וישם אותו על המזבח, ממעל לעצים. לא נאמר "וישם אותו על העצים אשר על המזבח", אלא "על המזבח". אופי מיוחד וקדושה מצוינת למזבח קדוש זה, שנבנה לשם מטרה של הקרבה כ"כ נאצלת, קדושה ונערצה, שכמוה לא היתה וכמוה לא תהיה בעולם. ע"כ היתה, השימה מתיחסת אל המזבח. אמנם היתה ממעל לעצים, שהוא כולל ג"כ ממעל להרעיון והרשם של העצים, שהופעת הנסים, המתעלים מכל חק וטבע מוגבל, נתגלתה ע"י בקועם. וכאן עלתה הקדושה האלהית, שהאירה בנשמות הנאצלות הללו, הטהורות בטוהר קודש קדשים, במעלה כ"כ מופלאה, עד שלא הורגש כלל במפעל הנשגב הזה, שיש כאן איזה דבר נגד טבעו של אדם, שצריך להלחם נגדו, אלא שכל זה הוא מתאים גם אל הטבע החקוק, מפני שכל מדה ומשקל מיוחד ומפורט נתבטלו לגבי אור האבוקה, של לבת אש קודש אשר בנשמת אל חי אשר בקרבו. וישם אותו, על המזבח, ממעל לעצים.
וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו. כאן באו קדושת הגבורה האלהית, ועזוז האהבה הקדושה לאלהים עליון, למרום עזם. הנשמה העליונה של האב הקדוש כבר היתה כולה דבוקה באלהים חיים. אברהם בצורתו העליונה לא היה לו כבר קשר חמרי וטבעי עם הגוף וכליו. רק כח מפקד ומושל בעז אלהים, על הגויה וכל אבריה, זה הוא מה שנשאר אז מתארי חייו. ובשביל כך נאמר וישלח אברהם, המלא אור ד' על כל בתי נפשו, את ידו, הנשואה אז, לא בתור יד אדם חי טבעי, מתנועעת תנועה רצונית פשוטה, כ"א היד הלכה בשליחות עליון, בדחיפה אלהית, בשליחותו של אברהם, העומד לפני ד' וקשור ברצונו הקדוש בכל מהות חייו. ואותה היד, שנשלחה בצורה קדושה זו, פעלה את מפעל שולחה, שהוא לקח את המאכלת, ברעיון לשחוט את בנו. לא הוזכר כאן השם הפרטי של יצחק, שכל מהותו, וציור שלמותו וחמדת כל מעלותיו ותכונותיו הנשאות כולן, נדבקו בעצמות הנשמה של האב, מרוב אהבה וחבת קודש נערצה לא נשאר מהציור המהותי כ"א זה היחש, שהוא בנו, אשר האהבה כולה נמשכת אליו מאת האב, ותשוקת חייו וקיומו היא כל תקותו ושאיפתו והמית לבבו. ודבר ד' התגבר ועלה למעלה מכל אלה, ויהיה למפעל גוזר ומקיים. לשחוט את בנו.
