איתא בגמרא סוכה (כ"ה א') דחד מהילפותות דעוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו דילפינן מהא דאיתא בקרא 'ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא' דלדעת רבי יוסי הגלילי, אנשים האלו היו אלו שנשאו ארונו של יוסף, וממילא הם נטמאו ולא יכלו להקריב הקרבן פסח. חזינן דמכיון דהיו עסוקין בהמצוה לישא ארונו של יוסף, היו פטורין מהמצוה של קרבן פסח. ומוכיחה הגמרא מהכא דהוא הדין בעלמא עוסק במצוה פטור מן המצוה.
והנה הקשה הריטב"א (שם) דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא בשאי אפשר לקיים שתיהן, כי בעודו בסוכה או שמניח תפילין או שיש לו מזוזה בפתחו, ודאי שאין לפוטרו מכל המצות, וכיון דלא מיפטר אלא בעודו עוסק במצוה זו, למה לי קרא, פשיטא, למה יניח מצוה זו מפני מצוה אחרת.
ויש לדון בג' תירוצים על קושיית הריטב"א: א. אסור לקיים מצוה השניה
הריטב"א בעצמו מתרץ, דיש לומר דהא קא משמע לן דאפילו בעי להניח מצוה זו כדי לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה, אין הרשות בידו, דסלקא דעתיך אמינא איפטורי הוא דמיפטר מינה, אבל אם בכל זאת רוצה לקיים המצוה השניה הרשות בידו, קא משמע לן דכיון דפטור מן האחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות, ואסור להניח מצוותו מפני דבר שהוא של רשות.
ב. גם אם אפשר לקיים שניהם
הנה דעת הריטב"א הנ"ל, דהא דעוסק במצוה פטור מן המצוה, היינו דוקא כשאינו יכול לקיים שתיהם, ואם כן אם יקיים המצוה השניה, יפסיד המצוה שעוסק בה עכשיו. וכן הוא דעת התוספות בבבא קמא (נ"ו ב' ד"ה בההיא). אמנם בר"ן (סוכה, דפי הרי"ף י"א א') פליג על התוספות, וסובר דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שיכול לקיים את שתיהן, דאע"פ דודאי דבשעה שהאבידה משומרת בתיבתו לא מיפטר, דעוסק במצוה אמרינן ולא המקיים מצוה, אבל עכ"פ בשעה שמנער האבידה לצרכה, בההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני, אע"פ שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו, דכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום, לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר. ולדברי הר"ן לא קשה קושיית הריטב"א, דהרי בעינן קרא דאע"פ דיכול לקיים שניהם, אפילו הכי פטור מלקיים המצוה השניה. האם הר"ן פליג על הריטב"א הנה כתב הר"ן דמודינא דודאי כל שאינו צריך לטרוח כלל, אלא בטרחה אחת יכול לצאת ידי שניהם, בכהאי גוונא מהיות טוב אל יקרא רע יקיים שניהם. [ומובא דבריו בביאור הלכה סי' ל"ח סע' ח' ד"ה אם צריך]. חזינן דבאופן שיכול לקיים ידי שניהם בטרחה אחת, סובר הר"ן דאע"פ דאינו חייב להפסיק לקיים מצוה אחרת, מכל מקום יכול להפסיק. מעתה יש לעיין לשיטת הר"ן, מהו בגוונא דאינו יכול לקיים שניהם, אם הר"ן מודה לריטב"א שיש איסור, או דילמא פליג לגמרי על הריטב"א, וסובר דיכול להפסיק לקיים מצוה השניה, דבפטור דעוסק במצוה ליכא איסור כלל לקיים מצוה השניה.
ג. להפסיק למצוה עוברת
יש להקשות, מהו קושיית הריטב"א, הרי ודאי בעינן קרא היכא דמצוה השניה הוה מצוה עוברת, דמסברא יפסיק הראשונה ויעשה השניה, ואחר כך יחזור למצותו הראשונה, וקמשמע לן קרא דמכיון דעוסק במצוה, פטור ממצוה השניה, אע"פ דהוה מצוה עוברת.
