פרשגן שמות ט"ו
אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם
בְּכֵין שַׁבַּח מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יָת תּוּשְׁבַּחְתָּא הָדָא קֳדָם ה' וַאֲמַרוּ לְמֵימַר נְשַׁבַּח וְנוֹדֵי קֳדָם ה' אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא סוּסְיָא וְרָכְבֵיהּ רְמָא (ח"נ: שְׁדִי) בְיַמָּא
[אז שר משה ובני ישראל את השירה הזאת לפני ה' ואמרו לאמר: נשיר ונודה לפני ה' כי התגאה על גאים והגאוה שלו היא, סוס ורכבו רמה בים].
שיטת אונקלוס בתרגומי שירה
אף על פי שלפי אופיו ת"א הוא מילולי-פשטני [בשונה מתרגומי ארץ ישראל המדרשיים], בשירות שבתורה נוטה גם אונקלוס לכלול תרגומים מדרשיים, כי לשון השירה היא מליצית וסתומה.
אָז, לָכֵן – בְּכֵין
ב. "אָז" – "בְּכֵין". ב"לחם ושמלה" כתב: "תרגום אָז ולָכֵן שוים, כי גם אָז הוא לסיבה קדומה". ואולם קביעתו שתרגום לָכֵן – בְּכֵין נסתרת מנוסחים רבים שאצלם לָכֵן מופיע גם בארמית כמבורר בפסוק "לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן" (בראשית ד טו). אבל אָז – בְּכֵין הוא התרגום הקבוע, ראה עליו בפסוק "וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ" (בראשית יב ו) "וּכְנַעֲנָאָה בְּכֵין בְּאַרְעָא".
יָשִׁיר בעתיד – שַׁבַּח בעבר
ג. "אָז יָשִׁיר" בעתיד מתורגם "בְּכֵין שַׁבַּח" בעבר, כדרכו לדייק בזמני הפועל. ולא כדרשת מכילתא דר"י (שירה א) "יש אז לעתיד לבא... אז שר משה אין כתיב כאן אלא אז ישיר משה נמצינו למדין תחיית המתים מן התורה", אך עיין בהערה הבאה.
זיקת ת"א למכילתות
ד. ניכרת זיקה בין המכילתות ובין ת"א לשירת הים כמוכח מתרגומיו לפסוקים הבאים המקבילים למכילתות: "כִּי גָאֹה גָּאָה" (א) "מתגאה הוא על כל המתגאים" (מכילתא דר"י, שירה ב), "על כל הגאים" (מכילתא דר"ש); "וְאַנְוֵהוּ" (ב) "אעשה לפניו בית מקדש נאה" (מכילתא דר"י, שירה ג), "אעשה לו מקדש נאה" (מכילתא דר"ש); "נֶאְדָּרִי" (ו) "אדיר בכח" (מכילתא דר"י, שירה ב; מכילתא דר"ש); "קָמֶיךָ" (ז) "שקמו נגד בניך" (מכילתא דר"י, שירה ו; מכילתא דר"ש); "אָמַר אוֹיֵב" (ט) "זה היה תחלת הפרשה" (מכילתא דר"י, שירה ו; רמב"ן: ואונקלוס סובר כן); "עַד יַעֲבֹר... עַד יַעֲבֹר" (טז) "עד יעבור את הים עד יעבור את הירדן עד יעבור נחלי ארנון" (מכילתא דר"י, שירה ט); "עד יעבור את הירדן עד יעבר נחלי ארנון" (מכילתא דר"ש). מן הדוגמה האחרונה נראה שזיקתו של אונקלוס למכילתא דר"ש גדולה מזיקתו למכילתא דר"י. ומכל מקום מדרש זה של עַד יַעֲבֹר נמצא רק במכילתות. וראה גם "עַם זוּ קָנִיתָ" (טז) "דִּפְרַקְתָּא".
