(א) אנו הולכים בעקבות רבותינו, כפי שהזכרנו (לעיל יב, י), ואיננו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כשם שדבר ה' עצמו אינו נמנע מלגלות את שגיאותיהם וחסרונותיהם. כשרבקה מנחה את יעקב לרמות את אביו, מביע זאת הכתוב בפשיטות: "בא אחיך במרמה" (להלן פסוק לה).
נאמר בבראשית רבה (סז, ד) על פרשה זו: "כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב: 'כשמוע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה' (בראשית כז, לד), והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנאמר: 'ויזעק זעקה גדולה ומרה' (אסתר ד, א)". ובמדרש תנחומא (מהדורת בובר, תולדות כד): "שלוש דמעות הוריד עשו, אחת מימינו, ואחת משמאלו, ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש" [פירוש: עשו הוריד שלוש דמעות: אחת מעינו הימנית, אחת מעינו השמאלית, ואחת עצר בעדה. וזו האחרונה, המרה מכולן, מלחה את לחם גלותינו בדמעות, והשקתה אותנו בדמעות פי שלוש].
למרות זאת, אם עיון בישוב דעת וללא משוא פנים בפרשה זו יוביל אותנו למסקנה שתפיג הרבה מהצער שנוצר מהמסופר בפרשה, לא נכבוש מסקנה זו בלבנו רק בשל החשש שמא ניראה כסניגורים ומלמדי זכות. יישאר עדיין הרבה שאין להצדיקו; במיוחד כאשר הוא נמדד לפי קנה המידה של אומה הנקראת בשם הכבוד "ישורון"; והמצוּוה להשיג את כל מטרותיה באמצעים "ישרים" בלבד, ולהמנע מכל עקמומיות, תהיה המטרה אשר תהיה.
כשאנו מבקשים להבין את מעשיהם של שלושת הפועלים העיקריים בפרשה זו, אנו מוצאים שהתנהגותו של יעקב ברורה ושקופה. מתחילת המעשה מבקשת ממנו אמו לשמוע בקולה ללא הרהור (פסוק ח). היא אינה מצפה ממנו שיפעל למען טובתו האישית; ברור לה שכ"איש תם", יתמרד יעקב כל כולו נגד עשיית מעשה כזה. לכן היא משקיטה כל התנגדות באמצעות הפעלת מרותה כאם, תוך קבלת סיוע מהחובה המוטלת עליו לשמוע בקולה. היא נוטלת על עצמה אחריות מלאה על כל עוול או תוצאות שליליות, ממנו נדרש אך ורק לשמוע בקולה. כל מה שעשה יעקב, עשה רק מתוך שביקש לשמוע בקול אמו; והאשמה היחידה שאפשר להטיל עליו היא, שהיה לו לדעת שהחוק המוסרי שם גבולות אף לחובת הבן לשמוע בקול אמו: אסור להתנהג במרמה, אף אם המצווה לעשות כך היא אמו שלו.
אולם הדבר הטעון הסבר הוא, מה הייתה כוונתה של רבקה? גם הגרוע שבשונאי ישראל ומשמיצי התורה יהיה אנוס לבקש איזשהו הגיון, או אם נפשך לומר, פקחות, במעשיה. וככל שהלה יבקש להציג את רבקה כערמומית, כך בודאי לא יוכל ליחס לה חוסר דעת גמור או סכלות ילדותית. ועם כל זה – אם כל כוונתה הייתה אך ורק להעביר במרמה את ברכת האב אל ראש בנה האהוב יעקב, לאיזו הצלחה יכלה לצפות מתחבולה זאת? תהיה אשר תהיה התועלת שיחסה לברכת האב, הרי התוצאה תהיה באופן בלתי נמנע ההיפך הגמור מאשר ציפתה.
אם ברכת האב מורידה את ברכת ה' על ראש המתברך, כיצד האמינה רבקה – אף אם תצליח לרמות את האב העיוור והקשיש – שתוכל להטעות את ה' באמצעות "משחק תחפושות" עלוב זה? איך יכלה להאמין שברכת אברהם, אשר ה' התנה אותה בעשיית צדקה ומשפט, ניתן להשיגה מה' בדרך כחש ותרמית?
