א-ל עליון זה שורש ומקור לכל המידות כולן
הברכה הראשונה של שמונה עשרה מתחילה הא-ל הגדול הגבור
והנורא. הגדול הגיבור והנורא הן המידות בפועל שבהן הקב"ה מנהיג
את העולם, והא-ל, זה שורשם. אחר כך זה מתפרש, הא-ל זה א -ל עליון,
גומל חסדים טובים זה כנגד הגדול, וקונה הכל זה כנגד הגיבור, וזוכר
חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה זה כנגד הנורא.
באמת, בהא-ל הגדול יש כאן קושי, משום שזו כמו חזרה על אותה
מידה, א-ל זה השם של החסד, והגדול זה מידת טובך כמו שכתוב ברש"י
בתחילת ואתחנן (דברים ג' כ"ד). הביאור בזה, המכוון כאן בהא-ל, זו
לא מידה בפני עצמה, לכן אנשי כנסת הגדולה מפרטים ואומרים שהא-ל
הכוונה היא לא-ל עליון, שהוא שורש הכל, כפי שנבאר. ואחר כך
ממשיכים ומפרטים את הגדול הגבור והנורא בגומל חסדים טובים וקונה
הכל וזוכר חסדי אבות וכו' שהם ההתגלות בפועל של שלושת המידות
האלה.
הפירוש בא-ל עליון הוא כך, עליון זה תמיד מקור, תמיד שורש, דבר
שהוא מעל, זה גם תמיד למעלה מהשגתנו. עתה, ידוע לכל מי שלמד
מעט בדברים אלו, שעיקר ההתעוררות הראשונה של בריאת העולם
היתה מידת טובו. מטבע הטוב להיטיב. המדובר הוא לא על מידת טובו
הפועלת בעולם אלא על מידת טובו בבחינת א-ל עליון. זה עניין הא-ל,
זה השורש לכל ההתגלות של כל המידות כולן, זה הפירוש א-ל עליון.
באמת, הא-ל הוא השורש לכל המידות. כאשר אנו אומרים שזה
שורש למידת החסד הרי מידת החסד היא השורש לכל הבריאה כולה,
בה מונחת כל ההתגלות של הבריאה. גם הגדול גם הגיבור והנורא זה
כדי לגלות דרכם את סוף טובו, והקב"ה מגלה את טובו וחסדו על ידי
כל המידות האלה. וכך, הכל, הגיבור הנורא, הכל כלול בא-ל, בא-ל
כלולות כל המידות כולן, כל מה שאנחנו מכירים. הלא גם כשמתחילה
עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין זה גם היה רק משום שרק
בצורה כזאת יתגלה טובו בשלמות, אין סיבה אחרת.
הצירוף עצמו של א-ל עליון לא נתחדש על ידי אנשי כנסת הגדולה,
הוא כבר כתוב בתורה "ברוך אברם לא-ל עליון קונה שמים וארץ". כאן
נמצא שורש כל הכוחות כולם, כל הכח נמצא פה. וכך, בתחילה אומרים
כלשון הפסוק "הא-ל הגדול הגיבור והנורא", ואז מסבירים שהא-ל
הגדול הגיבור והנורא, הכוונה היא שהא-ל זו המידה של עליון, ויתר
המידות הן המידות שמתגלות בנו.
פירוש המילה העליון, זה נקרא מעליו. מתעלה מעליו. הפירוש הוא
שהמידה של א-ל מתעלה מעל כל המידות כולן, תמיד זה נמצא. לעתיד
לבוא, בזמן שהקב"ה יגלה את עינינו באמת, אנחנו נראה שהכל הטוב
והמטיב, היינו, שהכל נמצא במידת טובו.
