פרשגן שמות א':ט"ו
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה
וַאֲמַר מַלְכָּא דְמִצְרַיִם לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא דְּשׁוֹם חֲדָא שִׁפְרָה וְשׁוֹם תִּנְיֵיתָא פּוּעָה
ההיו המילדות עבריות או מצריות?
האם המילדות היו עבריות או מצריות? רשב"ם פירש: "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת – למילדות שהן עבריות". ואולם בעל "כלי יקר" כתב: "יש אומרים שהמילדות היו מצריות וכאילו אמר למילדות את העבריות". הקריאה הראשונה מתאימה לדעת רב ושמואל המזהים את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים בתה (וכן ברש"י) או עם יוכבד ואלישבע כלתה. הדרך השנייה מופיעה במדרשים המונים אותן בין "נשים חסידות גיורות כשרות מן הגויים".
מת"א מוכח שהמילדות היו עבריות ולא מצריות שהרי תרגם "לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת" – "לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא" [ולא: לְחָיָתָא דִּיהוּדַיָתָא]. ויותר מפורש במיוחס ליונתן שתרגם "לְחַיָּיתָא יְהוּדַיְיתָא דִּשְׁמָא דְּחָדָא שִׁפְרָה הִיא יוֹכֶבֶד וּשְׁמָא דְתִנְיֵיתָא פּוּעָה הִיא מִרְיָם בְּרָתָה" כמדרש חז"ל, להוציא מדעת המפרשים שהמילדות היו מצריות.
וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה
וַאֲמַר כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא וְתִחְזְיָן עַל מַתְבְּרָא אִם בְּרָא הוּא וְתִקְטְלָן יָתֵיהּ וְאִם בְּרַתָּא הִיא תְּקַיְימִינַּהּ
עִבְרִי – עִבְרָאָה, יְהוּדִי, בַּר יִשְׂרָאֵל
א. אחד מתרגומי אונקלוס הקשים הוא תרגום עִבְרִי: בספר בראשית מתורגם עִבְרָאָה אבל בחומש שמות – יְהוּדִי, והדבר צריך בירור.
מכיוון שההוראה הפשוטה של עִבְרִי היא ״שבא מעבר הנהר״ (ב״ר, מב ה; רש״י בר׳ יד יג) מתבקש לתרגמו בכל מקום עִבְרָאָה. אבל אונקלוס מתרגם כך רק בספר בראשית, השווה: ״לְאַבְרָם הָעִבְרִי״ (בראשית יד יג) ״לְאַבְרָם עִבְרָאָה״, ״רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי״ (בראשית לט יד) ״גֻּבְרָא עִבְרָאָה״, ״בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי״ (בראשית לט יז) ״עַבְדָּא עִבְרָאָה״, ״כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים״ (בראשית מ טו) ״מֵאֲרַע עִבְרָאֵי״, ״וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי״ (בראשית מא יב) ״עוֹלֵים עִבְרַי״, ״לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם״ (בראשית מג לב) ״לְמֵיכַל עִם עִבְרָאֵי לַחְמָא״.
ואולם מתחילת ספר שמות עִבְרִי מתורגם בקביעות יְהוּדִי, כבפסוקנו: ״בְּיַלֶּדְכֶן את הָעִבְרִיּוֹת״ – ״כַּד תִּהְוְיָן מְיַלְדָן יָת יְהוּדַיָתָא״, וכמוהו בפסוק הקודם: ״לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת״ – ״לְחָיָתָא יְהוּדַיָתָא״. וכן עוד: ״לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת״ (שמות א יט) ״לָא כִנְשַׁיָּא מִצְרַיָתָא יְהוּדַיָתָא״, ״מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה״ (שמות ב ו) ״מִבְּנֵי יְהוּדָאֵי״, ״אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת״ (שמות ב ז) ״מִן יְהוּדַיָתָא״, ״אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי״ (שמות ב יא) ״גְּבַר מִצְרַי מָחֵי לִגְבַר יְהוּדַי״, ״שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים״ (שמות ב יג) ״תְּרֵין גֻּבְרִין יְהוּדָאִין נָצַן״. גם כינויי ה׳ ״אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים״ או ״אֱלֹהֵי הָעִבְרִים״ (ג יח; ה ג; ז טז; ט א, יג; י ג) מתורגמים ״אֱלָהָא דִּיהוּדָאֵי״ במקום ״אֱלָהָא דְּעִבְרָאֵי״, כמתבקש.
