סימן ט
הרוחץ במקום התפילין אי צריך לנגב השערות משום חציצה
ב"ה ד' לסדר ושכנתי בתוכם התש"ל ברוקלין נ"י יצו"א.
מע"כ ידידי חוב"ט וו"ח וכו' ר' יהושע ברינגער הי"ו. ירושלים עיה"ק.
אחדשה"ט יסלח לי מאד אולי לא תוארתיו כראוי כי בבלתי מכירי קאמינא ויקבל הכבוד כפי הראוי לו ובדבר שאלתו במה שמבואר במג"א א"ח סי' כ"ז בשם השל"ה שיש לרחוץ מקום הנחת תפילין שלא יהא שם דבר חוצץ וכתבו האחרונים ומובא בשע"ת סק"י דהנוהגים כשל"ה צריכים לנגב המקום היטיב משום חציצה דמים הוה חציצה ונסתפק כמ"ע אי רק המים שעל הראש הוי חציצה או דלמא גם המים הנבלעים בתוך השערות נמי הוי חציצה ע"כ.
והנה לכאורה נראה פשוט דלמ"ד דמים חוצצים אין נפ"מ אי המים על הראש או על השערות דמ"ש ואולי גם כ"ש הוא ממים שע"ג הראש דכל המרוחק יותר מבשר האדם חוצץ יותר כמובן, ורצוני להעיר דלא דקדק בלשונו דמים אינם נבלעים בשערות דשער האדם אינו בולע ולא פולט אלא מתעכבין על גבי השערות.
אלא דבעיקר חידוש האחרונים ז"ל דמים חוצצים הנה זה יותר מעשר שנים אשר שדיתי בו נרגא ולפענ"ד מים לא חצצי כלל, והנה מקור הדברים הם ממה שכתב המ"ל פ"ב מהל' יוה"כ אמה שכתב הרמב"ם וטובל ועולה ומסתפג ודייק המל"מ מדקאמר ומסתפג משמע דחיובא הוא וצריך טעם למה וכתב עליו ב' טעמים חדא משום דחיישינן שמא בטבילה נדבק בבשרו נימא או עפר וכיוצא בו טעם ב' לפ"מ שפסק הרמב"ם בפ"י מהל' כלי המקדש ה"ז שכהן צריך ליזהר שלא תכנס הרוח בשעת עבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו ופשיטא דלא גרעי מים מרוח וא"כ צריך לספוג משום דשמא המים יהיו מבדילין בין הבגד לבשר ע"ש.
ואחר נשיקות עפרות לו פשיטותיה דמר צע"ג מש"כ דלא גרעי מים מרוח תרי תיוה קחזינא חדא דבגמ' זבחים ל"ה ע"א גרסינן אמר להם ר"י לדבריהם למה פוקקין העזרה אמרו לו שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן בדם ופריך והא הוי חציצה ומשני לח הוא ולא הוי חציצה דתניא הדם והדיו והדבש והחלב יבישין חוצצין לחין אין חוצצין ופריך והא קא מיתווסי מאנייהו ותנא היו בגדיו מטושטשין עבודתו פסולה וכו' והנה מבואר דדם לח ודיו לחה ודבש וחלב אין חוצצין בכהנים וא"כ כ"ש מים דאין חוצצין וא"כ יהיו דברי רבא לכאורה נפשטין מגמ' כאן לפי שיטת המל"מ דמים כ"ש הם מרוח וא"כ כיון דמים אין חוצצין כ"ש רוח דאינו חוצץ ואיפשיטא בעי דרבא אלא ודאי דאינו דומה רוח למים ומים אינו חוצץ ורוח חוצץ, וא"ל דבאמת מים חוצצין תחת המלבושים אבל לא תחת הרגלים חדא דאין שום סברא לזה ועוד מדקפריך והא קא מיתווסי מאנייהו ולא פריך והא קא נכנס הדם תחת מאנייהו והו"ל חציצה ולא פריך אלא מטישטוש הבגדים פשוט דליכא בלח משום חציצה אפילו במאני. ולכן כיון דפשיטא ליה למקשה דלח אינו חוצץ הי' פשיטא ליה דתי' זה עולה גם לבגדים דאין לח חוצץ ולא חש לדם שבין הבגד לבשר ולכן פריך רק מהא דהיו בגדיו מטושטשין וז"ב.