ואם נאמר שנתנה דעתה על יתרון ממשי כלשהו שייצא מברכת האב, כגון עדיפות בירושה; האם לא יהיה דינה של מתנה כזו, שזכו בה במרמה, מקח טעות בטל ומבוטל? סוף כל סוף, בהכרח תתגלה המרמה. על רבקה היה לדעת היטב שאף אם תצליח להוציא לפועל את "משחק התחפושות", הרי הכל יתגלה עם שובו של עשו.
יתירה מכך, כמה גס היה כל "משחק התחפושות" הזה! רק פתי גמור ניתן לרמות בעזרת עורות גדיים כרוכים על הצוואר והידיים? מה כבר יכלה רבקה לקוות להשיג באותו משחק? התשובה היא: את משחק התחפושות עצמו! מטרתה לא הייתה אלא לשחק משחק! רק אם נאמר שהתגלותה הבלתי נמנעת של האמת נכללה בחשבונותיה של רבקה, רק כך ייעשה הכל מבואר ומסתבר והגיוני, ובאופן זה בלבד נוכל להבין את נקודת מבטה של רבקה. ואף שלא נוכל להצדיק לגמרי את מעשיה, הם ניתנים לסליחה במצב שהיה.
כהקדמה למאורעות אלה, קראנו איך הכה עשו במכה כפולה את שליחותו הגדולה של אברהם, כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה היה צריך לפקוח את עיני יצחק, לראות שבנו הבכור אינו ראוי לתפקיד. אך למרות זאת אנו רואים שיצחק קורא לבנו הבכור כדי לברכו; הווי אומר, למנותו למנהיג ומורה־הדרך העתידי של בית אברהם. כמה גדול צריך היה להיות ה"ציד" שבפי עשו, וכמה מוצלחת הייתה תחפושתו; אם עלה בידו לרמות את אביו ולגנוב את לבבו, למרות דרך חייו, שהייתה כה מנוגדת לדרך אברהם!
תיבת "נא" – "הנה נא זקנתי" (פסוק ב) – רומזת שמזה זמן רב היה בדעתו של יצחק להעניק את הברכות לעשו, אך הוא עוכב מלעשות כן. רבקה היא כנראה זו שגרמה לעיכוב; באומרה לבעלה שאפשר עדיין להמתין זמן מה, עוד חזון למועד, עוד לא זקנת וכו'. היא קיוותה שבינתיים תצליח להביא את יצחק לצאת מדמיונו, אך לא עלה בידה.
מה היה על רבקה לעשות עתה? מה יכלה להיות כוונתה? דבר אחד בלבד! להוכיח ליצחק באיזו מידה יכולות הבריות לרמותו! אם אפילו יעקב, שהיה "איש תם", יכל להתחזות לפניו כ"גבור ציד", באיזו קלות יוכל עשו להעמיד פנים שהוא "איש תם"! רבקה ביקשה להסיר מיצחק את דמיונו באמצעות מעשה מרמה, ובזה אכן הצליחה. ברגע שיצחק נוכח לדעת שרימו אותו, אחזה בו חרדה גדולה, כדברי רבותינו, "נפתח לו גיהנום" (תנחומא, תולדות יא), הוא ראה איך שכל ימיו גנבו את דעתו ורימוהו. מיד נפקחו עיניו; חיש מהר חזר לעצמו, והוסיף במכוון ומרצונו העצמי: "גם ברוך יהיה!" (פסוק לג).
נראה שגם ר' יהושע בן לוי הבין את הפרשה בדרך זו, כדבריו במדרש (בראשית רבה סה, ו): "לא ממה שהייתה רבקה אוהבת את יעקב יותר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא יעול ויטעי בההוא סבא [לא יבוא וירמה את אביו הזקן]".
