"זה אלי ואנוהו"
הנה איתא בגמרא שבת (קל"ג ב') דילפינן מהכא הידור מצוה, דפירוש 'ואנוהו' היינו התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה ציצית נאה ספר תורה נאה, וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראין נאין.
והנה יש לחקור בדין הידור מצוה, בגוונא שאינו יכול להדר לגמרי בשתי המצוות, האם עדיף לעשות באחת מהם הידור גמור, אע"פ שבמצוה השניה לא יהא מהודר כלל, או דילמא עדיף לעשות בשתיהם קצת הידור, שאע"פ ששתיהם לא יגיעו להידור גמור, אבל עכ"פ יש גרועים מהם בהידור. ולמשל, לענין הא דפליגי המחבר ורמ"א (סי' תרמ"ה סע' ה') מהו שיעור היבשות בלולב כדי לפוסלו, לדעת המחבר היינו משיכלה מראה ירקות שבו וילבינו פניו. ולדעת הרמ"א לא מקרי יבש אלא כשנתפרך בצפורן מחמת יבשותו. וכן יש לומר לענין אתרוג. והנה משום הידור דילפינן מקרא דידן ד'זה אלי ואנוהו', גם לרמ"א יש לחפש לח ממש, והיינו שיהא לגמרי מראה ירוק. ומעתה יש לחקור לדעת הרמ"א, בגוונא שיש לפניו ב' אפשרויות, או להשיג לולב ואתרוג שהם קצת מהודרים, כגון ששניהם אינם נפרכים, אבל סר קצת הירקרוקית שלהם, או יכול להשיג אתרוג ירוק ממש שהוא הדר, ולולב שאינו מהודר כלל, כגון שסר הירקרוקית לגמרי. איזה עדיף, אחד מהודר לגמרי אע"פ שהשני לא יהא מהודר כלל, או דילמא שניהם קצת מהודר.
ולכאורה יש להביא ראיה, מהא דאיתא במשנה ברורה בהלכות חנוכה (סי' תרע"א סק"ז), שאם השמן הוא ביוקר, מוטב להדליק בנרות שעוה ולהיות מוסיף והולך, ממה שידליק בשמן זית רק נר אחד בכל לילה. חזינן דמוטב להדר בכמה נרות, ולהדליק כמנין הימים, אע"פ שגוף הנרות לא יהיו מהודרים, ממה שידליק רק נר אחד מהודר משמן זית. ויש לדחות דהתם מה שמדליק כמנין הימים, זה הידור עדיף. ולא אדע.
דרבנן דידיה ודאורייתא דחבריה
הנה קיימא לן דיש לוותר על הידור דידיה, כדי שלחבירו יהא עיקר המצוה, וכמו שחזינן במשנה ברורה בהלכות חנוכה (סי' תרע"א ס"ק ו') שאם יש לו שמן בצמצום לכל השמונה ימים, ולחבירו אין כלום, מוטב שהוא יוותר על ההידור, וידליק בכל לילה רק נר אחד, וכך יוכל חבירו גם להדליק נר אחד. ויש לדון האם נימא דהכי נמי חייב לוותר על מצוה דרבנן דידיה, כדי שלחבירו יהא מצוה דאורייתא, דמצוה דאורייתא דחבריה קדים למצוה דרבנן דידיה, או דילמא אינו כן, אלא מצוה דרבנן דידיה קודם למצוה דאורייתא דחבריה. ויש לעיין בזה מכמה אנפי:
א. נפקותות
למשל, בגוונא שכבר נטל ד' מינים ביו"ט ראשון דסוכות, ועכשיו חייב לחזור לביתו, ויש אנשים אחרים שיבואו אחרי שילך, ויצטרכו הד' מינים לקיים המצוה דאורייתא, אמנם אם ישאיר הד' מינים
כאן, לא יהא לו ד' מינים לשאר ימי החג כדי לקיים המצוה דרבנן.
מי אמרינן שיקח הד' מינים עמו, כדי שהוא יקיים מחר המצוה
דרבנן, או דילמא ישאירם כאן, כדי שאחרים יקיימו הדאורייתא.
וכן יש לדון כעין זה, לענין מצוות אכילת מצה, אם כבר אכל
כזית מצה, ויש לו עוד כזית לאפיקומן, ולחבירו אין מצה כלל.
ובפשוטו נראה כהצד הראשון, דמצוה דידיה קדמה, אף דהוה
דרבנן.
ב. לעבור על דרבנן כדי שהשני לא יעבור על איסור דאורייתא
אך העירו, דחזינן לחד תירוצא בתוספות בסוגיא דרדיית הפת (שבת ד' א' ד"ה וכי) דשרינן ליה למיעבד איסור דרבנן למנוע חבירו
מאיסור דאורייתא, אף היכא שלא גרם האיסור, [כאשר חבירו לא
פשע]. אם כן הכי נמי נימא שהוא יבטל מצוה דרבנן, כדי לזכות
לחבירו לקיים מצוה דאורייתא.
ויש לחלק, דשאני איסורים ממצוות, דשרינן רק כדי שהשני לא
יעבור על איסור, משא"כ לענין שהשני יקיים מצוה.
ג. לעבור איסור כדי שהשני יקיים מצוה
אך הנה בהאי דינא דאמרינן בגמרא עירובין (ל"ב ב') דשרי לעבור
על האיסור דרבנן לתרום שלא מן המוקף, כדי להציל חבירו
מאיסור דאורייתא דאכילת טבל, מבואר בדינים והנהגות מהחזון
איש, פרק ט"ו אות ז' שהוא הדין מותר להפריש שלא מן המוקף כדי
שהשני יוכל לקיים המצוה של ד' מינים, [דהרי אתרוג של טבל
פסול], חזינן דשרי לעבור על איסור גם כדי שחבירו יקיים מצוה.
ואולי שאני התם מפאת שהוא גרם לו שלא הפריש, [וכתירוץ
הראשון בתוספות שם], דהרי איירי בעובדא שאחד שלח אתרוג לעיר
אחרת, ואחר כך נתעוררה לו שאלה על המעשר. [ולא משמע
שההיתר כדי להציל מאיסור ברכה לבטלה].