שִׁיר זֶמֶר ותְהִלָּה – שבח
ה. במקרא קיים מִגוון של לשונות הלל כגון שִׁיר, שִׁירָה, רִנָּה, זֶמֶר, תְּהִלָּה ונוספים. ואולם מחמת דלות הלשון הארמית כל אלה מתורגמים בשורש שב"ח כבשירת הים: שָׁר – שַׁבַּח, הַשִּׁירָה – תּוּשְׁבַּחְתָּא, וְזִמְרָת (ב) וְתוּשְׁבַּחְתִּי, תְהִלֹּת (יא) תּוּשְׁבְּחָן. ומה שמצאנו בלשון הקדיש "שירתא ותושבחתא" היא שאילה מהעברית.
אָשִׁירָה ביחיד – נְשַׁבַּח וְנוֹדֵי ברבים ובכפל מלים
ו. לשון היחיד "אָשִׁירָה לַה' " מתורגם "נְשַׁבַּח וְנוֹדֵי קֳדָם ה' ", ברבים. יש מי שפירש שתרגם כשיטת ר' עקיבא: משה בלבד אמר את פסוקי השירה אבל העם ענה על כל פסוק "אשירה לה' ", לכן תרגם בלשון רבים לרמוז לאמירת כל העם. ומה שהוסיף "נְשַׁבַּח וְנוֹדֵי", על פי הכתוב "לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה" (דניאל ב כג).
תוספת מלים בתרגום
ז. "כִּי גָאֹה גָּאָה" – "אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא". "אֲרֵי אִתְגְּאִי עַל גֵּיוְתָנַיָּא" הוא תרגום הביטוי "כִּי גָאֹה גָּאָה"; "שנתגאה על כל גאה, כתרגומו" (רש"י) וכדרשות חז"ל. אבל המלים "וְגֵיאוּתָא דִּילֵיהּ הִיא" הן תוספת המתרגם כדי להבדיל בין גאוות סוס ורוכבו שאין לה על מה שתסמוך, לבין גאוותו של ה' שרק היא מיוסדת ואמיתית.
במקרא גָאֹה גָּאָה מקדים המקור לפועל, ובת"א – להפך
ח. ב"מרפא לשון" תמה: הרי בכתוב "גָאֹה גָּאָה" המקור קודם לפועל ומדוע תרגם "אֲרֵי אִתְגְּאִי" בהקדמת הפועל? "ודוחק לומר שהתרגום חולק על הקריאה". והפליא ליישב על פי רעיון קבלי: הנה לכשנתבונן נמצא שפעמים הכתוב מקדים המקור לפועל כגון במצוַות צדקה: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ ... נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ" (דברים טו ח-י), כי נתינת העשיר דומה לשפע רצון עליון היורד מהמקור, מלמעלה למטה. ובהפך מזה כגון, "בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ" (במדבר כג יא), "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל" (בראשית כו יג), "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" (בראשית מו ד), שבכל אלה הוא הולך ומוסיף מלמטה למעלה. "ועל דרך זה י"ל בפסוק זה כִּי גָאֹה גָּאָה, שהקדים הכתוב המקור ואח"כ הפועל כי ראש ותחילת גאותו היא למעלה למעלה ומלמעלה למטה נותן גאותו בארץ. ומה שהיפך התרגום – כי בערכנו אין אנו מכירים גאותו ית' אלא ממטה למעלה, מן המאוחר אל המוקדם, וכמו שאנו אומרים ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ: בתחילה מֶלֶךְ בלשון הווה ואח"כ מָלָךְ בל' עבר הפך הסדר עבר הווה עתיד, כי מההווה נלמד על העבר".
ט. "סוּס וְרֹכְבוֹ" – "סוּסְיָא וְרָכְבֵיהּ", היינו הסוס והרוכב עליו. אבל לעיל "כל סוּס רֶכֶב פרעה" (שמות יד ט) "סוּסָוָת רְתִכֵּי פַּרְעֹה", המרכבות.
ט. "רָמָה בַיָּם" – "רְמָא בְיַמָּא" וכן בשירת מרים הנביאה (פסוק כא). אבל יש שגרסו שם "שְׁדִי בְיַמָּא" שהוא כמו "יָרָה בַיָּם" (ד) "שְׁדִי בְיַמָּא" ויתבארו במקומם.