מעשי יצחק יתבהרו אף הם יותר, כשנבדוק את טיב הברכה שביקש לתת לעשו. עשו עצמו מעולם לא ציפה שיצחק יעניק לו את הברכה כולה. הוא שואל מיד את אביו: "הלא אצלת לי ברכה?" (פסוק לו), האם לא שמרת ברכה אף עבורי? כלומר, אילו היית נותן לי את הברכה, ודאי היית שומר ברכה ליעקב; את אותה הברכה – תן לי! יצחק מוכן מיד להודות לו בזה, אך כאשר הוא מגלה לו את תוכן הברכה שניתנה ליעקב, הוא מראה לעשו שזו הייתה בעצם הברכה היחידה הראויה לעשו. הברכה שנשמרה עבור יעקב, לא הייתה ראויה לעשו כלל.
שני בניו של יצחק ייצגו שני יסודות שונים בביתו: עשו ייצג כח חמרי, ויעקב כח רוחני. יצחק ידע היטב ששני הכיוונים האלה יהיו נצרכים, אם אומתו העתידה תגדל ותצליח. הוא גם ידע כנראה, מהנבואה, שבסופו של דבר הרב בכחו החומרי יעבוד לצעיר ולחלש ממנו: "ורב יעבד צעיר" (לעיל כה, כג). אך יצחק היה סבור שעשו ויעקב ימלאו את שליחותו של אברהם בשותפות ובאחוה, כשהאחד משלים את השני. משום כך התכוון לתת לעשו ברכה בעלת תוכן חמרי, ושמר ברכה רוחנית ליעקב. אך ברכה זו שנשמרה ליעקב הייתה חסרת כל ערך לעשו, שבטבעו לא הייתה לו כל הבנה בצד הרוחני של בית אברהם.
אולם רבקה זכרה מבית לבן את הצרה הכרוכה בחלוקה שכזו. היא ידעה ממה שעבר עליה, שרק בבית המלא מרוחו של אברהם, ורק בידי מי שרוח זו מדריכה אותו, יביאו דברים חומריים ברכה ואושר אמיתי. הצדק היה עמה! היא נוכחה לדעת שחומר שאין עמו רוח אינו אלא קללה, ושברכת יצחק בלתי ניתנת לחלוקה; היא יכולה להנתן רק על ראשו של אחד מהבנים.
שיקולים אלה יש בכחם להסביר את מעשי שני ההורים. הבה נפנה עכשיו אל פרטי המעשה:
(ב-ד) הנה נא זקנתי וגו'. שא נא כליך וגו' ועשה לי מטעמים וגו' בעבור תברכך נפשי – מה היה הדבר שגרם ליצחק לבקש מבנו, אשר רצה לברכו, שקודם לכן יכין לו מטעמים?
תמוהה היא גם ההצעה שהציעו, למצוא לכך הקבלה בבקשת אלישע לכלי נגינה (מלכים ב ג, טו), כאילו שיש כח בצלי בשר טעים להביא את הנשמה לידי שמחה עילאית!
מה שנעלם מעיני המציעים הוא, שהכתוב כאן לא אמר "בעבור אברכך", אלא "בעבור תברכך נפשי". ביטוי זה לא נמצא בשום ברכה דומה. ברכות מוענקות על ידי האישיות כולה, ולא על ידי חלק מהאישיות, כגון ה"נפש". ביטוי כעין זה נמצא רק באיוב (לא, כ): "אִם־לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָיו". שם, משמעות הביטוי ברורה: החלציים, מתניו של העני המוגן מפני הקור, מרגישות את חסדו של המיטיב ומברכות לו בתודה עליו. גם על האדם ביחסו לקב"ה נאמר: "ברכי נפשי". ביטוי זה אינו מביע החלטה כללית גרידא לעבוד את ה', אלא אמור לעורר את לב האדם להרגיש בכל נפשו את כל מה שה' עשה עבורו, כדי שיעבוד את ה' בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
לאור דברים אלה, ברורה היטב גם משמעות "תברכך נפשי" בפסוקנו. יצחק רצה לברך את עשו ברוח ייעודו העתידי. כדרך שקיווה שנטיותיו הטבעיות של עשו תהיינה ביום מן הימים למקור ברכה ותשמשנה למטרות נעלות, כך גם ביקש לראותו באופן הזה בשעה שברכו. צריך להעלות את מלאכת הציד הפראית ולהשתמש בה למטרות אנושיות נעלות. כפי מה שנראה, בדרך כלל לא היה עשו צד מתוך מטרה להמציא סעודה מזינה לאביו הקשיש והחלש. נפשו חשקה בציד לשמו, לראות את הדם המהביל של טרפו. הוא נהנה מלהעמיד זה כנגד זה את תבונתו ותושייתו מול כחה של החיה. אך לא היה בטבעו של עשו לצוד ציד, כדי להביא מזון טרי לאדם חלוש וחולה.
