ויבן שם אברהם את המזבח. כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.
ויערוך את העצים. לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים.
ויעקוד את יצחק בנו. התכונה של שלהבת אש הקודש, של אהבת ד' ותשוקת הנשמה, בהמון גליה ובכל שטפי עזה הסואנים, למלא בכל עז את הצווי המוחלט, התגברה בכל תקפה, עד אשר אפילו אם היתה מצטרפת לכח האהבה העמוקה, של האב הזקן לבנו יחידו, המונעת על פי תקף טבעה מלעשות את הפעולה הזאת, גם כל מין התנגדות ומאון וכל עצמת גבורה מצדו של יצחק נגד הפעל הזה, ג"כ מצד קדושת הנשמה של האב הקדוש היה מתגבר על כ"ז והיה עושה בחזקה את דבר ד', בהיותו עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות את רצון אביו שבשמים. ע"כ אע"פ שכאן התאחדו הנשמות הקדושות של שניהם של האב ושל הבן, בתשוקה נפלאה אחת למלאות את דבר ד', אבל רשם הפעולה היה צריך להיות, ע"פ תקף הרצון של המנוסה, שגלוי וידוע הוא לפני יודע תעלומות, שאפילו אם היה הנסיון נעשה יותר כבד, מצד איזה מאון וסרוב, והנעת כל רגשי החמלה והרחמים, מצדו של הבן כלפי האב והמון מעיו ולבבו, היתה הפעולה נעשית בכ"ז, בכל ההידור וכל התשוקה שלה. ע"כ עקד את יצחק בנו, כאילו היה הדבר נגד רצונו, והוא תוקפו ומזקיקו לזה בעל כרחו בתור עקוד, למלא בזה את מדת האמת של עומק הנסיון הפלאי. ויעקד את יצחק בנו.
