ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק. סתומים וחתומים הם הדברים, המאורעות הנפשיים הנפלאים, אשר עברו על האב הקדוש במשך הזמן של שלשת ימי ההליכה, אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבוטאו מצפוני קודש קדשים הללו. אמנם מה שהופיע ביום השלישי, שבא אור הקודש למרום עזו, ובמקום שהיה צריך לבא דבור, אמירה ליחד את ההר, "על אחד ההרים אשר אומר אליך", באה ההופעה בחזון הראיה. כי כבר עלתה הנשמה למקום העליון אשר שם כל ההשגות מתאחדות, וגם הדבור והראיה, ככל שאר ההופעות הרוחניות, עומדים הם בתפוסה אחת. האמירה היתה בתכונת ראיה, והראיה הקדושה, החזיונית, הנבואית, כ"כ חדרה ונמסכה בנשמה הקדושה, לבושת האור האלהי, של האב האיתן, המלא אור קודש עליון, עד שעיניו גם עיני הבשר הן נעשו לנושאי ההוד הנבואי. ועד אשר עדיין לא בא קרוב אל המקום המפואר, מלא הוד הקודש, כבר חובר הרתוק הקדוש, אשר קשר את הנשמה העליונה האלהית אל יפעת הקודש אשר למקום, אשר כבר עלה במעלתו המתחורת וגלויה לפניו, באפן שאי אפשר כבר לסמנו ע"פ הסמון החצוני הטבעי שלו בתור הר, "אחד ההרים", כי אם המקום, המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו. ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק, ראה כבר הוד הכבוד העליון, המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני האדם להחיותם חיי עד. "מה ראה, ראה ענן קשור בהר". (מדרש).
ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה. אחרי ההופעה העליונה של דבר ד', אשר בא בצורת ההתאחדות של האמירה והראיה, נתעלו האב והבן מכל היחושים של הנמצאים האחרים. העולם החמרי לא תפש אצלם כלל את מקומו. והאמירה היתה אל נעריו, אשר נשארו במעמדם הטבעי, קשורים בחמריותם כשהיו מקודם: שבו לכם פה עם החמור, השווי של נפשם עם הנפש החמרית לא היה כאן ענין של המלצה גרידתא, אלא הוראה על דבר ערך האדם בקשור חמרו לגבי ערך האדם שנתעלה, עד כדי ההארה השלמה של נשמתו העליונה בתוכו, כמו שהיתה מאירה בנשמותיהם הגדולות של האב והבן המקודשים. ואני והנער נלכה, עוד נתעלה, עוד נלך, הלוך ועלה, עד כה, עד המדרגה המגבילה, שעומדת כבר על קץ מעלת הנברא, שבטויה הוא כה, כלומר מכוון עם הציור העליון והמגמה העליונה, אע"פ שפועלת באיזו מדה של שעור ושל הגבלה, אבל רשם שלה בא מלמעל מכל גבול, מנחלת שדי ממרומים.