משום כך אומר יצחק לעשו: "בבקשה ממך, שא כליך וצודה ציד עבורי, ועשה לי מטעמים". אתה עצמך, השתמש הפעם הזאת בכלי מלאכתך, כדי לעשות מעשה חסד עבור אדם, לחזק את לבו של זקן. רצוני שתחוש אתה כמה טובה היא ההרגשה לאדם המשתמש בכחו וכשרונו לענג את זולתו.
גם מטעם זה, כשיצחק מברך את הבן שנדמה לו כעשו, הוא מכוון אותו מהציד אל ה"שדה אשר ברכו ה' "; הווי אומר, אל עבודת האדמה, אל שמירת העושר של החיים הלאומיים היהודיים.
אספקת המזון הטרי והברכה הבאה בעקבותיו רמוזות בביטוי "בעבור תברכך נפשי". משום כך אומר פסוק ה שבפעם הזאת הלך עשו לצוד ציד "להביא", על מנת להביאו הביתה.
(ז) לפני ה' הוא לשון אחרת של "נפשי" (בפסוק ד): רצוני לברכך בשעה שאתה עומד "לפני ה' ", היינו, בשעה שאתה גומל חסד באמצעות אומנותך.
(יא) אל רבקה אמו – בפסוק הזה ובפסוקים הבאים, מדגיש הכתוב את תיבת "אמו". היא ציוותה כאם, וכבן הוא היה סבור שחובתו לשמוע בקולה.
(יב) כמתעתע, כרמאי, כאחד הבא להתל בחברו. כ"ף הדמיון מסבירה את הכל. יעקב אינו רמאי, אין ברצונו לרמות אף אחד. אך הוא סבור שלא תהיה בידו הזדמנות להסביר ליצחק, שעשה הכל במצוות אמו, והוא חושש שיצחק יקללנו מיד כרמאי.
באמצעות הבעת חששות זו, אומר יעקב לרבקה – באורח בלתי ישיר ובאופן מכובד ביותר – עד כמה מאוס נראה לו כל העניין, ושהוא רואה אותו כרמאות הראויה לגנאי.
(טו) אשר אתה בבית – הערת אגב זו פותחת לנו צוהר לחיי הנישואין של עשו: הוא לא בטח בנשיו, ולא הפקיד את נכסיו היקרים בידיהן.
(יז) בנה – עיין פירוש לפסוק יא.
(כג) שערת – יצחק הכיר את קולו של יעקב וגם את אורח דיבורו – "ה' אלקיך", כהערת חז"ל (בראשית רבה סה, טו); ואף על פי כן הוטעה על ידי סימן חיצוני בודד: "ידיו היו שעירות".
אין ספק שזה מה שתמיד קרה ביחסים שבין יצחק לעשו. הרושם הכללי שעשה עשו, ללא ספק לא היה טוב; אך הוא הצליח לרמות את אביו באמצעות כמה תחבולות שטחיות.
(כז-כח) ראה ריח בני וגו' – ידענו כבר מאהבת יצחק לעבודת האדמה שנתברכה מאת ה' (עיין פירוש לעיל כז, ב־ד). "ראה", הוא אומר, "ריח בני אינו עוד כריח היער, אלא כריח שדה אשר ברכו ה'. אם כן יתן לך האלקים ברכות שמים וארץ, ברכות פוריות ושפע".
