ואחר כן באו בניך לדביר ביתך, מה המכוון ב"דביר"
בנוסח ההודאה שתקנו לנו חז"ל לומר בחנוכה אנו
מספרים את עניין הנס "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים
ביד מעטים.. ואחר כן באו בניך לדביר ביתך ופינו את
היכלך וגו'", נתייחד כאן העניין של "באו בניך לדביר
ביתך". צריך לבאר מה בדיוק החלק בבית המקדש הקרוי
דביר ומדוע "אחר כן" הגיעו במכוון לשם.
בספר מלכים בבנין הבית של שלמה אנו מוצאים את
הדביר כאחד מחלקי הבית, ומקומו הוא כלשון רש"י
ביומא (נ"ב ע"א) "דביר. היא המחיצה לפני הדביר חלל
בית קדשי הקדשים שהוא לפנים מן המחיצה". הדביר זו
האמה טרקסין המבדילה בין הקודש לבין קודש הקדשים .
ושם בסוגיא מבואר שבבית המקדש הראשון היה שם
כותל בעובי אמה ובבית המקדש השני לא יכלו לבנות
כותל מחמת גבהו ולכן חזרו לעשות פרוכת כמו במשכן,
ומאחר שנסתפקו אם מקומו כלפנים או כלחוץ לכן עשו
על מקומו שתי פרוכות מזה ומזה ועובי שניהן יחד טפח
וביניהן חמשה טפחים. אלו הפרוכות שהכהן הגדול היה
מהלך ביניהן בכניסתו לקדש הקדשים כמבואר שם ביומא
כל העניין.
בביאור המילה 'טרקסין' מפרש רש"י שם ביומא
שהוא מלשון פנים וחוץ. התוספות שם מביאים "י"מ
טרקסין מלשון טרוקו גלי שסגור היה לפנים הימנו
הלוחות שניתנו בסיני". היינו, טרוק, מלשון סגירה (כעין
המילה שמקובלת היום אולם הכונה הנכונה איננה סגירה
בחזקה), וסין, היינו שסוגר על הלוחות שניתנו בסיני.
כאמור, חז"ל מלמדים אותנו בתפילת על הנסים,
שאחר הניצחון כשגברה מלכות בית חשמונאי, באו
למקום זה של אותה אמה טרקסין, וצריך לבאר העניין
בזה.
ליון יש שליטה על ההיכל אך לא על קדש הקדשים
ההיכל נפל בידי יון, פירוש הדבר, כי שליטת יון
הגיעה עד ההיכל ועד בכלל , אולם לבית קדשי הקדשים
הם לא הגיעו. היינו, שם לא היתה להם שליטה, ואף
שיכלו להיכנס לשם ולחללו בכל מיני אופנים אולם אין
בידם לשלוט על המקום הזה של בית קדשי הקדשים .
לעומת זאת, בהיכל אנו מוצאים שיון פרצו בו פרצות,
וכידוע, זה אחד מאופני החזקות כדשנינו בחזקת הבתים
נעל גדר ופרץ הרי זו חזקה, ובו היתה להם שליטה על
ההיכל .
המהר"ל אומר רמז בזה. הערך המספרי של המילה
"יון" הוא ס"ה, והוא עולה במספר אחד יותר מהערך של
"היכל". כביכול בורא העולם נתן אפשרות ליון להתגבר
על ההיכל ולשלוט עליו. אולם כל זה בהיכל אבל את בית
קדשי הקדשים כאמור הם יכולים רק לחלל אבל אין בידם
לשלוט.
בזה יובן גם עניינו של פח השמן שמצאו שהיה מונח
בחותמו של כהן גדול . הכהן גדול הוא היחיד שנכנס לבית
קדשי הקדשים ומחובר לשם, והפח שהיה מונח בחותמו
של הכהן הגדול הוא גבוה יותר מאפשרות השליטה של
היוונים, לכן עליו הם לא יכלו לשלוט.
צורת הבית מקבילה כנגד צורת אדם
בהקדם להבנת סוגיא זו יש ללמוד את צורת הבניין של
בית המקדש . וזו צורתו. בית קדשי הקדשים הוא החלק
הפנימי ביותר, כפי שנקרא בלשון חז"ל לפני ולפנים .
ההיכל נקרא לפנים, אלו החלקים שיש עליהם תקרה.
