"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב."
כתב באור החיים, דהרי זה דומה למתכוין להשקות לחבירו כוס
של סם המות, והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום אלא פטור וזכאי
גם בדיני שמים. שמעינן שאם למעשה הטיב עם השני ליכא עבירה
כלל.
ויש לדון מהו באופן הפוך, במתכוין להטיב ובאמת יצא ממנו היזק:
הנה עובדא הוה באדם שחשש שמא הפלא פון פצצה והזיקו, ואחר
כך נתברר שאינו פצצה, והפלאפון היה שייך לחבירו. האם המזיק
חייב לשלם על הפלא פון.
וכעין זה יש לעיין במי שראה חפץ חשוד ויש ספק שקול שה חפץ
יכול להרוג נפשות, וזרקו למרחק ובזה שברו, ואחר כך נתברר שלא
היה בחפץ שום דבר שיכול הזיק, האם חייב לשלם לבעליו. והנה
שמעתי ששאלו לחכמי הזמן ופטרוהו.
והנה יש לדון לפוטרו מכמה טעמי:
א. היה אנוס להזיקו
הנה יש לדון לפוטרו מחמת אונס, דהרי היה מוכרח להזיקו מחמת
ספק סכנת נפשות. אמנם לכאורה מהש"ך מבואר לא כך:
א. מציל עצמו בממון חבירו
הנה לכאורה לא מצינו לפוטרו מפאת אונס, דאע"ג דמחוייב לעשות
כן, הא חזינן דהמציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם, וביאר בש"ך
(חו"מ סי' שע"ח ס"ק ב') דאע"ג דלדעת תוספות (בבא קמא כ"ז ב' ד"ה ושמואל)
אונס גמור פטור, מכל מקום היינו דוקא כשהמזיק אינו יודע שמזיק,
משא"כ הכא הרי יודע שמזיק, ואם כן אי אפשר לפוטרו.
והיינו כיון שאין הדבר בעצמותו מזיק אלא רק שעל ידי זה ניצל,
אם כן אין חבירו חייב להפסיד וצריך המציל עצמו לשלם לו.
ונהי דאם באמת החפץ היה מזיק פשיטא דפטור עליו, אבל השתא
דאשתכח דאינו מזיק, אם כן היאך נפטרנו.
ב. בסובר שודאי פטור מלשלם
אך יש לדון דבנידון דידן באמת פטור, דלא דמי למציל עצמו בממון
חבירו, דהרי התם יודע שהוא חייב לשלם כי חבירו אינו צריך להפסיד,
אלא שאנוס על המעשה אבל הרי צריך לשלם.
משא"כ כאן לפי דעתו הוא פטור מלשלם, דהרי אם היא פצצה הוא
פטור, בזה יש לעיין האם גם כן יתחייב כשנודע שאינו מזיק דאכתי
דמי לדברי הש"ך, או דילמא הכא שאני דהוי אנוס גמור, דהרי לפי
סברתו פטור מלשלם, ודמי למי שסובר שהדבר הפקר והזיקו דפטור,
וכמו שמצאנו (בבא קמא קי"ב א') בהניח אביהם פרה שאולה, והבנים
סברו שזה היה של אביהם ושחטו הפרה, שפטורים מלשלם להמשאיל
משום מזיק.
אבל באמת בנידון דידן אינו כן, דלא שייך לומר שהוא אנוס שהרי
הכא איירי שיודע דהוי ספק, אלא שנכנס להספק מפאת הפיקוח נפש,
והיינו דמספק חייב לשבור את הדבר הספק מזיק כיון שזה ספק סכנת
נפשות, נמצא דאין כאן אונס על טעות זו שהרי היה ספק השקול, ואם
כן דמי לכל מציל עצמו בממון חבירו וחייב לשלם.
ג. שבר דלת כדי לברוח מדליקה
הנה נמצא לפי דברי הש"ך, שהנמצא בבית חבירו ופרצה אש, ושובר
הדלת כדי לברוח החוצה, חייב לשלם על הדלת, אע"פ שאין ברירה
אחרת להציל עצמו.
ואף אם הדלת היה בלאו הכי נשרפת, מכל מקום דמי להיכא דאדם
זרק חץ על כלי ובא אחר ושברו במקל דחייב, [וכמו כן בבא הוא עצמו
ושברו], אך כל זה כשאפשר להציל את הדלת על ידי הדחק, דאם לא
כן הוה זוטו של ים.
מרן הגרא"ג זצ"ל