(ב)
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ
תּוּקְפִּי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא ה' אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק דֵּין אֱלָהִי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ אֱלָהָא דַאֲבָהָתִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי
[עוזי וזמרתי הנורא, ה' אמר במאמרו והיה לי למושיע; זה אלי ואבנה לו מקדש, אלוהי אבותי ואעבוד לפניו]
וְזִמְרָת – וזמרתי
א. "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" – "תּוּקְפִּי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא", ופירש רש"י: "אונקלוס תרגם עָזִּי כמו עֻזִּי, וְזִמְרָת כמו וְזִמְרָתִי" וכן פירש ראב"ע. ואף על פי שרש"י תמה על התרגום, הרב ראובן מרגליות יישב תמיהתו.
יָהּ – דְּחִילָא
ב. מניין למד לתרגם את שם הקודש יָהּ – דְּחִילָא, נורא [וכן "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז טז) "בִּשְׁבוּעָה אֲמִירָא דָּא מִן קֳדָם דְּחִילָא"]? לדעת "באורי אונקלוס" התרגום מפרש "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ" כמליצה במשמע: כשהקב"ה נורא לשונאינו – הוא עזי וזמרתי, השווה: "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה" (בראשית כח יז) "מָא דְחִילוּ אַתְרָא הָדֵין". אבל "מרפא לשון" כתב שדְּחִילָא היא תוספת המתרגם המלמדת שפסוקנו הוא מקרא קצר כמו "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ה' וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" (ישעיהו יב ב) ותיוב"ע: "תּוּקְפִּי וְתוּשְׁבַּחְתִּי דְּחִילָא ה' אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק".
ומתרגום יָהּ – דְּחִילָא למד רש"י שגם את השבח יש לומר באימה בבחינת "וְגִילוּ בִּרְעָדָה". על ביאור יקר זה חזר רש"י פעמיים בפירושו לתהילים:
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים (תהלים סה ב) – לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה, השתיקה תהלה לך, לפי שאין קץ לשבחך והמרבה בשבח אינו אלא כגורע. שִׂימוּ כָבוֹד תְּהִלָּתוֹ (תהלים סו ב) – לא יותר מדאי, אך דֻמִיָּה תְהִלָּה. וכמדומה: הללוהו באימה, בלשון הַלְלוּ יָהּ. שם בן שתי אותיות מתורגם דְּחִילָא: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ ויָד עַל כֵּס יָהּ.
סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ (תהלים סח ה) – בשם יָהּ שהוא לשון יראה כדמתרגמינן דְּחִילָא: עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ, וכן: עַל כֵּס יָהּ וכן: כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים – אֲרֵי בְכֵין תִתְפַרקוּן בְּמֵימַר דְחִילָא ה' דְתַקִיף עָלְמָא (תיוב"ע לישע' כו ד). ואומר המשורר: שבחו לפניו וגורו מפניו ועלזו. וזהו דוגמת האמור במקום אחר וְגִילוּ בִּרְעָדָה (תהלים ב יא).
קושיית הגר"א
ג. הגר"א הקשה מתרגום "יָהּ – דְּחִילָא" על השמטה תמוהה בשו"ע, ותירץ שהבבלי חולק על ת"א ולכן נמנע המחבר מלפסוק כתרגום.
בְּמֵימְרֵיהּ – כי ישועת ה' באה במאמר
ד. תרגום "וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" – "ה' אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ וַהֲוָה לִי לְפָרִיק", למושיע – הוא חילוף סיבה בתוצאה: מכיוון שה' הושיע, באה ישועה. ואולם התיבות "ה' אֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ" הם תוספת המתרגם ללמד שישועת ה' באה במאמר, כבמעשה בראשית. וכן תרגם לעיל "וַיֵּדַע אלהים" (שמות ב כה) "וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן ה' ". ובדומה תרגם יוב"ע "וַיְהִי לָהֶם לְמוֹשִׁיעַ" (ישעיהו סג ח) "וַהֲוָה מֵימְרֵיה לְהוֹן לְפָרִיק".
וְאַנְוֵהוּ – מלשון נָוֶה או נוֹי?