והעזרה, אשר במשכן נקראה בשם חצר אהל מועד. בבית
קדשי הקדשים הוא מקום הארון, בהיכל הוא מקומם של
השולחן המנורה ומזבח הקטורת, ובעזרה מקום הכיור
ומזבח החיצון. ומקומות אלו נחלקים באופן הכניסה
אליהם, כי לעזרה יכול להיכנס כל אדם טהור כרצונו, ואף
לישראלים יש שם מקום מיוחד להביא קרבנם ולסמוך
עליו, ואילו להיכל נכנסים רק לצורך עבודה, להקטרה
להדלקה ולסידור וסילוק לחם הפנים, ולקודש הקדשים
כידוע נכנס רק כהן גדול בי ום הכיפורים. כך היא צורת
הבית.
בספר נפש החיים איתא שבית המקדש מקביל לצורת
אדם. וכשם שצורת אדם מורכבת ממחשבה דיבור
ומעשה כך הוא בבית המקדש.
הלפני ולפנים הוא כנגד המחשבה. הכונה בזה, כי
לשם אין רשות לשום אדם להכנס [רק באותו האופן
המיוחד מאד של כהן גדול ביום הכיפורים] דוגמת
המחשבה באדם שהיא בחינת הלפני ולפנים שלו, דבר
ששייך רק אליו ואף אחד אינו יכול להיכנס לשם .
וכשהאדם רוצה לגלות את המחשבה ולשתף בה מישהו
אחר אין אפשרות אלא על ידי שיוריד אותה לצורה של
דיבור, ואז הוא מדבר את הדבר, אבל את המחשבה
כמחשבה אין אפשרות להעביר. זה דבר שהוא לפני
ולפנים ואף אחד אינו יכול להגיע לשם. זה החלק הפנימי
ביותר, הלפני ולפנים של האדם.
ההיכל , זאת הבחינה שנקראת דיבור. בהיכל אנו
מוצאים את הפרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש
הקדשים שעליה נאמר "מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו
אהרן ובניו מערב עד בוקר". הגמרא דורשת על פסוק זה
(שבת כ"ב ע"ב) "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה
בישראל" כדאיתא התם על המנורה שבכל יום ויום, עד
מות שמעון הצדיק שמאז לא היה הדבר קבוע, היה בה נס
כעין נס חנוכה בנר המערבי, שנתנו בו שמן כמידת כל
הנרות והיה דולק עד הערב. מכאן יוצאת עדות לכל באי
עולם. מכאן כבר יוצא דיבור הפונה כלפי חוץ ומעיד
עדות. זו היא הבחינה המקבילה לדיבור בקומת אדם.
הדיבור הוא מערכת היחס של האדם עם אחרים, הפניה
החוצה, אל אחרים.
אף זאת אנו מוצאים, כי הדברים הנמצאים בהיכל
שייכים למערכת היותר גבוהה לעומת המעשה. שם היה
מזבח הקטורת, וכפי שאומרת הגמרא (ברכות מ"ג ע"ב)
על הריח, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף זהו
הריח. וכן נמצא בהיכל גם אור המנורה הנצרך לצורה
מתוקנת של אדם, "ומתוק האור וטוב לעיניים לראות את
השמש". הריח והאור אלו הדברים היותר עדינים וגבוהים
שאינם לגמרי פיזיים. אף לחם הפנים שהיה בהיכל לא
היה מזון רגיל, כמו שמצינו ביומא ל"ט ע"א "כל כהן
שהיה מגיעו כפול יש אוכלו ושבע יש אוכלו ומותיר".
מידה קטנה מאד קבלו הכהנים והלחם היה מתברך
במעיהם, באופן, שדבר זה אינו מזון בפועל אלא כאן הוא
שורש המזון וממנו הכל היה מתברך. נקודת ההשפעה
הראשונה של המזון נמצאת בהיכל. ההיכל מתכוין כלפי
חוץ והוא עצמו גבוה יותר, בדומה למה שנקרא דיבור.
כשאדם מדבר הוא מדבר תוכן, דברים היוצאים מתוך
הדעת, מתוך הפנים, והדיבור מוציא החוצה את הפנים.
זאת המערכת הנקראת דיבור, המערכת הזה היא מה
שמצוי בהיכל.
בעזרה הנמצאת בחוץ שם היו מקריבים קרבנות על
מזבח החיצון הנקרא מזבח התמיד. על התמיד כתוב "את
קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי
במועדו". קרבני לחמי זה כבר כעין לחם רגיל. אכילה
רגילה שהיא המחזיקה את הנשמה בגוף. כביכול,
כשבורא העולם אומר על עצמו לחמי, הכונה בזה שרצונו
של בורא העולם מחובר לעולמנו שלנו, לעולמות
התחתונים, כחיבור נשמה וגוף, וחיבור של נשמה וגוף
צריך מזון כדי להתקיים. זה המזון שהמזבח החיצון,
מזבח התמיד, היה מביא.