(כט) יעבדוך עמים וגו' – עמים ולאומים אינם משתחווים לפני גדלות רוחנית, אלא רק לפני כח חמרי. והנה יצחק היה סבור שעשו הוא זה שעומד לפניו. ומכיון שהקב"ה הבטיח לאברהם שעמו יהיה לברכה לכל האומות; יינתן לשם תפקיד זה לעשו עושר חמרי, כדי שיזכה בכבודן והכרתן של האומות.
"הֱוֵה" הוא בלשון ציווי, לא ברכה כי אם תפקיד: בשל כחך החומרי, יעבדוך עמים ולאומים; אך עליך לשאוף להגיע להישגים של אחיך, כדי שתשיג גם אתה גדלות רוחנית, וכדי שישתחוו לך לא רק זרים אלא גם בני אמך; עמוד גם לפניהם כ"גביר" במלוא גדולתך. ואז, אם תשיג את זה – "ארריך ארור ומברכיך ברוך"!
(לז) ולכה אפוא מה אעשה בני – את הדבר שיצחק רק ביטא כתפקיד שיש לשאוף אליו ביחס לעשו – "הוה גביר לאחיך" (פסוק כט) – הופך הוא לוודאוּת ביחס ליעקב. היה מובן מאליו שבידי יעקב תהיה המנהיגות הרוחנית. ועתה משנפקחו עיני יצחק, הוא מעניק ליעקב – מתוך הכרה מלאה למעשיו – גם את הבסיס החמרי למנהיגות: "גם ברוך יהיה" (פסוק לג). שכן התברר ליצחק שכל בני אומתו של אברהם – חיילים, סוחרים, וכו' – כולם צריכים להיות מלאים מרוחו של אברהם לגמרי, משום כך שוב לא ראה מקום לעשו בבית אברהם.
(לח) ויאמר עשו אל אביו וגו' – שואל עשו: האם אין שום ברכה כלל מחוץ לבית אברהם?
(לט-מ) ויען יצחק אביו וגו' – יצחק אינו אומר לעשו: "ויתן לך האלקים", כפי שאמר ליעקב (פסוק כח). לא תשיג שפע רוחני על ידי השגחה אלקית מיוחדת, אלא רק עד כמה שהדבר תלוי ב"שמים וארץ" – היינו בסדר הטבעי של הבריאה. חרבך היא זו שתתן צורה לייעודך. אתה תהיה החזק. אתה תכבוש את העולם, אך בסופו של דבר תניח את כיבושיך לרגלי יעקב. רומי תכבוש את העולם; אך לאחר שיתבררו טעויותיה מתוך מהלך המאורעות, תמסור את השלטון על כיבושיה לרוחו המנצחת של יעקב־ישראל. כל עוד תהיה השליט, ותראה כל כיבוש כשלב נוסף גרידא בדרך לכיבושים נוספים, אינך אלא עובד למען אחיך. כל עוד תהיה "רב", תבוא התוצאה ש"רב יעבוד צעיר". רק "כאשר תריד", כשתרד מרצונך העצמי ותשתעבד מרצון לרוח המיוחדת של אחיך, רק אז תוכל לשחרר את עצמך ולעמוד בצדו כשווה עם שווה.
"ריד" ו"רוד" קרובים ל"ירד" (השווה "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" [שופטים יט, יא]): להיות מושפל, להשפיל את עצמו. "אָרִיד בְּשִׂיחִי" (תהלים נה, ג): איני חש את עצמי מרומם בתפילתי, אלא שאני שוקע לתוך עצבון. "וִיהוּדָה עֹד רָד עִם־אֵ־ל" (הושע יב, א): "אף בהשפלתה, נמצאת יהודה עם אל"; או, בהתאם לנאמר בפסוק ג' (שם) – "וְרִיב לַה' עִם־יְהוּדָה": "יהודה חשה עצמה מושפלת בדרכה עם אל". ההקבלה ל"אריד בשיחי" היא "יֹרֵד בַּבֶּכִי" (ישעיהו טו, ג). [רשר"ה]