ה. "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" – "דֵּין אֱלָהִי וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ". ניתן לגזור וְאַנְוֵהוּ משורש נו"ה וגם משורש נא"ה. שתי האפשרויות במכילתא והובאו גם ברש"י: "אונקלוס תרגם לשון נָוֶה: נָוֶה שַׁאֲנָן (ישעיהו לג כ) לִנְוֵה צֹאן (ישעיהו סה י). דבר אחר: וְאַנְוֵהוּ לשון נוי, אספר נויו ושבחו לבאי עולם".
ומסתבר שאונקלוס העדיף לתרגם מלשון נָוֶה משני טעמים: ראשית, בנוסף לשם נָוֶה, המקרא גוזר גם פועל משורש נו"ה: "גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה" (חבקוק ב ה). אבל פועל "נאה" והשם "נוי" נתחדשו בלשון חז"ל ואינם מקראיים כפי שציין רד"ק. וטעם נוסף: "על דרך הפשט ואבנה לו נוה. ולכך הזכיר אל נוה קדשך (פסוק יג) ובית המקדש נקרא נוה" (רבנו בחיי).
ואף על פי שתרגומי ארץ ישראל פירשו וְאַנְוֵהוּ כלשון שבח והלל בהתאמה למקבילה וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, ת"א נמנע מכך כי עניין זה הוזכר כבר בפסוק א. תרגומו על בניין המקדש הוא בהתאם לשיטתו שהשירות בתורה כוללות נבואות.
יישוב לפסק הרמב"ם על פי ת"א
ו. פסק הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין וכו' ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה" (הלכות בית הבחירה פ"א הל' יא). וקשה, הרי בכל מקום הידור מצוה הוא עד שליש (כבבא קמא ט ע"ב) ומדוע כתב כאן הרמב"ם "מייפין כפי כחן" שמשמעו, גם יותר משליש יתנו להידור בניין המקדש?
השיב יפה הרה"ג אביגדר נבנצל: עיקר הדין של הידור מצוה נלמד מ"זה אלי ואנוהו". אבל מכיוון שאונקלוס תרגם "וְאַנְוֵהוּ – וְאֶבְנֵי לֵיהּ מַקְדַּשׁ", סובר הרמב"ם שכאן חיוב ההידור אינו עד שליש אלא "כפי כחן" כי כל בניין הבית הוא לנוה לה' ולנוי לו והיא המצוה עצמה.
אֱלֹהֵי אָבִי – אלהי אבותי
ז. מכיוון שתרגם וְאַנְוֵהוּ כבניין בית המקדש פירש גם ההמשך מאותו עניין: "אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" – "אֱלָהָא דַאֲבָהָתִי וְאֶפְלַח קֳדָמוֹהִי" הרומז לעבודת המקדש בהר המוריה כבפסוק "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה" (בראשית כב יד) "קֳדָם ה' הָכָא יְהוֹן פָּלְחִין דָּרַיָּא". והטעם שתרגם לשון היחיד "אָבִי" – "אֲבָהָתִי" ברבים, לרמוז לעבודת כל אחד מהאבות.
(ג)
ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ
ה' מָרֵי נִצְחַן קְרָבַיָא ה' שְׁמוֹ (ח"נ: שְׁמֵיהּ)
[ה' אדונֵי נצחונות המלחמות, ה' שמו]
מדוע הוסיף נִצְחַן?
א. "ה' אִישׁ מִלְחָמָה" – "ה' מָרֵי נִצְחַן קְרָבַיָא". יש שכתבו שהוסיף מלת נִצְחַן כי לא המלחמה היא התכלית אלא הנצחון. ויש מי שפירש שמליצת "אִישׁ מִלְחָמָה" עלולה לעורר את הרושם שהקב"ה, בדומה לאלי מלחמה של העכו"ם, מעורר מלחמות. אונקלוס בתרגומו "מָרֵי נִצְחַן קְרָבַיָא" מלמד שה' אינו מעורר מלחמות אבל כשהוא יוצא למלחמה הנצחון אתו.