שם במזבח החיצון כבר היו הדברים באופן פיזי, ושם
בעזרה אף היו הכיור וכנו ש מהם היו מקדשים את הידים
והרגלים. זה המקום המקביל לבחינת המעשה.
זה הסדר של מבנה בית המקדש המקביל למבנה של
צורת אדם. מחשבה שהיא לפני ולפנים, דיבור יש בו קצת
פ נים וקצת חוץ, צירוף של פנים וחוץ, ומעשה, שכולו
חוץ. וכנגד זה יש את הלפני ולפנים, את הפנים, ואת מה
שנקרא "חצר אהל מועד".
הדביר הוא נקודת המעבר מהפנים לחוץ
הדביר, שם היא נקודת המעבר שבין הפנים שבפנים,
הלפני ולפנים, לבין הפ נים. היינו בין המחשבה שהיא
העומק הפנימי ביותר לבין הדיבור שהוא ההוצאה
החוצה. הגילוי של אותו פנים הוא הנקרא דביר. זה הוא
הדביר המבדיל בין קודש הקדשים לקודש, בין בית קדשי
הקדשים להיכל.
שליטת יון על ההיכל מקבילה לשליטתם על הדיבור
כאמור, בורא העולם נתן ליון להשתלט על ההיכל,
והם טימאו את כל השמנים שבהיכל. חוץ מאותו פח שמן
שהיה מונח בחותמו של כהן גדול השייך לבית קדשי
הקדשים, את זה הם לא טימאו ועליו הם לא השתלטו,
אבל על כל מה ששייך להיכל הם השתלטו. נמצא שיון
השתלטו על כל מה שנקרא דיבור.
הבנת הדברים, השתלטות יון על העולם באה יחד עם
סילוק הנבואה . כדאיתא בסדר עולם , שבשנה הראשונה
שמלך אלכסנדר מת הנביא האחרון, ומכוחה ועל ידה של
יון נסתלקה נבואה מהעולם.
הנבואה נקראת על שם הדיבור. וכפי שמפרש רש"י
(שמות ז' א') שפירוש המילה נביא הוא מלשון ניב
שפתים. הכוונה בזה היא לדיבור שעושה פירות, ניב
שפתים הוא כלשון תנובת שדה. נמצא שנביא נקרא על
שם שמדבר דברים העושים פירות. כנגד זה עומדת יון,
כדברי רבי יהודה הלוי "אל תשית לבך לחכמת יון שאין
לה פרי כי אם פרחים". חכמת יון אינה ניב, היא אינה
תנובה ואין לה פירות אלא רק פרחים, יופי בלי ערך
אמיתי.
יון סילקה מהעולם כל דיבור שצריך להיקרא ניב. היא
השתלטה על כל מערכת ההגיון של בני האדם ושלטה
עליו שלטון בלי מצרים למשך מאות רבות של שנים. יון
השתלטה על כל מערכת הדיבור, היינו כל הביטוי בעולם.
הדיבור הוא ביטוי של מערכת מושגים ויון השתלטה עליו
שלטון מלא. כך על צורת ואופן הדיבור, ואף כיצד
לחשוב ולהתבונן ולסדר את הדברים כדי שאפשר יהיה
לדבר אותם היטב, על כל זה השתלטה יון. זה נקרא שהם
טימאו את כל השמנים שבהיכל.
באו בניך לדביר ביתך לחדש בעולם מערכת של דיבור
אחרי שבורא העולם מסר טמאים ביד טהורים ורשעים
ביד צדיקים, אחרי שנמסרו אלו בידי אלו ונמסרו יון
בידינו, אז באו בניך לדביר ביתך, כדי לפתוח מערכת
חדשה של דיבור, היינו מערכת חדשה של קשר בין
ההוצאה החוצה ובין הפנים. באו בניך לדביר ביתך, צריך
היה להגיע לדביר, לאותה אמה טרקסין, שפירושה הוא
שמכסה את מה שהתקבל בסיני. וכפי שדרשו חז"ל
(מדרש תהלים מזמור ל') שהדביר הוא מקום שדיברות
יוצאות לעולם, כי הוא המחזיק בתוכו את הלוחות שבהן
נמצאות הדברות. וכן דרשוהו שם מלשון דיבור שממנו
יוצא דיבור לעולם.