עבר והפסיק לקיים מצוה אחרת
הנה יש לדון לדעת הריטב"א הנ"ל דאין להפסיק המצוה שעוסק בה עכשיו כדי לקיים המצוה השניה, מהו אם עבר והפסיק וקיים המצוה השניה, האם נימא דלא יצא ידי המצוה השניה, מכיון דהיה מצוה הבאה בעבירה. ותו, מכיון דלא היה בר חיובא במצוה. אמנם לכאורה נראה דיצא, וכדלהלן.
א. אין גופו עבירה
הנה איתא בגמרא שבת (ק"ו א') הקורע על מתו בשבת, אע"פ שעבר על מלאכת קורע, מכל מקום יצא ידי קריעה. והקשה בירושלמי (שבת פרק האורג ה"ג) אמאי יצא ידי קריעה, הרי הוה מצוה הבאה בעבירה, דעל ידי המצוה דקריעה חילל שבת. ומיישב בירושלמי, דהא דאמרינן דינא דמצוה הבאה בעבירה, היינו דוקא בגווני דהוה גופו עבירה, כגון לולב הגזול, משא"כ היכא דרק איהו עבד פעולה של עבירה, בכהאי גוונא לא אמרינן דהוה מצוה הבאה בעבירה, והכי נמי הרי גוף הקריעה אינה עבירה, אלא נעשה על ידי מעשה עבירה. והכי נמי בנידון דידן דעבר והפסיק באמצע מצוה לקיים מצוה אחרת, לא גרע מקורע בשבת דלא חשיב מצוה הבאה בעבירה, דגוף המצוה אינו עבירה.
ב. קרא קריאת שמע בבית הקברות לא יצא
הנה איתא בשולחן ערוך (סי' ע"א סע' ז') אסור לקרוא קריאת שמע תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות, ואם קרא, לא יצא. [ומקורו מהרמב"ם פ"ג הל' קריאת שמע ה"ב]. וכתב במשנה ברורה (שם ס"ק י"ז) דהטעם שאף בדיעבד לא יצא, דקנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם, [ואפילו אם היה שוגג]. חזינן דלא כתב המשנה ברורה דהטעם שלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה. ויש לבאר דהיינו משום דגוף הקריאת שמע אינו עבירה, אלא העבירה היא רק הא דקראו בבית הקברות, והיינו כדברי הירושלמי. ובבנין שלמה (לרש"ק, פ"ג הל' קריאת שמע ה"ב) באמת דן דטעם הרמב"ם דלא יצא משום מצוה הבאה בעבירה. וזה צריך עיון מהירושלמי וכהנ"ל.
ג. לא הוה בר חיובא כלל
אולי נימא דמכיון דהיה עוסק במצוה, לא הוה בר חיובא כלל, וכמו בעושה מצוה בשטותו. אך לא נראה לומר הכי, והרי חזינן במשנה ברורה )סי' תע"ה בשער הציון אות ל"ט( שנסתפק בעוסק במצוה רק אם מברכינן, דלא שייך לומר וציונו, אך כתב להדיא דאם באותה שעה אכל מצה יצא ידי חובתו, דאע"פ דבשעת עשיית המצוה פטור מכל המצות, היינו רק שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת, אבל אכתי חשיב בר חיובא.
ד. עוסק בצרכי ציבור
וכעין האמור כתב המשנה ברורה בעוד מקום, דהנה איתא בשולחן ערוך (סי' ע' סע' ד') דאם היה עוסק בצרכי רבים, והגיע זמן קריאת שמע, לא יפסיק לעסוק בצרכי ציבור כדי לקרוא קריאת שמע, דהרי העוסק במצוה דצרכי רבים, פטור ממצות קריאת שמע. ומביא המשנה ברורה (שם ס"ק י"ח) מהפרי מגדים (סי' ע"א משב"ז סק"ה) דמכל מקום אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה, דלא פטור ממש מקריאת שמע, אלא שהיה אז עוסק במצוה אחרת. והיינו כהנ"ל. אך יש להעיר, דהנה כתב במשנה ברורה (שם) דאם יכול בלא טורח להפסיק לעסוק בצרכי ציבור כדי לקרוא קריאת שמע, ואחר כך לחזור ולגמור צרכי צבור, יפסיק. וצריך עיון דאם כן בשומר אבידה נמי, אמאי הוה שומר שכר מכיון דמיפטר לתת צדקה לעני, הרי אם יכול להפסיק בלא טורח יפסיק. וצריך לומר דעוסק בצרכי ציבור אינו מצוה גמורה כל כך.