הרחקת כינוי אִישׁ מהקב"ה
ב. אונקלוס נרתע מהכינוי "אִישׁ מִלְחָמָה" המיוחס לה', לכן תרגם "מָרֵי ... קְרָבַיָא" היינו "בעל מלחמות" כמו "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת" (בראשית לז יט) "מָרֵי חַלְמַיָּא". ומכאן גם ברש"י: "איש מלחמה – בעל מלחמות". וכן תרגם יוב"ע "ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה" (ישעיהו מב יג) "ה'... לְמַעְבַד גְבוּרָן מִתְגְלֵי" בסילוק אִישׁ. אבל המיוחס ליונתן תרגם "ה' גַבְרָא עָבֵיד קְרָבִין".
שְׁמו – קרא ותרגום
ג. בהערת מסורה נרשם: "שְׁמו קרא ותרגום ב' באוריתא: ה' שְׁמו (פסוקנו) קַנָּא שְׁמוֹ (שמות לד יד)". כלומר, בשני פסוקים אלה תיבת "שְׁמו" מופיעה גם בת"א, ולא תרגם "שְׁמֵיהּ" כדי "להרחיק הגשמות ולמעט הענין" (יא"ר לבר' א כז). ו"מרפא לשון" שתמך בדבריו, ציין שגם אצל יוב"ע לעמוס "ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ" (ד יג; ה כז), וכן "ה' שְׁמוֹ" (ה ח; ט ו) הוא "קרא ותרגום".
(ד)
מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף
רְתִיכֵּי פַרְעֹה וּמַשְּׁרְיָתֵיהּ שְׁדִי בְיַמָּא וּמִבְחַר (ח"נ: וּשְׁפַר) גִּיבָּרוֹהִי אִיטְבַעוּ בְיַמָּא דְּסוּף
[מרכבות פרעה וחילו השליך בים, ומבחר גיבוריו טובעו בים סוף]
שְׁדִי לשון ירייה, שודא דדייני
א. לפעלים יָרָה ורָמָה הוראה משותפת: השליך. ואולם אונקלוס הבחין בין "יָרָה בַיָּם" – "שְׁדִי בְיַמָּא" לבין "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (פסוק א) "רְמָא בְיַמָּא". תרגומו מוכיח שפועל יָרָה (המתורגם שְׁדִי) מציין השלכה בכח רב יותר מאשר רָמָה (המתורגם בפועל רמי). וכן מוכח מהשוואת ביאורי רש"י:
פסוק א: רמה – השליך. וכן יִתְרְמֵא לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא (דניאל ג ו).
פסוק ד: ירה בים – שְׁדִי בְיַמָּא. שְׁדִי לשון ירייה, וכן הוא אומר אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה (שמות יט יג) אוֹ אִשְׁתְּדָאָה יִשְׁתְּדֵי.
ועל פי ת"א פירשו רש"י ורבנו תם לשון "שודא דדייני" שבש"ס הגם שנחלקו בביאורו. ומת"א למד רש"י לפרש גם "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" (בראשית מט כה). וראה גם "כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר" (דברים כח מט) "כְּמָא דְּמִשְׁתְּדֵי נִשְׁרָא".
וּמִבְחַר – וּשְׁפַר או וּמִבְחַר?
ב. ברוב הנוסחים "וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו" – "וּמִבְחַר גִּיבָּרוֹהִי" "קרא ותרגום", אבל יש שגרסו "וּשְׁפַר גִּיבָּרוֹהִי". וכתב "אוהב גר": "אין בידי להכריע". לכאורה נוסח "וּשְׁפַר" עדיף, כי הוא התרגום הקבוע ל"מִבְחַר", כגון: "בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ" (בראשית כג ו), "מִבְחַר נִדְרֵיכֶם" (דברים יב יא) – "[בִּ]שְׁפַר", וכן תיוב"ע "וּמִבְחַר בַּחוּרָיו" (ירמיהו מח טו) "וּשְׁפַר גִּיבָּרוֹהִי". ואולם מכיוון ש"שפר" הוא פועל כבפסוק "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" (דברים א כג) "וּשְׁפַר בְּעֵינַי", העדיף יא"ר נוסח "וּמִבְחַר". ו"מרפא לשון" סייע לו מתיוב"ע "וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו" (ישעיהו לז כד) "וְאַקטוֹל שְפַר גִּבָּרֵיהוֹן מִבְחַר שִלטוֹנֵיהוֹן".