איתא בעבודה זרה (כ"ד ע"ב) "אמר רב כמאן קרו
פרסאי לספרא דביר? מהכא - ושם דביר לפנים קרית ספר".
ספר נקרא בפרסית בשם דביר ונלקח הביטוי ללשון
הקודש. כל עצמו של ספר הוא מערכת של דיבורים, וזה
נקרא דביר. באמת, כל דבר נקרא בשם דבר על שם
הדיבור שבו, אבל ההטיה המיוחדת הזו דביר היא בדבר
שכל עצמו בפועל הוא דיבורים. זה הוא הספר, וכמבואר
כי מהדביר, משם מגיע הדיבור.
מעתה, אחר שהתגברו על יון וניצחו אותם וחזרה
מלכות לישראל, צריך להגיע אל הדביר. לשם צריך להגיע
כדי לחדש וליצור צורה חדשה של דיבור בעולם. אחר
שהדיבור של נבואה בטל לאחר שיון סילקה אותו וכבר
אינו נמצא בעולם, וכביכול בורא העולם כבר אינו מדבר
עם העולם, ונתקיים בנו מה שנקרא בלשון הכתוב " מי
כמוכה באלים" וכפי שדרשוהו חז"ל (גיטין נ"ו ע"ב) "מי
כמוכה באלמים". כביכול בורא העולם הפסיק לדבר
איתנו. אבל אנחנו הרי חייבים לדבר, לכן אנו צריכים
לחדש את אותו הדיבור היוצא מבית קדשי הקדשים
ומתגלה דרך ההיכל . את אותו הדיבור האמיתי צריכים
לחדש.
מיון ואילך אנו מוצאים שהתחילו היחידים להיות
מקבלי התורה. סדר מקבלי התורה של משה יהושע זקנים
ונביאים, כל זה הוא המשך של מה שהתקבל בסיני. משה
רבנו קבל את התורה בסיני, ויהושע המשיך ממשה. על
הזקנים אומרים חז"ל שכולם היו בסיני, והנביאים קבלו
את נבואתם מסיני כמו שנתבאר כבר בעבר כי הנבואה
היא המשך של מעמד הר סיני. באנשי כנסת הגדולה
נתחדשה מסירה אולם עדיין הם היו בגדר של כלל ישראל
כולו ולא באופן של יחידים, ואמנם כבר נאמר בהם "הם
אמרו שלשה דברים" אולם עדיין לא נאמרו דברים בשם
יחידים, אולם מאנשי כנסת הגדולה, משמעון הצדיק
שהיה משיירי כנסת הגדולה ואילך, אז התחילה התורה
להיות בידי יחידים. אדם אחד נעשה כלי קיבול להיות
מקבל לכל התורה כולה. ותחילת הדבר בשמעון הצדיק
אשר נפגש עם אלכסנדר כדאיתא ביומא. הוא היה המאן דאמר הראשון שכתוב עליו הוא
היה אומר. זאת צורת הדיבור החדשה שהתחילה על ידי
יון, ובפועל הדבר גדל והתרבה על ידי הניצחון על יון,
ומעתה ישנם אמירות ודיבורים של יחידים שלא מצאנו
כמוהם עד כאן, והתורה נכנסה לתוך מערכת דיבור של
כדבר איש אל רעהו.
מעתה יש בידי בני אדם יחידים, בלא שיקבלו נבואה
ובלא שיהיו במעמד הר סיני, רק מתוך יגיעה ומתוך
התפיסה שלהם, יש בידיהם את הדיבור שמוסר הלאה את
התורה ומעביר את התורה מסיני והלאה. אותו הדיבור
מדבר את התורה. אבל הדיבור הזה הוא דיבור פרטי של
בני אדם יחידים, דיבור אנושי. זה חידוש דבר שלא היה.
אחרי שפסקה נבואה ואין את הדיבור מפי עליון,
כשחדל אותו הדיבור של ניב שפתיים מפי הבורא ואינו
קיים בעולם, צריך להגיע לדביר ולחדש דיבור חדש.
דיבור שהוא דיבור אנושי אבל הוא יוצא מבית קדשי
הקדשים . זה הוא "ואחר כן באו בניך לדביר ביתך" .
לחדש כאמור את הדיבור. וכשאותו הדיבור יוצא מבית
קדשי הקדשים טומאת יון לא חלה עליו, שליטת יון אינה
קיימת ואינה נמצאת עליו. יון השתלטו על המערכת הזו
משום שעדיין לא נתחדש עניין כזה שיש דיבור אנושי
שיוצא מבית קדשי הקדשים.
