עוסק במצות צדקה
הנה יש לעיין במי שעוסק במצות צדקה, היאך שרי לקבל באותה שעה אדם אחר שגם מבקש צדקה, הרי עוסק במצוה פטור מן המצוה, והכי נמי מכיון דעוסק במצוה אחת דצדקה, פטור ממצוה אחרת דצדקה.
ויש לעיין בזה בכמה אנפי:
א. לריטב"א אסור להפסיק
יש לדון דנהי דפטור ממצוה אחרת, מכל מקום שרי לקיימה, אך אינו כן, דהרי הבאנו לעיל מהריטב"א בסוכה (שם) דבעוסק במצוה אסירא ליה לעשות מצוה אחרת.
ב. מקבלם גם לא מחמת המצוה
היה נראה לומר דהרי מקבל אנשים גם לא מפאת המצוה דנתינת צדקה, דגם אם השני היה רוצה לדבר דברים אחרים גם היה מקבלו, נמצא דלא מחמת המצוה פונה להשני, והרי מותר באמצע מצוה לעשות דברי חולין.
ג. אותה סוג מצוה
עוד היה נראה לומר דבאותו סוג מצוה, לא אמרינן עוסק במצוה פטור מן המצוה, וכדחזינן דהקשה בתשובות נשמת כל חי (למהר"ח פלאג'י, סי' ד', דף ט' א') היאך עונים אמן וקדושה במקומות המותרים באמצע התפילה, הרי מכיון דעוסק במצות תפילה, פטור מעניית אמן וקדושה. אלא על כרחך צריך לתרץ דמכיון דתפילה ועניית אמן וקדושה חשיב חדא מצוה, לא אמרינן ביה הפטור דעוסק במצוה. ואם כן הכי נמי דכוותה במצות צדקה. ולפי זה יתחדש דמי שעוסק בהשבת אבידה, ורואה אבידה אחרת, יוכל לקחת השניה.
ד. דעת החפץ חיים לא כך
אבל דבר זה נסתר מדברי החפץ חיים באהבת חסד (פ"א נתיב החסד אות ז') שהקשה שהמשאיל לעני מקיים מצוות צדקה, ואם כן בשעת ההשאלה יפטר מפרוטה דרב יוסף, ואם כן גם המשאיל נהנה מהשאלה, ואין כל ההנאה של השואל, והרי בכגון זה כתב הר"ן בתשובות (סי' י"ט, ומובא בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ט) שהמשאיל ספר לחבירו ונאנס אצל השואל, פטור השואל מאונסים, דמכיון דהמשאיל מצוה קעביד, אם כן אף המשאיל נהנה דהרי מיפטר לתת פרוטה דרב יוסף, נמצא שאין כל הנאה של השואל, וחוזר השואל להיות כשומר שכר. [ואם תיקשי, אם כן כל משאיל מקיים מצוות חסד במה שמשאיל לחבירו, ואף על פי כן חייב באונסים, ולא אמרינן דמכיון דמיפטר לתת פרוטה דרב יוסף הוה שומר שכר, הא מיישב באהבת חסד (שם) דאין זה מצוה גמורה].
חזינן דפסיקא ליה להחפץ חיים דהעוסק במצות צדקה פטור מצדקה שניה. ויש לבאר דאינו סתירה להא דכתבנו ליישב קושיית רבינו חיים פלאג'י, דשאני התם דהוה ממש חדא מילתא להודות לד'. אלא יש לדון דהטעם שיכול לתת לעני אחר, היינו כהטעם שכתבנו לעיל באות ב'.
ה. תירוץ האהבת חסד
הנה באהבת חסד תירץ קושייתו הנ"ל, שהמשאיל לעני לא נחשב שומר שכר, דלא שייך לומר דמרויח פרוטה על ידי נתינת הכלי, שהרי לאידך גיסא הרי מפסיד בנתינתו, שהשאלת הכלי היא גם כן צדקה, נמצא שהמשאיל אינו משתכר בזה כלל, משא"כ במשאיל ספר, שכתב הר"ן דמרויח, התם השאלת הספר אינו צדקה, ואם כן לא הפסיד. ולא זכיתי להבין דברי רבינו, מהו החילוק בין המשאיל לעני, לבין המשאיל ספר, דאם התירוץ הוא שהמשאיל מפסיד שימוש הדבר, אם כן הכי נמי במשאיל ספר, דמאי איכפת לן שהשאלת ספר אינו צדקה. ואם התירוץ הוא דמכיון שמחמת הצדקה מפסיד שימוש החפץ בהשאלתו לעני, ממילא לא שייך לומר דמרויח שאינו נותן צדקה אחרת, אך מאי סברא היא לומר דבעינן דוקא שיפסיד צדקה ולא שימוש של ספר. וצריך עיון.
ו. קושיית הזכר טוב
ראיתי בספר זכר טוב (סי' ח' אות כ') שהקשה על האהבת חסד, וכוונתו להקשות, דאכתי תיקשי אמאי חשיב שואל, הרי אף אם דמי הצדקה שמרויח על ידי השאלה, שוים לדמי השמוש בכלי שמפסיד, עדיין לא יהא שואל אלא שוכר, שהרי מכל מקום קיבל המשאיל את ערך השימוש. דהרי פשוט דאם המלוה לקח כלי מהלוה, בגוביינא של חוב, וערך השימוש הוא כפרעון החוב, יהא שוכר ולא שואל, כיון דהמלוה פרע את השימוש בהלואה הראשונה, ונמצא דהנותן החפץ קיבל תמורה, והלוקח אינו משתמש בחפץ בחינם אלא בתמורה, ואם כן הכי נמי בנידון קושיית אהבת חסד. [ואע"פ שהתמורה הוא אי תשלום כסף לעני, הרי זה חזינן מתשובות הר"ן הנ"ל דחשיב תמורה].
ז. תוספות בשבועות
תו הביא בזכר טוב, דאיתא בתוספות בשבועות (מ"ב ב' ד"ה שומר) דהמתעסק בממון עניים הוה שומר שכר, כיון דמרויח פרוטה דרב יוסף. חזינן דשומר חינם לעני יהא שומר שכר, מכיון דמרויח פרוטה דרב יוסף, ולא אמרינן כדברי החפץ חיים דלא הוה שומר שכר מכיון דמפסיד צדקה ומרויח צדקה.
תו חזינן מתוספות שבועות דאמרינן בתרי גווני צדקה עוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא אמרינן דחשיב הכא חדא מצוה כמו באמן באמצע התפילה. ועל כרחך דשאני אמן באמצע התפילה דהוה חדא מילתא.