(ה)
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן
תְּהוֹמַיָא חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן נְחָתוּ לְעוּמְקַיָא (ח"נ: בְעוּמְקַיָא) כְּאַבְנָא (ח"נ: כְּמוֹ אַבְנָא)
[התהומות כיסו עליהם, ירדו למעמקים כאבן]
כסה – כסי, חפי
א. כיסוי המציין חומר האופף דבר מכל צדדיו אך תבניתו ניכרת מתורגם בלשון חיפוי כבפסוקנו: "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּּ" – "חֲפוֹ עֲלֵיהוֹן". וכן לעיל: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים" (שמות יד כח) "וַחֲפוֹ", כי צורתם ניכרה בתוך המים. אבל "וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם" בר' ט כג) "וְכַסִּיאוּ", כי לשון כיסוי בת"א מציין הסתרת הצורה והתבנית כמבואר שם.
תהום, מצולה – עומק
ב. בבראשית תרגם "בִּרְכֹת תְּהוֹם" (בראשית מט כה) "בִּרְכָן דְּנַגְדָּן מִמַּעֲמַקֵּי אַרְעָא". אבל כאן שנקט "תְּהֹמֹת" – "תְּהוֹמַיָא" תרגם "יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת" – "נְחָתוּ לְעוּמְקַיָא" שלא לכפול לשון עומק.
מצולה וצלילה
ג. רד"ק ב"שרשים" גזר מְצוּלָה מן צו"ל ואת צָלֲלוּ (פסוק י) מן צל"ל. ולעומת מְצוּלָה שהיא "ריבוי המים ועומקם" צָלֲלוּ הוא "ענין שקיעה". ושתי הגדרותיו מיוסדות על ת"א: "מְצוֹלֹת" – "עוּמְקַיָא", "צָלֲלוּ" – "אִשְׁתְּקַעוּ".
(ו)
יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב
יַמִּינָךְ ה' אַדִּירָא בְּחֵילָא (ח"נ: אַדִּירָא הִיא בְּחֵילָא) יַמִּינָךְ ה' תְּבַרַת סַנְאָה
[ימינך ה' האדיר בכח, ימינך ה' שברה אויב]
א. "יְמִינְךָ ה' " – "יַמִּינָךְ ה' ". לדעת הרמב"ם, אונקלוס מסלק את כל לשונות ההגשמה שבתורה ללא יוצא מהכלל. אבל רמב"ן השיג עליו מת"א לפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה" (שמות יד לא) "יָת גְּבוּרַת יְדָא רַבְּתָא" כמבואר שם. ובדומה הקשה עליו מ"ימין" המיוחסת לה' בארבע מקומות בתורה ובכל זאת לא נמנע אונקלוס מלתרגמה כצורתה:
כי הנה "מימינו אש דת למו" (דברים לג ב) "כְּתַב יַמִּינֵיהּ", ולא פחד מן הימין הכותבת שתורה על גשמות... ועוד תרגם (שמות טו יב: "נטית ימינך") "אֲרֵימְתְּ יַמִּינָךְ", ואמר (בפסוקנו, "ימינך ה' תרעץ אויב") "יַמִּינָךְ ה' תְּבַרַת סַנְאָה".
לדעת רמב"ן, תרגום זה ואחרים כמותו מוכיחים שאונקלוס רומז גם לענייני קבלה ובמקרים כאלה דוגמת "ימין" אין הוא נרתע מלתרגם לשונות הגשמה כצורתם.
נֶאְדָּרִי – ה' או הימין?