מההיכל יוצאת הנבואה ומכאן נתחדש דיבור חדש של תורה
בית קדשי הקדשים זה מקום הארון אשר בו נמצאים
הלוחות וספר התורה שכתב משה רבנו, ומשם יוצא
הדיבור המתגלה בהיכל. והנה, מצינו כי ההיכל זה המקום
שמשם יוצאת הנבואה. וכפי שמגלה זאת המהר"ל, ולומד
זאת בפרשה הנמצאת בתחילת ספר שמואל "ונר אלקים
טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ה'" ואז בא אליו
הדיבור. זה אותו הזמן, כפי שכותב רש"י בתחילת
שמואל, של מסירת התורה מזקנים לנביאים. סוף זקנים
היה עלי ותחילת נביאים היא אצל שמואל. זקנים לנביאים
זה עלי שמסר לשמואל והעביר לו את כל התורה כולה,
והנביאים קבלו מ"ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב
בהיכל ה'". לומד המהר"ל מכאן שמן ההיכל יוצאת
הנבואה, ההיכל המכוון כנגד הדיבור, ממנו יוצאת
הנבואה.
"ואחר כן באו בניך לדביר ביתך" כדי לחדש את
הדיבור אחר סילוק הנבואה. ויבואר הדבר על פי דברי
הגמרא בבבא בתרא (י"ב ע"א) "אע"פ שניטלה נבואה מן
הנביאים מן החכמים לא ניטלה". הדיבור הזה לא ניטל
מהחכמים, זה דיבור אנושי הנושא בתוכו הארה של
נבואה. מן החכמים לא ניטלה. אין פה גילוי מלמעלה
אלא החכמים מדברים אותו מתוך לבם, הם חוצבים זאת
מתוך עצמם. זה דיבור שהם התייגעו והבינו. את הדיבור
הזה הם מדברים, והדיבור הזה נושא בתוכו את האמת של
רוח הקודש, אלו הם דברי הרמב"ן שם בסוגיא בב"ב
"שיודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם".
הפלשתים הם הערלים הסותמים כל גילוי
בפרשת תולדות מאריכה התורה בעניין הבארות, "וכל
הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום
פלשתים וימלאום עפר". אברהם אבינו חצב בארות
והפלשתים סתמו אותם. בראשונים מבואר כי הפלשתים
מיוחדים בעניין זה של הסתימה. כך אנו מוצאים
שנתייחדו הפלשתים להקרא על שם הערלה, ותמיד הם
נקראים בסתמא בשם ערלים, "פן תעלוזנה בנות פלשתים
פן תשמחנה בנות הערלים" וכהנה רבות, וכן מצאנו כי
דוד קידש את מיכל במאה ערלות פלשתים. ערלה היא
מלשון סתימה וכיסוי. עניינם של הפלשתים בעולם שהם
סותמים כל אפשרות של גילוי בעולם ומכסים אותו
בערלה, וכך מתכסה מה שאמור להתגלות.
ויש כאן עניין מחודש. אחר שנתבאר בדברי רבותינו
כי פירוש השם "פלשתים" הוא מלשון מבוי מפולש,
מקום הפתוח מעבר לעבר, ונמצא כי הפלשתים נקראים
על שם הפילוש בשעה שכל עצמם זה סתימה, והדבר
תמוה לכאורה מה מפולש אצלם.
אבל באמת הן הן הדברים. הפלשתים מורידים כל דבר
לאופן שאותו הם יכולים לראות, ומה שלא נראה בעיניהם
מפולש, כל דבר שצריך להתייגע עבורו, להשתדל לעבוד
ולטרוח קשה מאד כדי לראות משהו, אבל הוא מעצמו
אינו מפולש אלא קשה ורחוק, הרי שאין להם שום
שייכות לדברים אלו. הם מחוברים רק למה שהם
מסוגלים לראות במפולש. לכן הם סותמים את כל יתר
הדברים שהם יותר פנימיים ויותר גבוהים, כדי שהעולם
ישאר מפולש פתוח וגלוי לגמרי. כי אחר שסותמים את
כל מה שעמוק ופנימי, העולם נשאר מפולש מעבר לעבר
והכל נראה להם ברור.