המידה של א-ל היא גם המידה הראשונה בשלוש עשרה מידות כפי
הכרעת האר"י [ויש בזה כמה שיטות בראשונים, עי' תוספות ר"ה י"ז
ע"ב]. כך זה מתבאר גם באידרא בספר הזהר. המידה הזאת שנקראת
'א-ל' נקראת מקבילה למה שכתוב בספר מיכה 'מי א-ל כמוך'. הרמ"ק
בתומר דבורה מסביר במידה הראשונה מי א -ל כמוך, שהכוונה בזה
שאין עוד מציאות כזאת. מידת טובו של הקב"ה היא כוללת ומתרחבת
והיא מגיעה עד לדרגה שמתברר ש"מי א-ל כמוך" אין עוד מישהו כמוך.
אין לדבר הזה שום דימוי, זה א -ל.
טוב יצר כבוד לשמו – בבחינת הכבוד אנו זוכים בדין
גם עשיית דין לצורך חסד, הרי שהדין הזה הוא החסד הכי גדול.
פעולת דין של הקב"ה היא תמיד שהקב"ה נותן קיום לנבראים בדין.
קיום בדין זה משהו אחר לגמרי מקיום בחסד. כשנותנים למישהו קיום
בדין נתנו לו קיום אמת. קיום שהוא בעל דבר לתבוע אותו. זה משהו
שמגיע לו משום שהוא שלו בדין. ואילו כשנותנים לו משהו בחסד, נתנו
לו דבר שהוא תלוי בנותן, ומציאותו שלו טפלה לרצון הטוב של הנותן.
על המציאות שהקב"ה יצר אותנו נאמר "טוב יצר כבוד לשמו",
הקב"ה בעומק וברוב טובו עשה כך שהוא יצר מציאות כזו שהוא זקוק
לנו, הוא צריך אותנו ובלעדינו אי אפשר, זה לא ילך. זה נקרא "טוב יצר
כבוד לשמו". כבוד, זאת הבחינה שאנחנו זוכים בדין, משום שבחינה
של כבוד זו הבחינה האחת והיחידה ששמה צריכים אותנו.שם בלעדינו
זה לא ילך. אין עוד מידה בעולם שזקוקים לנו כמו במידת הכבוד.
זאת הכונה "והתבוננו חסדי ה'", לראות עד היכן הדברים מגיעים. את
גודל חסדיו יתברך שהוא עשה איתנו חסד כה גדול שנתן לנו קיום
והעמיד את הדברים כאילו שזקוקים לנו באמת. כאילו שהעבודה צורך
גבוה. כאילו שבלעדינו יהיה חסר משהו. זה הרבה יותר עמוק מכל
השפעה. ובזה אנו זוכים, כי כאן צריך אותנו. כל אחד הוא חלק
מהמלכות והמלכות לא יכולה בלעדיו. זה פירוש המילה כבוד. כבוד זה
מלכות, וכיון שהמלכות לא אפשרית, לא שייכת, ולא תיתכן בלעדיו,
מלכות היא בלתי אפשרית בלי נבראים, בלי עם. בלי שיהיה מישהו
שימליך, הרי שכל אחד הוא חלק מכבוד המלכות.
החסד הוא הדרך להגיע לתכלית של הדין
נוסיף לבאר עוד בסוגיא זו של חסד ודין, את עניין מה שכתוב שכסף
הוא חסד והזהב הוא דין. והדברים מתבארים כפי הסוגיות הידועות
בבבא מציעא ובקידושין בענייני הקניינים.
תמיד, הדבר שאליו שואפים, הדבר שאותו קונים, שאליו רוצים
להגיע, זה הדין, כאשר רוצים להגיע לאיזה מקום, צריך להגיע למציאות
של דין, זה הדבר שאליו צריך להגיע, אבל הדרך איך להגיע לשם זה
דרך חסד. גם בעצם הבריאה זה כך, מתחילה עלה במחשבה לברוא את
העולם במידת הדין, אולם אחר שראה שאין העולם מתקיים עמד ושיתף
עימו מידת הרחמים. השיתוף במידת הרחמים הוא משום שאחרת אי
אפשר יהיה להגיע לדין, אבל תמיד, כמו שהמסילת ישרים בפ"ד מעתיק
את דברי הירושלמי בשקלים, הקב"ה מאריך אפיה וגבי דיליה, מאריך
את אפו וגובה בסוף את שלו.
