ביום הראשון של הכנס התקיים פאנל שכותרתו "לגדול בדור המסכים – מה עובר עלינו בעידן הסמרטפון והמחשב?". הייתה לי תחושה שזה פאנל חשוב יותר מכל האחרים. בניגוד לנושאים ביטחוניים וכלכליים כבדי משקל שנידונו שם - לנושא הזה יש נגיעה ישירה, אישית ויומיומית לכולנו. היחס שלנו לסלולרי שלנו הוא שיקבע איזו חברה תצמח כאן בעתיד, ועל כך יש לכל אחד ואחת מאיתנו השפעה יותר מאשר על הגרעין האיראני או תקציב המדינה. אז נשארתי באולם. אלחנן גלט, מנכ"ל מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא, השמיע בדברי הפתיחה שלו בקשה כנה ונכונה: "תפסיקו לדבר על ילדינו, תדברו עלינו! אל תדברו על ההתמודדות שלהם עם המכשירים האלה, אלא על ההתמודדות שלנו. תדרשו מעצמכם שליטה והגנה בתחום הזה, ורק אז מהם".
אבל אז החל פאנל מוזר: אנשי החינוך שישבו שם היו מלאי אופטימיות, ואנשי המקצוע – מלאי פסימיות. הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, שעומד כידוע בראש החינוך הממלכתי-דתי, אמר שהמהפכה הטכנולוגית היא חלק מעידן הגאולה. "הרב קוק כבר הסביר מה זה 'בכל דרכיך דעהו'. בכל הדרכים. הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו באתגרים ובמהפכות כדי לקרב אותנו לגאולה, אין ספק בכך". רעות גיאת, סגנית המנהל החינוכי של מוסדות בני עקיבא, סיפרה כמה מקל עליה לקבל מהבן שלה מסרים בווטסאפ בכל פעם שהוא עלה או ירד מטרמפ.
היא תיארה גם איך הכלי הזה מביא אלפי אנשים בבת אחת לחתונות של זוגות בודדים או לבר מצוות נידחות ונטושות. גם שאול דה מלאך, מזכ"ל תנועת עזרא, דיבר במתינות. הוא אמנם סיפק אבחנה מעניינת ("פעם בטיולים של תנועות הנוער העיקר היה המסלול, החוויה, והיום התמונה שיוצאת להם חשובה יותר מהטיול"), אבל הקפיד לומר שלא צריך להפחיד ולתקוף ולדבר נגד, אלא ללמוד להכיל. המילה "מורכבות" חזרה שם שוב ושוב. הם נשמעו לי מלאי כוונות טובות וערכים כמובן, אבל הרושם שהתקבל הוא כאילו מדובר בשילוב בין תורה לצבא, בין תורה לעבודה, בין תורה למדע, ולא בין תורה לפצצה מתקתקת. כן, ברור שהם דיברו גם על גבולות ועל סינון ועל הצורך לאזן, אבל הם לא נשמעו לחוצים אלא מלאי תקווה.
מי שנשמע לחוץ מאוד היו אנשי המקצוע שישבו שם. בזה אחר זה הם טענו שדור ההורים והמחנכים של היום תמים מדי. שהעין הטובה הזאת – היא רעה מאוד. הרב איתן אקשטיין, ראש מוסד הגמילה הדתי 'רטורנו', סיפר איך לפני עשור הוא טיפל בעיקר במכורים לסמים ולאלכוהול, ואיך היום המכורים לסלולרי ולתכנים הבעייתיים שבו תופסים פתאום מקום משמעותי. אחר כך דיברה ד"ר תמר אלמוג, חוקרת מאוניברסיטת חיפה, שהסבירה – כאדם לא דתי – כמה חשובה השבת, וכמה חשובה ההתנתקות (אולי צריך לומר "העקירה"?). "אני רוצה לדבר בזכות השבת ובזכות השעמום", היא הפתיעה את הקהל.
