מרחשוון

 חשוון או חשון, בשמו המלא נקרא מרחשוון או מרחשון (מאכדית: waraḫsamna[1][2]), הוא חודש בלוח הבבלי ובלוח העברי, השמיני במספר לפי המסורת המקראית, והשני לפי מסורת חז"ל. חודש זה חל בסתיו.

בלוח הקבוע

אורכו של חודש חשוון משתנה. בשנה "חסרה" ובשנה "כסדרה" אורכו 29 יום,[3] ואילו בשנה "שלמה", כלומר בפחות ממחצית השנים,[4] אורכו 30 יום. א' בחשוון יכול לחול בימים שני, רביעי, חמישי ושבת.

שם החודש

שמו המקורי של החודש כפי שהוא נקרא בפי חז"ל הוא מרחשוון (וכך הוא משמש בהלכות שונות, למשל: דיני גט - בו' אחת)[5], אך החל מהמאה ה-15[6] רבים נוהגים לקרוא לחודש בשם המקוצר, "חשוון". בכמה כתבי יד אשכנזיים מימי הביניים מופיעה הצורה "שוון".[7]

מקור השם מרחשוון הוא בצירוף המילים האכדי "וַרְחֻ-שַׁמְנֻ", שפירושו, וַרְחֻ = יֶרַח, חודש; שַׁמְנֻ = שמיני[2]. מכיוון שהאותיות ו' וּ-מ' הן עיצורים שפתיים, לעיתים קורה שהן מתחלפות זו בזו. וכך נוצרו שני חילופים ב"וורחשמן" שהפך ל"מרחשוון": האות ו במלה הראשונה הוחלפה בשלב כלשהו באות מ, וה-מ' במלה השנייה הוחלפה באות ו'.[8] גם התלמוד מעיד ש"שמות חודשים עלו בידם מבבל".[9]

יש חוקרים המטילים ספק בהסבר זה, בין השאר על סמך העובדה כי אף לא אחד מן החודשים האחרים קרוי על שם מספרו הסידורי אלא על שם אלילים או תופעות עונתיות.[10] בעבר היו חוקרים, כמו אברהם אפשטיין, שקישרו בין השם לאל הפיניקי המוזכר בכתובת אשמן מארח.[11] בעילמית נקרא החודש מַרְכַּשַׁנַשׁ.

ככל הנראה, בעקבות קריאה מוטעית, נקרא החודש ברוב תפוצות ישראל מַר־חֵשְוָן, מה שהביא להתייחסות ל"מר" כאל קידומת, ובסוף הביא להשמטתה. ככל הנראה, חיתוך השם המקורי הוא מְרַח־שְׁוָן, וכך הוא נשתמר בהגיית יהודי תימן עד ימינו. בביתא ישראל החודש נקרא תשואן.

השם בול

בתנ"ך החודש נקרא ירח בול, בפסוק: ”וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, כָּלָה הַבַּיִת לְכָל-דְּבָרָיו וּלְכָל-מִשְׁפָּטָו...”[12].

רש"י מפרש שם זה: "הוא מרחשון שהעשב בלה בשדה ובוללין לבהמה מן הבית"[13].

רד"ק מפרש "נקרא כן מפני הגשמים שמתחילין בו, עניין מבול". בילקוט שמעוני מובא מדרש המסביר את הורדת האות "מ" מהמילה מבול בכך שעם בניית בית המקדש פסקו גשמי הזעף שירדו עד אז[14].

בילקוט שמעוני[14] מובא גם הסבר המבוסס על דברי בראשית רבה שבתקופת תשרי "הארץ עשויה בולים בולים (=גושים, גושים) של אדמה"[15].

סמלים ומאפיינים

החיתוך המוטעה מַר־חֵשְוָן הביא לסברות שונות לפירושה של הקידומת "מר"[16]:

בחודש זה מתחיל הגשם, ומר היא גם טיפת מים (ככתוב: ”הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי”[17]).

חודש זה נחשב כחודש בעל טעם מר – אין בו שום חג או אירוע משמח ואף קרו בו, לפי המסורת, מאורעות מצערים.

תואר כבוד לחודש.

-------

מאת עלי איתן, לשוננו לעם ט, א (תשי"ח), עמ' 6–7

איני יודע מתי כרתו את ראשו של מרחשוון והתחילו אומרים חשוון. בוודאי זה דורות רבים יש נוהגים כך, ואפשר להניח להם, לאומרי חשוון, משום "שבשתא כיוון דעל על". אולם לכולנו ראוי לדעת מה אירע כאן ומה טיבו של "מר" זה שנשמט.

בין הבריות שנתנו דעתם על כך מתהלכות שלוש דעות. יש סבורים שחודש חשוון זכה משום מה לתואר הכבוד מַר־ – בדיוק כמו מר שמואל ומר עוקבן – ומי שאינו מכבד ומבכּר חודש זה משאר חודשי השנה, יכול לקרוא לו בשמו הפשוט, בלי מר. אחרים משערים ש"מר" זה הוא לשון מרה, מרור ותמרורים, כדרך שאמרו "לבלתי רחוץ במרחץ וכו'… כי בחודש הזה ממשלת המרה השחורה בחזקת כוחה", כדברי אסף הרופא המובאים במילון בן־יהודה, ערך מרחשון; ואחרים רואים ב"מר" זה רמז לטיפות הגשם מלשון "מר מדלי" (ישעיהו מ, טו), ובין בעלי דעות אלו יש שכותבים את שם החודש בשתי תיבות מוקפות: מר־חשוון.

ולא היא ולא היא. כבר בשנת תרצ"ז הסביר נ"ה טורטשינר (טור־סיני) במאמרו על מלים שאולות ("לשוננו" כרך ח, עמ' 109) שמרחשוון הוא מילה שאולה מבבלית, ומעיקרו שתי מילים בבליות: וַרְחֻ שַׁמְנֻ, שפירושן היֶרח השמיני [ואמנם מרחשוון הוא הירח השמיני כאשר מונים את החודשים מניסן]. הואיל ובבבלית נתחלפו תכופות ההגאים ו–מ, נולד בעברית צירוף מילים זה, שבראש המילה הראשונה באה מ במקום ו, ובתוך המילה השנייה ו במקום מ – מרחשון –, ועל ידי הגייה וכתיבה בתיבה אחת נוצר שם החודש מרחשוון. אין אפוא "מר" זה אלא שתי האותיות הראשונות של "מרח" (<ורח = יֶרח), ואין לו משמע משלו.