עתה, אחר שזו צורת הבריאה, הרי שכל סדר הדברים הוא כזה. בכל
הדרכים להגיע לתכלית, בכל דרכי העולם הזה, צריך תמיד לזכור ולדעת
כלל גדול, אין לנו שום מציאות אחרת אלא רק המציאות שהקב"ה
הטביע בבריאתו. כמו שנראתה בריאת העולם ככה נראה העולם הנברא,
הוא נראה כמו שבראו אותו. עתה, העולם נברא על הבסיס הזה, הסוף
שאליו צריך להגיע הוא דבר אחד, והדרך להגיע אל הסוף הזה זה דבר
אחר, התכלית היא באופן אחד והדרך להגיע לתכלית היא באופן אחר,
אלו שתי מידות שונות. אין אפשרות להגיע לתכלית אלא רק בדרך
הזאת, רק בשיתוף מידת הרחמים.
לכן, כל דרכי הקניינים כולם, כל הדברים הקונים הם בסוד חסד. וכל
הדברים הנקנים, אותם הדברים שהם סוף הנקנים, סוף סוף תכלית הדבר
הנקנה שאליו מתכוונים להגיע, הדבר הנקנה שאליו בסוף מתכוונים
להגיע זה הדין.
כל קניין מוסיף למציאות האדם – זה נקרא דין
הדבר הזה זאת מציאות גמורה. נתבונן, כאשר אדם משקיע וקונה
דברים לשם מה הוא קונה, המדובר על ירק שאדם קונה בשוק, למה הוא
מתכוין להגיע בזה. כוונת האדם הקונה היא להזין את הגוף כדי שהגוף
יהיה קיים והוא יוכל להגיע למקום שהוא צריך להגיע אליו, ובעצם,
במילים אחרות, הוא מתכוין לתת לו מציאות. כל קניה היא אמצעי
לתכלית הזאת. גם קניה כדי ליהנות מהדבר גם היא משום שעל ידי
ההנאה נדמה לאדם שהוא נותן לעצמו תוקף ומציאות. כשהאדם קונה
כי הוא רוצה 'להרגיש טוב', זה נקרא להיות מציאות. 'להרגיש טוב' זה
נקרא להרגיש את עצמי מציאות חזקה, איתנה. הכל כדי להאדיר באיזה
אופן שהוא את מציאותי. אין תכליות אחרות. כל הבחינות כולם
מתכוונות להגיע להשלמת המציאות. אלו דברים מהותיים, איננו
מדברים שום משל. כל קניה שאדם קונה, היא קניה כדי לעשות את
מציאותו לחזקה יותר, איתנה יותר, שלימה יותר. בין אם הוא קונה
בגדים או נעליים או ספרים או מיני מאכל לו ולביתו, בכל מה שאדם
קונה הוא מתכוין לזה, לתת השלמה למציאותו. לעתים גם עצם פעולת
הקניה משלימה את המציאות. בעצם העובדה שאדם קונה כבר נעשית
מציאות, אבל כל זה מתכוין להגיע לאיתנות חזקה, להאדיר את
המציאות.
כל דין זה נקרא לקנות את אותו הדבר שאני צריך, ומכיון שכל הקניות
כולן הן קניות של ביסוס באיזה אופן שהוא של המציאות שלי. כל זה,
זה כל מה שאני קונה. אם נסתכל ברחוב נראה שכך הוא גם כאשר בני
אדם קונים עיתון. הם אמנם טועים אבל הם מתכוונים לזה, הם מתכוונים
לעשות את מציאותם לאיתנה יותר, נדמה להם שעם עיתון מציאותם
תהיה נכבדה יותר, הם יהיו אנשים נכבדים יותר, חכמים יותר, איתנים
יותר, יבינו יותר, אחרת הם לא היו משלמים בשביל זה. הדבר הזה
משלים להם חיסרון, זה נותן להם מציאות יותר נתפסת. הם מרגישים
שהזמן הפנוי נקרא זמן מבוזבז, וכך הם עושים משהו עם הזמן, עושים
איזה דבר חשוב. הם מוכנים לשלם בשביל זה ביוקר. זה מה שבן אדם
קונה, כל הקניינים הולכים למקום אחד.