"אדם שאין לו שעת שעמום ביום – אני לא מקנאה בו. לאחרונה שמתי לב שגם בבריכות שחייה, אנשים שמגיעים לשחות באים עם אוזניות. אני לא מבינה, יש לכם כבר שעה של שקט עם עצמכם - גם כאן אתם צריכים תקשורת חיצונית? קחו לכם זמן לחשוב. האדם חייב להתנתק קצת. בנהיגה, בבישול, או סתם בכמה רגעי שעמום ולא-כלום. אסור לוותר על הזכות לא לעשות שום דבר".
ד"ר תמר אלמוג ובעלה, פרופ' עוז אלמוג, פרסמו החודש ספר חדש שעוסק כולו בדור הדיגיטלי הנוכחי, המכונה דור ה‑Y. חלק מהמחנכים על הבמה ניסו לתאר את הדור הזה על פי "מאמר הדור" (כלומר: כולו זכאי וכולו חייב, כולו גולש לתהומות של אבדון בפייסבוק, אבל כולו גם מארגן יריד חסד דרך הווטסאפ). ד"ר אלמוג הייתה נוקבת הרבה יותר: "גדל פה דור שכבר לא יודע איפה מכבים את המכשיר.
הם לא כמונו, הם לא חוו שנים שלמות בלעדיו, בילדות. איפה אנחנו? בואו נודה: כולנו די סמרטוטים. לא יודעים לתפוס מנהיגות. חינוך זה לא מספיק, צריך רגולציה בתחום המשפט והטכנולוגיה. צריך חקיקה. על כל קופסת סיגריות כתוב שזה מסוכן לעשן, אבל זה לא מספיק. רק ברגע שבו הגדירו בחוק שבמקום ציבורי לא מעשנים – הורידו את רמת השימוש. כן, זו כפייה, אבל זה מה שנדרש".
3
אם רבנית בכיסוי-ראש הייתה מדברת ככה, ומולה הייתה ניצבת חוקרת חילונית שהייתה מבקשת לראות גם את הברכה שיש בטכנולוגיה – הייתי הרבה פחות מופתע. אבל פה, כאמור, זה היה די להיפך. וכאן השתלב בדיון תמיר ליאון, חוקר מפורסם של "דור המסכים": "הרגזתם אותי", הוא אמר, "די כבר לדבר על מה טוב בכלי הזה. לאחרונה הוגש בג"ץ מוצדק נגד משרד החינוך, נגד הטאבלטים. לא צריך לדחוף לתלמידים עוד מסכים". וכאן גם הוא נדרש להשוואה לתחום העישון: "מתי תבינו שמסכים זה כמו סיגריות? פעם הרי חשבו שלעשן זה בריא. לקח שנים לפוצץ את זה.
רבותיי, המסכים מחרפנים לכם את הילדים! זה פוגע בהם מבחינה הורמונלית, זה גורם לחרדות, להפרעות אישיות, יש עלייה אדירה בכל המדדים הרעים האלה. די כבר לאשליה של הקידמה בחינוך, כאילו לדחוף מסך לילד זה יותר טוב מלדבר איתו. המחקר האחרון של ה‑OECD הראה יחס הפוך: יותר טכנולוגיה מביאה להישגים יותר חלשים. הילדים נהיים עוד יותר עצלנים. אל תגידו לי 'ילד יכול להגיע היום לידע תוך כמה דקות', כי הכי חשוב שילד יהיה כמה דקות עם עצמו. אתם יודעים כמה שעות אני הייתי עם עצמי כילד? הילדים היום לא יודעים להיות עם עצמם, הם תמיד מחפשים משהו חיצוני.
צריך להחליט, צריך להנהיג. אנחנו נחמדים מדי. אם אתם אוהבים אותם – תפסיקו להיות נחמדים. אתם לוקחים לילדים שלכם את יכולת הבחירה. אני מתחנן למנכ"לית משרד החינוך לאסור סמרטפונים בבתי הספר, והיא אומרת לי: זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. רבותיי, תנהיגו. אתם יודעים כמה רמת האמפתיה של ילדים אחר כלפי השני ירדה? ילד שפוגע כבר לא מבין שהוא פוגע, הוא לא מרגיש שפגע, הרגשות שלו קהים".