את כל הבארות שהיו צריכים להיות נביעה של
התגלות ושל שפע, נביעה מתוך העומק והפנים, סתמו
הפלשתים . אולם המשך הפרשה הוא "וישב יצחק ויחפור
את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום
פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות
אשר קרא להן אביו". לבאר הראשונה קרא עשק ואחריה
שטנה ואחר כך חפרו באר אחרת ולא רבו עליה וקרא
שמה רחובות "כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".
הבארות רומזים כנגד המקדשות
פרשה זו של הבארות סתומה מעמנו, אולם הרמב"ן
מגלה לנו כאן את הרמז בדברים. "כי ירמוז לבית אלקים
חיים", היינו בתי המקדשות שהם אותה באר מים חיים
ומשם שואבים רוח הקודש, והבאר הראשונה היא כנגד
בית המקדש הראשון והשניה כנגד בית המקדש השני.
"והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה
בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והא-ל ירחיב את
גבולנו, כמו שנאמר ואם ירחיב ה' א-להיך את גבולך
כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי
ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים
יעבדוהו שכם אחד".
בדברי הטור כי באר רחובות רומזת לנס שנעשה כנגד יון
אמנם הטור מבאר על אותה הדרך שביאר הרמב"ן
אולם בבאר השלישית למד לכאורה באופן אחר. וכך
כותב בבעל הטורים שם "עשק. כנגד בבל שעשקו את בית
יהודה. ומיד עשקיהם כח, שטנה. כנגד המן שכתב שטנה
על ירושלם וכו', רחובות. כנגד יון שגזרו שלא יטבלו כדי
למונעם מפריה ורביה, ונעשה להם נס ונזדמן להם מקוה
בבית לכל אחד ואחד וזהו ופרינו בארץ". היינו שבמקום
לבאר על בית המקדש העתיד מדבר על דבר שכבר היה,
דהיינו בית המקדש שנתחדש ונחנך על ידי החשמונאים,
והוא הנקרא רחובות.
והנה ודאי אין דעת הטור לחלוק על הרמב"ן, אולם
הכונה בזה כי בבית המקדש שאותו חנכו החשמונאים
נמצאת ההתחלה לבית השלישי, וכלשון שאנו אומרים
בפיוט "לעת תכין מטבח מצר המנבח אז אגמור בשיר
מזמור חנוכת המזבח". היינו, התחלת חינוכו של אותו
"מזבח חדש בציון תכין" היתה בימי יון. בניצחונם של
החשמונאים על יון כבר היתה התחלה של אותה חנוכה
שסיומה יהיה בבית השלישי לעתיד לבוא.
כאן נמצאת תחילת הבית השלישי. קיומו של הפסוק
לעתיד לבא "והיה ביום ההוא נכון יהיה הר בית ה' בראש
ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים
רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו", הוא תוצאה מאותה
עדות שאנו מעידים מידי חנוכה, ומידי שנה אנחנו
מעידים עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל,
ומזה יגיע הקיום של "ונהרו אליו כל הגויים" בבית
המקדש העתיד, וכולם יבואו ללמוד בו "קומו ונעלה ציון
ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו".
זו היא אותה החנוכה שחנכו החשמונאים, ואותה
קורא הכתוב רחובות, והיא מתחילה בחנוכת בית
חשמונאי והשלמתה היא בבית השלישי במהרה בימינו.
"רחובות" מהו עניינו של רוחב
להבנת עניין זה הנקרא "רחובות" יש לבאר מעט מהו
אותו מימד הנקרא רוחב. הביאור בזה, המושג "רוחב"
חלוק בעצם מה"אורך". קו אורך מוביל מנקודה מסוימת
לנקודה מסוימת, אולם קו רוחב הוא ההתפרסות של
הדבר בעצמו שמתפשט ונהיה רחב. הכונה בדבר ארוך
היא שהוא הולך למרחק ומגיע הלאה והלאה, אולם
כשהדבר מתרחב הוא אינו מתכוין להגיע לנקודה אחרת
אלא הדבר בעצמו מתרחב.
לשון הפסוק "ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים". בים
אין חילוקי מקומות [היינו בים עצמו ולא בחופים]. הים
עצמו הוא דבר אחד וכל נקודה בים שייכת לכל הים ואין
בו קוי אורך מנקודה אחת לשניה. "זה הים גדול ורחב
ידים". הרוחב הוא ההתפרסות של הדבר בעצמו
שמתפשט ואפשר להתרווח בו, כך שהוא אינו מקום צר
שצריך להתכווץ בו. דוד המלך אומר "ואתהלכה
ברחבה", אני מתהלך במקום מרווח ורחב ידים. וכן
בלשון הפסוק "והארץ הנה רחבת ידים לפניהם".
