שותה שנית לאחר נט יל ת ידים, יין השני ששותה אחר נטילת ידים יפטור יין השלישי ששותה לאחר המוציא, דאע"פ שלא בירך על היין השני אבל זה התברך. [אבל יין הראשון לא יכול להוציא השלישי מכיון דאיכא הפסק נטילת ידים והמוציא]. ולכאורה נלמד מזה לניד ון דידן ביין של הבדלה ויין של רשות, דיין של הרשות יפטור היין שבסעודה.
ד. תהלה לדוד דלא מהני
אמנם בתהלה לדוד (שם ס"ק י"ב) מבואר דלא מהני, דהרי כתב לענין עצת השו לחן ערוך (סי' קע"ד ס ע' ז') לפטור משקין שבסעודה על ידי דבר אחר שיברך עליו לפני הסעודה, דכשרוצה לסעוד אחרי ההבדלה אינו יכול לשתות משקין לפני הסעודה על דעת לפטור המשקין שבסעודה, דאינו יכול לברך עליהם כיון דנפטרו על ידי היין של הבדלה שפוטר שאר משקין. ותיקשי דישתה המשקין בלא ברכה ויפטרו המשקין שבסעודה, אלא חזינן מיניה דאף שהדבר השני נפטר על ידי הראשון, לא הו ה כבירך עליו שיוכל לפטור שלישי, כיון שבכח הראשון אינו יכול לפטור השלישי. וא ם כן ביין של הבדלה ורשות לא יפטור היין שבסעודה.
מאכל של איסור
הנה קיימא לן (שולחן ערוך סי' קצ"ו סע' א' , משנה ברורה שם ס"ק ד') שאם אכל מאכל של איסור במזיד, אף על פי שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף. ויש לדון דמשכחת לה שאכילת מאכל של איסור במזיד גורם שיהא ברכה: א. ממשיך לאכול הנה קיימא לן (שולחן ערוך סי' קפ"ד סע' ה', משנה ברורה שם ס"ק י"ח) דיכול לברך ברכת המזון עד שיתעכל המזון שבמעיו, וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה . וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין, אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאותם פירות, יברך. [אם אינו יודע לשער אם נתעכלו]. אמנם כל זה רק אם לאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד, אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת, ובתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין , הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי.
ממשיך באכילת איסור
מעתה יש לדון באכל דבר היתר, ובתוך שיעור עיכול אכל דבר איסור במזיד, האם יוכל לברך על אכילת ההיתר, באופן דבלא אכילת האיסור היה נגמר העיכול. ולכאורה יש לומר דמברך, והרי אם הכניסו למעיו אוכל תוך שיעור עיכול אף שלא עבר דרך הפה, יוכל לברך, ואם כן אכילת איסור לא גרע.
ממשיך בשתייה שלא לצמאו
כמו כן אם שתה תוך שיעור עיכול מים שלא לצמאו, לכאורה נמי מברך על השתיה הראשונה.
מוציא דיבה להציל מתפילת שוא
הנה דן בתשובות מהר" ם שיק (סי' כ"ו) לענין מי שמתפלל על חולה לרפואה ולא נודע לו שמת החולה, ויש לחוש משום תפלת שוא, האם שרי להודיעו. והסיק דאין לומר לו דהא דאיתא בשולחן ערוך (יו"ד סי' ת "ב סע' י"ב) דמי שמת לו מת ולא נודע לו, אינו חובה שיאמרו לו, ואפילו באביו ואמו, ועל זה נאמר (משלי י' י"ח) מוציא דבה הוא כסיל. ואע"פ שהוא מתפלל תפילת שוא, הרי אין אומרים לאדם חטא, והיינו להוציא דיבה, בשביל שיזכה חברך שלא יאמר תפלת שוא.
אמנם תיקשי על המהר"ם שיק, דאיתא בספר חסידים (אות תת "א) מעשה באחד שהיה מתענה ומתפלל על אוהבו שיחיה, והנה בא אדם אחד בערב יום טוב וידע שמת, ושאלו מה עושה פלוני אוהבי שהרי כבר כמה ימים שאני מתפלל עליו, שאל אותו אדם לחכם מה אעשה, אם לא אומר לו שמת הרי יתענה ויתפלל על חינם תפלת שוא, אמר לו החכם, לאחר יום טוב תאמר לעבד או לנכרי שיאמר לו שמת, ומפני שמחת יו ם טוב אל תגיד לו עתה. חזינן דרק מפני שמחת יום טוב לא אמר לו עכשיו, אבל בלאו הכי יאמר לו מכיון שמתפלל תפילת שוא. ואולי שאני הכא מפאת התענית. ודוחק .
הגרא"ג זצ"ל