אם אנחנו בהבנה הנכונה, הרי שכל דבר שקונה דברים אחרים זו
השפעה שמושפעת על המציאות כדי שתהיה מציאות שעומדת על
תכליתה. אלו הם כל הקנינים כולם, כל הקנינים כולם מתכוונים להיות
אמצעים לאותה תכלית שהדבר יגיע לתכליתו.
זה העניין בזה שהקב"ה ברא את הבריאה בצורה כזאת, שהתכלית
של דין תבוא רק על ידי השפעה על ידי חסד. וכך זה גם בפועל משום
שדרכי הקניין הם כולם בבחינת חסד, הם השפעה. הדבר שאדם קנה זה
דבר שהוא השיג. זה סוף הקניין שלו. שמה התכלית שהדבר נהיה שלו,
אבל כל מה שהוא נתן בגללו, כל מערכת הנתינה בגלל הדבר הזה, הכל
שייך לחסד.
לא תמיד אנו יודעים ומבינים זאת, הדברים לא בולטים. לא כל קניית
ירק היא דבר שמתחיל בחסד ונגמר בדין, אבל כל המכוון של הקניין,
בקניין הנקנה הוא דין, משום שהקניין הנקנה עניינו המציאות השלימה.
השלמת המציאות, האיתנות. שזה יהיה שלי. שאהיה זכאי, שאהיה
בעלים על המציאות שלי.
עניינו של הדין בזה, שכל מה שאדם רוצה, יש לו את זה בזכות, הוא
קנה את זה, הרויח את זה, זה שלו על פי היושר והאמת. באמת זה יכול
להיות גם על ידי שכר. בנתיבות ובעוד אחרונים מבואר שלא צריך
לעשות מעשה קניין לזכות בשכר, זה מגיע לו, זה שלו. וכפי שאומרים
תוספות בתחילת פרק בן סורר ומורה, שכר שכיר זה אופן שיכול להיות
כסף לקטן, לא צריך להגיע לדעת אחרת מקנה, הוא עבד על זה וזה שלו,
היינו, הוא קנה את זה.
עניין הדין הוא מפני שזה שלי באמת, זאת אומרת הדבר הזה הוא
בדין. אם הדבר הזה לא מצטרף איתי למציאות שלי אין פה שום עניין
של דין. אם אכן זה יתברר בדין תורה ואזכה על ידי עדי קניין זה יהיה
שלי, אבל זה לא שייך לעיקר קיום בדין, זה לא שייך למידת הדין. אבל
מכיוון שכל קניין וקניין מתכוין לעצם המציאות, אז זו עצם המציאות.
זה הוא הקיום.
הכסף הוא החסד והזהב הוא הדין
עתה יבואר עניינם של הכסף והזהב המכוונים כנגד החסד והדין.
באלשיך כתוב שעניינם של הכסף והזהב נמצא במילים עצמם, כסף זה
תמיד נכסף למישהו אחר, מלשון "כי נכסוף נכספת", וזהב זה כאילו
היית אומר 'זה הב', תן לי את זה, זה הדבר שאותו אני רוצה, בזה אני
חפץ.
כסף תמיד נחשב לדבר שלא מבקש את עצמו, היינו, הוא לא הדבר
המבוקש, הוא תמיד נכסף למשהו מחוצה לו. כסף אמנם מחייב להחזיר,
זו צורת הקניין, אבל בכל אופן הכסף לא מתכוין אל עצמו, הכסף תמיד
רוצה משהו מחוץ לעצמו. הוא תמיד נכסף, הוא לא לעצמו, הוא לא
תכלית אלא הוא מביא את האדם אל מה שהוא כוסף אליו. עניינו של
החסד שהוא תמיד יוצא מעצמו והולך למשהו אחר, ועניין הדין הוא
להיפך, תמיד הוא נכנס אל עצמו.