[ומיהו עיין רמב"ם פ"ב מהל' מקואות דם שנסרך בבשר אפילו לח חוצץ וכ"כ רבינו ירוחם והסמ"ג סי' רס"ח הביאם הטור והב"י סי' קצ"ח וכתב המרדכי שבועות וז"ל כתב הרא"ם הא דתנן הדם והדיו והחלב יבשים חוצצין לחים אין חוצצין הקפדה היא שעל יבש דרך בנ"א להקפיד ועל לחין אין מקפידין אבל אי מקפיד אפילו לח חוצץ עיין ב"י שם וצ"ע ובחי' למס' פסחים ס"ה ע"ב יישבתי הכל בס"ד].
והחלוק בין רוח למים הוא כך דהא דבעי רבא נכנסה לו רוח בבגדו האיבעיא הוא היכא דנכנס הרוח תחת בגדו ועי"ז הבדיל הבגד והרחיקו מבשרו והתורה אמרה על בשרו ועיין רש"י שפי' שם וז"ל נכנסה לו רוח בבגדו והבדילתו מבשרו אבל כל זמן שלא הבדיל הרוח נמי אינו חוצץ. והנה ידוע דמטבע הרוח כשיכנס תחת הבגד להניפו ולהרחיקו מעל בשרו אבל מטבע המים אדרבה להדביק הבגד על בשרו וא"כ החלוק הוא פשוט דברוח כיון שמרחיקו שפיר בעי רבא דליהוי חציצה אבל במים לח הוא ואדרבה מדביק הבגד לבשר ואינו חוצץ לכ"ע.
איברא דנראה לומר אפילו נדמה מים לרוח מ"מ לא הוי חציצה לענין תפילין דנראה לפמ"ש דרוח החוצץ היינו בנכנס תחת בגדו ועי"ז הבדיל הבגד מבשרו ע"י הנפוח והנה פשוט נמי דאם יכנסו מים תחת בגדו ויבדילו הבגד מבשרו כגון באופן שירחיקו המים הבגד ע"י הנפוח כידוע שאם יכנסו מים תחת הבגד ואין להם מקום לצאת במהרה אז יתנפח הבגד מכח המים כה"ג אהכ"נ דמים הוה חציצה אלא דמ"מ אין זה מטעם חציצה של מים אלא הטעם של חציצה הוא מטעם הרחקת הבגד והבדילו מבשרו ובזה נמי מיושב למה הכה"ג מסתפג אבל כי כן הנה טעם זה ליכא אלא כי נכנסו מים תחת בגדו כמו רוח הנכנס תחת בגדו אבל אם היו מים על ראשו או על ידו והניח עליהם תפילין הרי המים ההם אינם מרחיקין התפילין מבשרו והו"ל ממש דומיא דכהנים שמהלכים על האיצטבאות בדם ולא חששו משום חציצה משום דלח הוא וא"כ הכ"נ בתפילין כיון דלח הוא ואינו מרחיק התפילין מהבשר לא הוי חציצה לכ"ע ובזה מדויק לשון הרמב"ם בפ"י מהל' כלי המקדש ה"ז שכתב וז"ל וצריך ליזהר וכו' ושלא תכנס הרוח בשעת העבודה בין בשרו לבגדו עד שיתרחק הבגד מעליו עכ"ל והנה האי עד שיתרחק הבגד מעליו לא הוזכר בגמ' והרמב"ם הוא דהוסיף תיבות אלו מדנפשיה ופשוט דהיינו טעמיה משום דאין האיסור משום הרוח אלא האיסור שהרוח יתרחק ויבדיל הבגד מעל בשרו ולפ"ז פשוט דתפילין כיון דליכא שום הרחקה לתפילין משערות ראשו כה"ג ודאי לכ"ע ליכא משום חציצה.