הקושי בתרגום התורה כיום מעשה העגל
אנו נמצאים לפני שלשת הימים שעליהם שנינו
במסכת סופרים (א' ז') "מעשה בחמשה זקנים שכתבו
לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה
לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה התורה יכולה
להתרגם כל צרכה". ובסוף מגילת תענית איתא שירדה
חשיכה לעולם שלשת ימים.
התורה אינה יכולה להיתרגם כל צרכה. כשרוצים
לתרגם את התורה ליוונית, והכוונה בזה ליוונית העתיקה
שהיא השפה הכי משובחת בעולם, שהמושגים בה הם
המשוכללים והטובים ביותר, "היה קשה היום לישראל
כיום שנעשה העגל". הפירוש בזה, כי ביום שנעשה העגל
התכווצה כביכול קבלת התורה והצטמצמה מלוחות
ראשונים ללוחות שניים. ההבדל שבין לוחות ראשונים
לשניים הוא כהבדל שמים וארץ, כי מעלת הלוחות
הראשונים היתה שכל מי שהסתכל בהם היה חוזר לסיני,
זו הייתה מעלת רואים את הקולות.
נמצא ביונתן בן עוזיאל, ומבוארים הדברים בגר"א
ובאור החיים, כי הדברות לא נכתבו על הלוחות ככתב
הכותב את המילים שנאמרו, אלא הדיבורים עצמם נחקקו
בלוחות. כך כתוב בתרגום יונתן בפרשת יתרו, שהדברות
הלכו והסתובבו בכל מחנה ישראל ובסוף הם נחקקו
בלוחות. הדברות עצמם נחקקו בלוחות וזה סוד רואים
את הקולות. כמובן שדבר זה הוא מעבר לתפיסה ולהשגה
שלנו, אבל על כל פנים אנו רואים עד היכן הדברים
מגיעים בלוחות הראשונים. כשנעשה העגל התורה
הצטמצמה והתכווצה ללוחות השניים, והם אלו שנשארו
בידינו, דבר שביחס למה שהיה בידינו הוא מאד מכווץ.
כשמתרגמים את התורה ליוונית, עם כל מערכת
המושגים המשוכללת שבה שמאפשרת לדייק בה מאד,
אולם באמת ודאי שאין התורה יכולה להיתרגם כל צרכה,
דבר זה מביא לעולם חושך, והיה קשה אותו היום
לישראל כיום שנעשה בו העגל.
עשרה בטבת מצטרף לשלשת ימי החושך
אותם שלשת ימי החושך שירדו לעולם בזמן
שתורגמה התורה ליוונית הם ח' ט' וי' בטבת. והנה,
בעשרה בטבת איננו מתענים בגלל תרגום התורה ליוונית
אלא מחמת המאורע הכתוב בנביא וקרה מאות שנים
קודם לכן, וכלשון הרמב"ם בהלכות תעניות פרק ה' "יש
שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו
בהן וגו' ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר
הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק", אבל אותו
עשירי בטבת מצטרף גם לשלשת ימי החושך שבאו בגלל
תרגום התורה ליוונית, ומובן כי שתי הסיבות האלה באות
יחד ושייכות זו לזו.
ביאור הדבר, כשתרגמו את התורה ליונית שמו את
התורה במצור ובמצוק, ובעשרה בטבת שמו את ירושלים
במצור ובמצוק.
צירוף תשעה בטבת שבו פסקה נבואה
ישנו מאורע נוסף אשר קרה בט' טבת, ונתפרש הדבר
בסליחות שאנו אומרים בעשרה בטבת, כי זהו היום שבו
נפטר עזרא הסופר. ואחר דאיתא במגילה (ט"ו ע"א) כי
מלאכי זה עזרא, נמצא כי זה היום שבו נסתלק הנביא
האחרון ובו פסקה נבואה מישראל. ומובן הדבר כי כשלא
שומעים דיבור מלמעלה, הרי שכלל ישראל עצמו נמצא
במצור ובמצוק.
נמצא, בעשירי בטבת הובאה ירושלים במצור
ובמצוק, בתשיעי באנו אנחנו כלל ישראל, כל המערכת
הפנימית של הדעת שלנו הובאה במצור ובמצוק,
בפטירתו של עזרא הסופר, ובשמיני הובאה התורה
במצור ובמצוק כשתרגמוה ליוונית, ולא יכלה להתרגם
כל צרכה, ונמצא שהלבישוה כביכול בבגד שאינו שייך
כלל למידתה.