ופתאום חשבתי לעצמי: למה הוא מתחנן ככה, תמיר ליאון? למה חוקר גלוי ראש עומד מול מאות אורחים דתיים של כנס 'בשבע', ביניהם רבנים וחברי כנסת ואישי ציבור וחינוך, וממש מפציר בהם להתעורר? אולי כי גם כאן, בתחום הזה, המגזר הזה צריך להוביל? אולי ליאון מזהה מולו ציבור עם אידיאלים, שיודע למסור את נפשו על דברים עצומים ונפלאים אבל בסוף נכשל מול איזה מכשיר סלולרי קטן? ואולי גם הוא מבין, שאם הציבור הזה – שכל הזמן מדבר על חיבור נכון בין קודש לחול – יתפוס פיקוד בתחום הכי חשוב, הוא יוכל להדביק את כל החברה הישראלית?
גם יריב פאר, מנכ"ל אינטרנט רימון, ניסה לנער את הנוכחים משלוותם: "הבעיה הכי קשה היא לא האינטרנט הפתוח, אלא ההכחשה", אמר מי שהמוצר שלו אמור להיות הסטנדרט הבסיסי בכל בית. "יש פה אי הבנה מוחלטת עד כמה המציאות השתנתה. אתם יודעים איפה בתורה מוזכר אינטרנט רימון?", הוא שואל, ומישהו בקהל צועק: "וסיננתם לבניך"... פאר לא מחייך. הוא מאוד רציני כשהוא ממשיך:
"אינטרנט רימון מופיע לראשונה בבית פוטיפר. יוסף הצדיק עומד בניסיון שם בגלל דמות דיוקנו של אביו שנראית לו בחלון. כלומר, הקול ההורי הוא ההגנה הכי חשובה. ההורים שאומרים מה מותר ומה אסור, שמתווים דרך, הם העיקר, ואז, גם כשהילד יוצא מהבית ומתרחק – יש קול שמלווה אותו. תפסיקו להתכחש למציאות. איך ייתכן שרוב הציבור הדתי לא מסנן מינימלית את המחשבים שלו?".
לקראת סיום, הרב אקשטיין שאל שאלה מהדהדת: איך נדע האם משהו הוא טוב או לא? בואו נבדוק האם היינו רוצים שהוא יגיע לעולמנו מוקדם יותר. הוא ביקש מכל אחד מהנוכחים לחשוב האם הוא היה רוצה שהסמרטפון היה קיים כבר בילדותו. ניסיתי לדמיין את עצמי כילד קטן עם סלולרי, ואז כנער עם אייפון, כשמסביבי גם ההורים שלי דבוקים למכשיר הזה, ודי נבהלתי.
ממש התמלאתי תחושת תודה על כך שגדלתי בשנים פשוטות יותר, שנים שהיו חממה של ממש. על כך שבנעוריי לא התמודדתי עם הפיתוי הזה, ועל כך שהפיתויים היו רחוקים יותר ובלתי מושגים יותר. אין לי ספק שאם היה לי סלולרי מאז שנולדתי, לא הייתי כותב עכשיו את הטור הזה. כלומר, אולי הייתי מנסה לכתוב, אבל לא נראה לי שהייתם מסכימים לקרוא משהו בסגנון "פחחח גמני מתרגש!!!! ענקקקק".
בסוף הפאנל הזה, כשהאורות נדלקו, ניגשתי לכמה חבר'ה צעירים שהיו באולם. נראה לי שהם באו לשם בכלל כדי לצלם את נפתלי בנט להכתרה שלהם. אמרתי לבני הנוער האלה שלא אגלה מאיזו ישיבה תיכונית הם מגיעים, אבל שיגידו לי מי צודק לדעתם – המחנכים או המומחים. אתם יכולים לנחש לבד מה הייתה התשובה. והיא נאמרה בחיוך מריר ובעיניים כבויות.