הזהב לעומת זאת הוא הדבר הנקנה, זה סוף הדבר הנקנה, לזהב צריך
להגיע. ככה זה מנהג העולם. זה משונה עד מאד, אבל בכל אופן כל
מדינה ומדינה כשהיא מנפיקה שטרות יכולה להנפיק, עקרונית, על פי
כמות הזהב שיש לה במחסני הבנק הרשמי שלה. הזהב זה הדבר, זה
הדבר הקובע.
למעשה, בבריאה, באמת, כל שוה כסף ככסף. הכל תמיד ביחס,
אפילו זהב הוא כסף. כל הבריאה כולה היא בשביל לקנות משהו, אין
זהב בבריאה. וכך, כל דבר ודבר, כל עליה, כל דבר שאתמול היה זהב,
הופך היום להיות כסף. היום זה נהיה היכי תמצי כי על ידו ממשיכים
הלאה. אכן, ודאי, בסולם המעלות שמביא המסילת ישרים, גם כאשר
הולכים מעבר לזהירות, הרי שהולכים עם הזהירות לזריזות, לא עוזבים
את הזהירות באיזה מקום ועוברים לזריזות ושוכחים חלילה את
הזהירות, כמו שלא שוכחים מהתורה שהביאה לזהירות.
כשנכנסים, כשרואים בפנימיות, כל הדברים בחז"ל הם כולם מכוונים
כנגד המידות האלה. עניין זה של הכסף המכוון כנגד החסד אנו מוצאים
גם בעניין דרכי הקידושין. במהר"ל כתוב ששלושת דרכי הקידושין כסף
שטר וביאה זה חסד דין ורחמים. כסף זה כח של חסד, כח השפעה. שטר
זה לשון שוטר מלשון "ישים משטרו בארץ", [התוי"ט אומר זאת מדעתו
ולא זכר שזה כתוב בספרו של רבו ולא מביא זאת בשמו, אף שפעמים
רבות הוא מביא את רבו]. שטר זה נקרא תוקף של חוק, תוקף של דין,
תוקף של שטר. זה כל ענינו של שטר, שטר זה דין. וביאה זה החיבור
של שתי המידות ביחד.
נוסיף עוד בסוגיא זו של דין וחסד את עניין הגוונים. אנו רואים שיש
צבע שהוא הכי רקע ויש צבע שהוא הכי לא רקע. לבן זה צבע של חסד.
לבן לא מתכוין לעצמו, לא מתכוונים ללבן. הלבן זה צבע פשוט מאוד,
הוא לא מתכוין להיות צבע מסוים, הוא מתכוין להיות רקע לדברים
אחרים, הוא תמיד מתכוין להבליט משהו אחר, את השחור שהוא על
גבי לבן [או את האדום, צבע אדום ושחור הם שניהם אותו הדבר, "האי
שחור אדום הוא אלא שלקה". שניהם נקראים צבע שהוא הכי לא רקע,
אלו צבעים מסוימים מאד]. השחור הוא לא רקע לשום דבר, להיפך, הוא
צבע מאד מאד בולט. כפי שמביא רש"י בפרשת תזריע (ויקרא
י"ג ג') "עמק מעור בשרו, כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה
מן הצל". מכיון שכותבים על גבי דבר מסוים, השחור הוא הבולט והלבן
הוא השוקע. זה תוכן העניין של שחור, הוא מכוון כל כולו להיות בתור
עצמו, להיות הוא עצמו, הוא מתייחס רק לעצמו, לעומת זאת, הלבן
מתייחס למשהו אחר.
הגרמ"ש זצ"ל