אלו הם שלשת הימים האלה, זה מה שנשתייר עדיין
מטומאת יון.
הלשון שם בסליחות "ירח טבת מאד לקיתי ובו ונשתנו
עלי סדרי נתיבו, סררתי פשעתי יגלה לי טובו האומר לים
עד פה תבא". כתוב כאן שאותו ים צרות התרחב מאד
והוא כאילו מכסה אותנו, ותפילתנו לאומר לים עד פה
תבא, שכשם שאמר לעולמו די כך יאמר לצרותינו די.
מכח חנוכה יש לנו חיבור לבאר של רחובות
אבל בימים אלו עלינו לזכור ולדעת, כי בחנוכה, שם
יש לנו חיבור לאותה הבאר שנקראת רחובות "כי עתה
הרחיב ה' לנו". יש לנו את הכח להגיע לכך שהמצור לא
יחול על התורה, ויש מקום להשגה להשתחרר לגמרי
מהמערכת הזו ששמה אותנו במצור ובמצוק, אותה
מערכת שבה יון הכניסה אותנו לתוך מה שנקרא מצור
ומצוק אמיתי. מכח הניצחון של בני חשמונאי, מאז שבאו
בניך לדביר ביתך פינו את היכלך וטיהרו את מקדשך,
הרחיב ה' לנו. אותה הרחבה היא ההרחבה שבה אנו
עסוקים. זו היא אותה רחובות, ויש בידינו אפשרות
להיכנס לתורה, להתייגע בתורה, ללמוד תורה באופן כזה
שהוא האופן שמבטל את המצור והמצוק של תרגום
התורה ליוונית. מאפשרים לנו להשתחרר מהמצור
והמצוק הזה.
הכח של יון הוא כביר, עוצמתם היא נוראה, אבל
מאיתנו נסתלק השלטון שלהם. ואם יהיה הדבר ברצוננו
הרי שבידינו וביכלתנו להגיע עד להרחיב ה' לנו ופרינו
בארץ.
הרחיב ה' לנו, הכונה בזה, כי אנחנו יכולים להתהלך
ברחבה. להתהלך בשקט בתוך רחוב שבו אין ליון דריסת
רגל. אנחנו יכולים להתעסק בתורה כזו שאין לנו ולהם
שום נקודת מגע. אנחנו חיים בתוך מערכת מושגים
שלימה שהיא אחרת ושונה לגמרי מהם.
אלה שהוגים בתורה, אלה שנכנסים לעומק הדברים,
אלה שהם ההמשך של באו בניך לדביר ביתך, הם נמצאים
ברחובות. הרחיב ה' לנו, זה הדבר שאיתו אנו יכולים
להשתחרר ועל ידו אנחנו יכולים לצאת מאותה טומאה.
אבל לשם כך כמובן צריך להיכנס לתוך מערכת מושגים
שונה. לשם כך אנחנו צר יכים לשמוע את הדיבורים
שנמשכים מ"באו בניך לדביר ביתך", אותה מערכת דיבור
שנתחדשה על ידי בני חשמונאי. אותם דיבורים שלמי
שקולט אותם, למי שיכול להתהלך בהם, הם מבארים
ומגלים דברים שלמערכת המושגים ששייכת לעולם כולו
אלו דברים זרים שהם אינם יכולים להבין, וכלפינו הם
יוצרים את "ואתהלכה ברחבה".
כפי שהזכרנו את הפסוק שאומר דוד המלך בתמניא
אפי "ואתהלכה ברחבה כי פקודיך דרשתי", האדם
שדורש באמת ומבקש זוכה להתהלך ברחבה. "ציון היא
דורש אין לה", אבל למי שדורש אז הדברים נהירים
ומובנים. הדברים נתפסים במערכת מאד רחבה וגדולה,
הדעת מתרחבת, ורואים מציאות גדולה לאין ערוך ממה
שיכול לראות מי שכל מערכת הדעת שלו שייכת וכפופה
לחכמת יון, מי שנמצא במציאות שהיא במצור ובמצוק
ואין בה שום נקודת רחובות.
ה' יעזרנו, ישמע תפילתנו, ויציל אותנו מאותו מצור
ומצוק, כדי שנזכה שיתקיים בנו "ואתהלכה ברחבה כי
פקודיך דרשתי ".
הגרמ"ש זצ"ל