כל ההצעות שנאמרו בביאור השינוי קשות. לדעת ״לחם ושמלה״ נמנע מלתרגם בספר שמות עִבְרָאֵי ״שהיה נשמע כאילו גזר פרעה כנגד כל יושבי עבר הנהר״ ולכן תרגם יְהוּדָאֵי. והביאור תמוה: מכיוון שהתואר ״יהודים״ ניתן לאומתנו רק אלף שנה לאחר שעבוד מצרים, נמצא שתרגום יְהוּדָאֵי הוא אנכרוניסטי [שאינו מתאים לתקופה]. ונשאלת השאלה, מה ראה אונקלוס להשתמש במונח שאינו שייך כלל לתקופת התורה?
מאותו הטעם יש לדחות את ביאורו של המדרשי של ״נפש הגר״: לדעתו בת״א נרמזה דרשת חז״ל לפסוק ״יהודה אתה יודוך אחיך״ (בראשית מח ח) ועל פיה אנו עתידים להקרא ״יהודים״. והואיל ודרשתם נסמכה לברכת יעקב שבסוף ספר בראשית לכן, כרמז לדרשתם, תרגם יְהוּדָאֵי החל מחומש שמות. ואולם מלבד שת״א אינו נוטה לכלול מדרשים בתרגומו, עדיין יקשה השימוש האנכרוניסטי במונח יְהוּדָאֵי שאינו מתאים לתקופה.
עוד יותר קשה הצעת ״נתינה לגר״: התרגום הקבוע הוא עִבְרָאָה אבל משנקראו בשם חדש ״בני ישראל״ (״על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה״, בר׳ לב לג) לא יכול לתרגם עוד כך ״כי אז ישתתפו עמהם גם בני ישמעאל ובני קטורה שגם הם מעבר הנהר״. וכבר העירו כנגדו שגם לאחר אותו פסוק המשיך לתרגם ״עבראי״ עד סוף חומש בראשית.
לכן נראה שתרגום ״יהודי״ בחומש שמות הוא מטעם שונה: החל מכיבושי אשור, כשחדרה הארמית לארץ ישראל, הוסב שמה של פַּחֲוַת יהודה לשם יְהוּד ומעתה ואילך מכונים תושביה יְהוּדִים. שם זה נשתמר אצל הבבלים כגון ״מִן בְּנֵי גָלוּתָא דִּי יְהוּד״ (דניאל ב כה) ואחריהם גם בימי שלטון פרס כגון ״דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם״ (עזרא ה א). גם שפת הדיבור העברית הפכה מעתה ל״יהודית״, כמפורש בכתוב: ״וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים... אֶל רַבְשָׁקֵה דַּבֶּר נָא אֶל עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל הַחֹמָה״ (מלכים ב יח כו).
והנה כבר מן הכתוב עולה שמשעה שפשט השם יְהוּדִים אצל הגויים הוא נאמר בפיהם לגנאי, ונתלווה לו גם צליל אנטישמי. כך בפי סנבלט השומרוני ״וַיַּלְעֵג עַל הַיְּהוּדִים... וַיֹּאמֶר מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים״ (נחמיה ג לו-לז), ושוב אצל המן הרשע ״וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי״ (אסתר ה יג). וכן בשלהי ימי בית שני אצל הרומאים כגון ״קא מחייכו בי יהודאי״ (תענית כא ע״א), ״מרדו בך יהודאי״ (גיטין נו ע״א) וכן הוא עד ימינו אלה: Jew, ז׳יד, יוּדֶה, הם ביטויי גנאי בפי הגויים.
ומכיוון שתואר יהודים מבטא במיוחד את שנאת הגויים לישראל, לא רחוק לומר שאונקלוס נקט במתכוון ״יהודי״ בפרשיות שעבוד מצרים, כדי ללמד לבני דורו שמאבק פרעה ב״עם בני ישראל״ (פסוק ט) מקביל לשנאת הרומאים כנגד ״יהודים״ שהוכרה להם היטב. רוצה לומר, אף על פי שאונקלוס מתרגם בדרך כלל במונחים המתאימים לתקופת המקרא, כאן תרגם במונח שנתחדש הרבה יותר מאוחר משום שהובן היטב לקוראיו.
יוצא מן הכלל הוא תרגום ״כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי״ (שמות כא ב) ״אֲרֵי תִזְבוֹן עַבְדָּא בַר יִשְׂרָאֵל״, עיין שם הטעם.
