ויקח בידו את האש ואת המאכלת. עצי העולה, שכח ההקרבה והאכול של הקרבן, העולה, הוא אצלם חתום וגנוז, יש להם כבר קישור עם יצחק, שסוד ההקרבה שלו הוא נשוא בקרב נשמתו הטהורה, הגדולה בעילומה. והאש והמאכלת, המכשירים הגלויים, שתכלית מפעלם היא מוחשת ומורגשת בלא שום תעלומה, הם ראויים להיות בידי האב הקדוש, שהסוד הגדול והנורא הוא פתוח לפניו עומד לנגד עינו, בכל הוד מורא קדשו וחמדת תשוקת אהבתו האלהית העליונה.
וילכו שניהם יחדו. כאשר הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים במלא כל העולם, וההויה כולה, החמרית והרוחנית, והם מתאימים ומשלימים זה את זה כן הוכרח לבא כאן הצירוף, של הרז העליון, של עלית הגשמה בהדר צמאונה לאלהים חי, אשר ביצחק, אל התכן שכבר היה בצורה גלויה, פתוחה ומובנת כולה, אצל אברהם, עד שהלכו שניהם יחדו, בהתאחדותם החמרית והרוחנית. וילכו שניהם יחדו.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו. הנשמה הפנימית, מעומק גניזתה התחילה לחוש, שיש כאן איזה סוד נסתר, איום ונורא, שהוא עומד פתוח גלוי במקום אחר. נשמתו הגדולה של יצחק חשה זיקוק לפתח את מאסר רעיוניה, ע"י הופעת גילוי הרז העליון אשר בנשמתו של אברהם. זאת היא כללות ההבעה הפנימית, שאמר יצחק, באמירת נשמתו הסוערת, המתלהבת, העליונה, אל אברהם אביו.
