הרב שלמה אבינר
[ראיון בתקשורת - רשם: הרב מרדכי ציון]
ש: כבוד הרב שלמה אבינר, איך אתה מרגיש להיות במילואים בגיל שלך, שמונים?
ת: מה שאני מרגיש אינו חשוב, כמו שלכל חייל סדיר או מילואים, לא הרגש שלו קובע. אלא מה שצריך לעשות, עושים. בנוסף לכך, כולנו טרודים ועסוקים, ואין לנו כל כל הרבה זמן לרגשות.
ש: אבל האם אינך חושב שאתה מבוגר מדי כדי להתייצב למילואים?
ת: יתכן. אבל כיוון שהצבא מעוניין בי, הוא יודע מה הוא עושה ואני בא.
ש: סליחה על השאלה האישית. אבל אינך חייב לענות. האם אינך חושש לבריאות?
ת: כמובן, בשירות המילואים דורשים אישור של רופא, שאני במצב תקין.
ש: גם כדי לרוץ בקרב?
ת: זה עשיתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים. עכשיו אין כוחי אלא בפי, איש על מחנהו ואיש על דגלו. אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיעשה כמיטב יכולתו.
ש: אז אתה מסכים שחייל קרבי עדיף על חייל ביחידת עזר?
ת: כולם חשובים. כולם חיוניים. זאת כבר אמר דוד כאשר השווה את היוצא למלחמה והיושב על הכלים. אבל נוכל לומר, שלהיות חייל זו מצווה, ולהיות חייל קרבי זו מצוה מן המובחר, כלומר חומרא.
ש: אז החיילים החילונים מחמירים?!...
ת: קודם כל, אין דתיים וחילוניים. כולנו עם ישראל, עם נשמה ישראלית, עם קדושה ישראלית, עם דבקות בד' גלויה או סמויה.
ש: ומה השאלה שאלתי אותך? אינך רוצה לענות?
ת: אין בעיה לענות. אכן חייל קרבי גם שכרגע מעוכב משמירת תורה ומצות בשלמות, - הינו מצד מה במדרגה יותר גבוהה מיהודי המקפיד על קלה כחמורה.
ש: אם כן, כיצד אתה מסביר שיש חרדים שאינם מתגייסים לצבא?
ת: זאת, עליך לשאול אותם ישירות, ולא נדבר שנינו יחד על אדם שלישי. אך נתאזר בסבלנות. יותר ויותר יתגייסו עם הזמן. ודווקא עכשיו אנו רואים אלפים מהם שמצטרפים לכוחותינו. ראשי ישיבות חרדיות אמרו שעכשיו זו מלחמת מצווה.
ש: סליחה על הבורות. יש פסוק בתורה המחייב ללכת לצבא?
ת: מצווה משולשת. א. הצלת עם ישראל, לא תעמוד על דם רעך. ב. מצות ירושת הארץ, כלומר ריבונות מדינית. ג. קידוש השם, שכאשר אויבים רוצים להכות בנו, אנו משיבים מלחמה שערה. אבל, האמת היא שאין צורך בפסוק. התורה לא ניתנה לאנשים טיפשים ובלתי מוסריים, אלא לאנשים חכמים ומוסריים, המבינים מעצמם שאין קיום בעולמנו עתה בלי צבא.
ש: אותם חרדים טוענים שיותר חשוב ללמוד תורה...
ת: הסכמנו שאינינו מדברים על הזולת.
ש: אז אשאל אותך ישירות: אתה רב גדול המלמד תורה בישיבה, האם לא חבל, כאשר אתה נעדר והולך לצבא?
ת: קודם כל, אני לא רב גדול. כנראה, אין לך מושג, מה היו גדולי ישראל, בכל הדורות. וגם אין לך מושג מי הם גדולינו החיים עכשיו איתנו. יש להיזהר מסופרלטיבים, מהפרזות סגנוניות. לגופו של עניין, התורה היא לא רק ללמוד, אלא גם לקיים. לכן, מפסיקים לימוד תורה כדי לקיים מצוה, אם אין מי שיעשנה, ואחר כך, חוזרים ללימוד.
ש: ומה שאתה עושה, אין אחרים יכולים לעשות?
ת: בודאי הם עושים ועושים, עם ישראל חייב להם הרבה. אבל גם לתוספת כח, יש צורך וערך. במיוחד שתפקידי בצבא הוא לימוד תורה.
ש: כלומר?
ת: שיעורים לחיילים וקצינים, בכל מיני תפקידים, כדי להוסיף כח וגבורה, כדי לרומם את הרוח. וכן סיוע זעיר בהוצאת דברים בכתב.
ש: ואינך מפחד מלהיות קרוב לגבול? עוד פעם סליחה על השאלה האישית.
ת: אז למה אתה שואל... אלא אני ככל חייל, כמו שהוא אינו מפחד, כך איני מפחד. כי באמת אין מה לפחד.
ש: אם אין מה לפחד, למה פינו ישובים הקרובים לגבול, בצפון ובדרום?
ת: זה לא פחד, זו זהירות. תודה לך על השאלה החשובה. אגב, אני ממשיך ללמוד חלק רב מן הזמן בישיבה בה אני לומד, ובישוב בו אני גר, וכן בזום לכל מיני אנשים טובים בכל מלוא רוחב הארץ.
ש: וכל זה לא מעייף בגילך?
ת: כמו שזה מעייף כל חייל. אדרבה, עם המדים, אני מרגיש יותר צעיר.
ש: וגם העלו דרגתך מסגן לסרן...
ת: האמת היא שהרגשתי יותר טוב עם הביטוי סגן, שיש בו נימה של הקטנה לעומת האחר, וסרן יש בו נימה של שליט. אבל מה אוכל לעשות. פקודה זו פקודה.
ש: ואתה באמת חושב ששיעורי תורה מועילים לעוצמתנו הצבאית והם לא רק סיפוק צרכים של דתיים?
ת: קודם כל, זה לא רק בשביל מה שאתה קורא דתיים. אבל ברור לכל לומד טיפה היסטוריה, שבצבא, הרוח מאוד חשוב. אמר נפוליאון: המורל שוה פי שלוש מהנשק. איני יודע איך הוא מדד, אבל הוא ודאי צודק...
ש: ולסיום מה אתה מאחל לעם ישראל?
ת: כיון שאני כהן, אני יכול לא רק לאחל, אלא לברך, אז אני מברך את עמנו היקר, שננצח מהר, שנחסוך אבדות, ובכלל שנמשיך לבנות את מדינתנו, בכלכלה, ובביטחון ובעבודת ד'.
