יהונתן שטיינברג הי"ד [שנהרג בשמחת תורה] אמר ברבים לפני כמה שנים: "19 שנה לפני מלחמת ששת הימים התנהל ויכוח, ויכוח איתנים, האם יוזכר שם ה' במגילת העצמאות. הרב מימון, שהתעקש להכניס את שם ה' לתוך המגילה, עמד בוויכוח גדול מאוד אל מול המתנגדים. ובסוג של איזושהי פשרה, שלדעתי בן גוריון הביא אותה, אני לא בטוח, קיבלו את ההחלטה להכניס את המילים 'צור ישראל' – אבל בלי המילה 'וגואלו'. מי שרוצה יפרש את זה 'צור ישראל' במובן של צור, אבן, בבחינת כוחי ועוצם ידי, ומי שירצה יפרש את המילים 'צור ישראל' במשמעות של הקב"ה. לראות באמת את יד ה' בסיפור הזה. וכך הפסקה האחרונה במגילת העצמאות נפתחת במילים 'מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידנו לעדות'. בלי המילה 'וגואלו'.
"אבל כשאתה לומד את מה שקרה 19 שנה לאחר מכן, ואת כל מה שהתחולל באותה מלחמה, בששת הימים, ואתה מבין גם איפה מדינת ישראל הייתה מונחת, שלא הייתה שום כוונה להגיע לאן שהגענו, ולא הייתה שום תוכנית כזאת... אני חושב שאולי זה באמת הנס הגדול: במלחמת ששת הימים לא היה ויכוח האם להכניס פה את שם ה' – אלא המציאות כפתה עלינו את ההתבוננות הזאת של 'עין בעין יראו בשוב ה' ציון'. המציאות כפתה עלינו להסתכל במבט כזה. לא היה צריך להתווכח. וגם אם מיד אחר כך קצת נבהלנו ממה שקרה לנו והלכנו אחורה קצת, וגם אם עד היום, 54 שנים אחרי, אולי אנחנו קצת מבוהלים, זה לא משנה. הקומה הזאת כבר נבנתה. הקומה הזאת כבר קרתה. גם אם אתה לא 'צופה למרחוק' - המציאות הביאה אותנו למקום הזה".
נדמה לי ששטיינברג מתבסס על פירוש המלבי"ם. "קול צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו", מנבא ישעיהו על הגאולה, והמלבי"ם מסביר: "מצייר כי המבשר עומד על ההר, והצופה עומד כנגדו בעבר השני. ובאותו רגע שיבשר המבשר, יישא הצופה את עיניו ויראה הדבר בעין, ויישא לעומת המבשר קול שמחה כי ראה הדבר בעיניו. ואז הצופה עם המבשר יחדיו ירננו (רוצה לומר: הנביאים המבשרים וישראל הצופים), כי עין בעין יראו. כי עד עתה ראו הנביאים שיבת ציון בעין המחזה, שהוא עין הפנימי הרואה בנבואה – אבל לא בעין בשר וחוש החיצוני. אבל עתה עין בעין יראו, העין החוזה יראה בעין החושי ובפועל שוב ה' ציון".
כלומר, הנביאים ניבאו לנו כבר לפני אלפי שנים את שיבת ציון ואת הגאולה השלמה, את העתיד הטוב שצפוי לעם ישראל. אבל עם ישראל לא בדיוק מאמין. הוא שוכח את זהותו. הוא מנסה להתכחש אליה. חלקים ממנו ממש נלחמים בצור ישראל וגואלו. אבל אז מה קורה? המציאות משתנה. אתה יכול להתווכח עד מחר על אזכור שם שמיים במגילת העצמאות, או על תפילת נעילה בכיכר דיזנגוף, או על הקפות שניות בשמחת תורה (או על קיומה של ישיבת מעלה אליהו בתל אביב שמצמיחה תלמידים כמו אל"מ שטיינברג), אבל עד שאתה מתווכח, ונלחם, באה המציאות ומשתנה. שמה אותך במקום אחר לגמרי. ואז, כלשונו של שטיינברג, "המציאות כופה עליך" התבוננות אחרת. היא מעלה אותך קומה, אם תרצה או לא.