שוב ראיתי בברכ"י שהקשה ג"כ אמ"ל ודחק עצמו לישב ויצא לחלק בין בגדי כהונה לחציצה גם בס' תהל"ד הביאו וכתב דע"כ צריך לחלק בין בגדי כהונה לתפילין דאל"כ תקשה בתפילין של ראש א"א שלא יהא קצת אויר תחת התפילין ויהיו חוצצין ע"ש ולפמ"ש לא צריך לדחוק בזה והרואה יראה כמה מן הדוחק פי' ז"ל אבל האמת דבין בבגד ובין בתפילין חציצה אחת הוא ורוח מצד עצמו ודאי דאינו חוצץ אלא במקום שהרוח מרחיק הבגד והכ"נ אי הי' מרחיק התפילין הי' בכלל חציצה כמו בנכנס הרוח בין בגד לבשרו אלא דכשמניח תפילין על הראש אין הרוח מרחיק התפילין כלל ולא הוי חציצה כלל.
ולמודעי אני צריך דידוע חקירת ההלק"ט ח"ב סי' מ"ב הביאו בבאה"ט א"ח סי' כ"ה ס"ט בהניח של ראש ולא הגיע על השערות ממש אי אמרינן בהוא קלוטה כמי שהונחה דמיא ונפ"מ שאם הפסיק בדבור קודם שהגיע הקציצה בבשר עיין בשו"ת בי"ש א"ח סי' כ"ד מה דהאריך בזה וגם אני בענייתי כבר כתבתי מזה באריכות וכעת נראה לפמ"ש דבאמת אויר חוצץ בבגד כל שמרחיקו מבשרו וא"כ באמת אויר הוה חציצה ולפ"ז א"כ הכ"נ בתפילין כיון דכל זמן שלא מונחים על ראשו יש שם אויר המפסיק בין התפילין ובין בשרו ודאי לא הוי קלוטה כמי שהונחה ואדרבה האויר חוצץ, ולא דמי לאויר שתחת התפילין כשמונחים על ראשו ורק מהצדדים קצת מוגבהים ונכנס שם אויר דהתם דרכו בכך ואין האויר הנכנס הוא בכלל חציצה כיון שאינו פועל כלום בתפילין וכנ"ל אבל כל שהתפילין נגבהו למעלה הרי איכא כאן חציצה כנלפענ"ד.
אלא דבעיקר דברי השל"ה ז"ל זה רבות בשנים אשר הבאתי מדברי רבינו ירוחם נתי' כ"ב ח"ב שלא כתב כדבריו וז"ל משימין אפר מקלה בראשן של חתנים במקום תפילין כדי לזכור חורבן ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני ויש מקומות שנהגו להניח להם תפלין דלא להוו קרקפתא דלא מנח תפילין ותחת התפילין אפר מקלה בראשי חתנים וכו' ע"ש, ולכאורה צ"ע דהאיך משימין אפר מקלה תחת התפילין והא הוי חציצה וצ"ל דס"ל דדבר מיעוט הוא ואינו חוצץ והוי קיל מסמרטוט שהתיר הרשב"א לעת הצורך בתש"ר וצ"ע ואולי יש לישב לפמ"ש בחציצה לטבילה דתלוי במקפיד או לא והכ"נ י"ל דכיון שמקפידין להניח האפר מקלה בראשי חתנים כדי לזכור החורבן א"כ בטל הוא לגבי הגוף ואינו חוצץ וא"כ לא דמי לסתם אפר וצ"ע.
וממה שכתבנו נלפענ"ד לישב מנהג רבותינו צדיקים האחרונים ז"ל מדורות הקודמים שטבלו בכל יום במקוה ולא נסתפגו כלל וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה ומקורם טהור נובע מרבינו האר"י ז"ל כשטבל במקוה לא ספג המים מעליו כדי שיבלעו מי טהרה בגופו הטהור ואדרבה הקפידו על מי המקוה שלא לנגב אותם מעל גופו ולפי הנ"ל אתי שפיר דמים לחים אינם חוצצים כלל וז"ב בס"ד. ועיין עוד יד שאול יו"ד סי' קצ"ח בש"ך סק"ב ובס' עמודי אור סי' ל"ז ובס' אות חיים להגה"ק ממונקאטש סי' כ"ז סק"ג ומה שנלפענ"ד כתבתי. ובעיקר קושית המל"מ דלמה ליה לכה"ג לנגב בחיוב לולי דמסתפינא הי' נלפענ"ד דהרי קיי"ל דאסור לקרוע בגדי כהונה וידוע דמים משחיתים הבגדים ולכן חייב להסתפג לחוס על הבגדים בפרט ביו"כ שהיו יקרים מאד.
בבכה"ת בלב ונפש.
מנשה הקטן
