ויקרא מלאך ד' אל אברהם שנית מן השמים. כאשר בקריאה הראשונה הוכרה ההשפעה, מצד הצרך הגדול של החדלון מן המשכת הפעולה, והשארת התכן הקדוש בעולם העליון הכמוס והחתום, הגלוי ליודע תעלומות, "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", כמו־כן עתה, אחרי אשר הפעולה, בכל פנימיות קדושתה, נתגשמה במפעל בהקרבת האיל בפעל באה קריאת מלאך ד' שנית, להאיר אור על הקשר העתיד של המפעל הקדוש הזה, אשר נתגלם בצורה מעשית, והריק אל התכן המעשי את כל העושר המחשבתי הלבבי, שהיה סתום ונסתר מעין כל. והיתה קריאה זו השלמה לקריאה הראשונה, שהיתה סובבת על הערך הגנוז והנסתר המקודש, של המאורע הנפלא הזה, של הנסיון הנשגב. וקריאה זו באה להודיע, שכל האור והברכה של אוצר הקודש, שהיתה גנוזה ע"פ דבר ד' בהפסקת המשכת המעשה בפעל הולכת היא ומתקשרת לחיים ההולכים ומתגלים בשטף הדורות, ההולכים ונוצרים בתכונה מקודשת, הראויה לקבל את הברכה העליונה, היוצאת משרש הקדושה הנובעת ממקור הדבקות האלהית, החיה והרעננה, שבנשמת צור חוצבנו, ראש אמנה.
ויאמר בי נשבעתי נאם ד'. כאן נתחבר החתום עם הגלוי. כל מה שנרשם, שנהגה ושנשאף, בכל עצמת התשוקה הקדושה בסתר חביונה של הנשמה, שנגמרה בהחדלון, ב"אל תשלח ידך אל הנער", נתגלה אחר כך בהמפעל, ב"ויעלהו לעולה תחת בנו". ועל כן באה כאן ההבעה המקשרת את הנסתר עם הנגלה, בי נשבעתי. בי, במהותי החבויה, הגנוזה ונעלמת מעין כל, לעומת אותה ההופעה הנשמתית המלאה אור קודש, בקשר הקדושה של מלוי דבר ד', המסותרת בכל המהלך כולו, עד הפסקת הפעולה מפני דבר ד' ע"י מלאכו עושה דברו. נשבעתי, השבועה זאת היא כבר תכונה מתגלית, כוללת את כל הופעת המעשים והמשכת החיים בעולמים ובברואים לאין קץ. שבעה במספר, ושבועה, יש להם קשר פנימי, והשבעה שבעת ימי בנין הם, ערכים נעלים מודדים מדות נשאות, להחיות בהן כל חי ולשכלל בהם כל יקום. בי נשבעתי נאם ד', המאחד בכחו את כל סתר ואת כל גלוי, יחד בחוברת, להאיר אור חיים אור חן וחסד, טובה וברכה בעולם.