ב. למי מוסבת תיבת נֶאְדָּרִי, לה' או לימין? לדעת רש"י בשני פירושיו נֶאְדָּרִי מוסבת לימין, אבל לפי רשב"ם – לה'. וראב"ע הביא את שתי הדעות. וכן נחלקו נוסחי התרגום: למקצתם שתרגמו "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" – "יַמִּינָךְ ה' אַדִּירָא הִיא בְּחֵילָא", נֶאְדָּרִי מוסב לימין (כרש"י) ושיעור הכתוב הוא: ה'! יד ימינך היא בעלת כח נֶאְדַּר. אבל ברוב הנוסחים השמיטו תיבת הִיא ותרגמו "יַמִּינָךְ ה' אַדִּירָא בְּחֵילָא" – ימינך ה' האדיר בכח! – והסבו תיבת נֶאְדָּרִי לה'. וכן מסתבר, כי רק אַדִּיר המוסב לה' מתורגם כצורתו כלהלן "אַתְּ אַדִּיר בְּקוּדְשָׁא" (פסוק טו) לכן גם "אַדִּירָא בְּחֵילָא" מכוון לה'. ואילו סבר שנֶאְדָּרִי מוסבת לימין, היה מתרגם "יַמִּינָךְ ה' תַּקִיפָא בְּחֵילָא", כתרגום הקבוע של אַדִּיר – תַּקִּיף כגון, "בְּמַיִם אַדִּירִים" (י) "בְּמַיִין תַּקִּיפִין", וכן בתיוב"ע כגון, "אַדִּירֵי הַצֹּאן" (ירמיהו כה לד) "תַּקִיפֵי עַמָא", "וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר" (יחזקאל יז כג) "לְמֶלֶךְ תַּקִיף".
ער"ץ ורע"ץ עניין שבירה
ג. בכל הנוסחים "תִּרְעַץ אוֹיֵב" – "תְּבַרַת סַנְאָה", "היינו שבירת מערכת צבא האויבים וקלקול סדרם, כי העיקר במלחמה הוא הסדר באנשי הצבא שצריך שיהיה הגבורים בראש ואחריהם החלשים, הפרשים באמצע והרכב מן הצדדים. ועיקר הנצחון הוא לקלקל זה הסדר ולהפכו". נמצא שאונקלוס מתרגם שורש רע"ץ כמו ער"ץ, השווה: "לֹא תַעַרְצוּן" (דברים א כט) "לָא תִתַּבְרוּן" ועיין עוד שם. אבל במדרש "שכל טוב" כתב "ואונקלס תרגם תִּרְעַץ – תִכְרֹת, אלמא אין רעיצה אלא דחיקה הבאה לידי שברון ודקיקה". ומלבד שנוסח כזה אינו מופיע בכתבי היד של ת"א, גם קשה להולמו כי שורש כר"ת אינו נוהג בת"א. השווה למשל "וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ יט) "וְיָתֵיהּ לָא תִקּוּץ".
(ז)
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ
וּבִסְגֵּי תוּקְפָךְ תַּבַּרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ שַׁלַּחְתְּ רוּגְזָךְ שֵׁיצֵינּוּן כְּנוּרָא לְקַשָּׁא
[וברוב כוחך שברת את אלה אשר קמו על עמיך, שלחת חרונך – השמידם כאש את הקש]
גָּאוֹן, גַּאֲוָה – חוזק
א. "וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ" – "וּבִסְגֵּי תוּקְפָךְ", בחוזקך, וכן "וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים" (דברים לג כו) "וְתוּקְפֵּיהּ בִּשְׁמֵי שְׁמַיָּא". והטעם: לשמות גָּאוֹן או גַּאֲוָה משמעות שלילית לכן נמנע מלייחסם לה'. תחת זאת תרגמם בהוראת שֶׂגֶב וכח כמצוי גם במקרא כגון, "מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ" (ישעיהו ב יט), "בָּבֶל... תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים" (ישעיהו יג יט), וכן: "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים" (איוב מא ז).
הָרַס – תבר, פגר
ב. "תַּהֲרֹס קָמֶיךָ" (שמות טו ז) "תַּבַּרְתָּנוּן לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ" משורש תב"ר, אבל "כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם" (שמות כג כד) "אֲרֵי פַגָּרָא תְּפַגָּרִנּוּן" בשורש פג"ר, עיין שם בטעם ההבחנה.
קָמֶיךָ – הקמים על ישראל
ג. ניתן היה לחשוב שלכבוד שמים – לשלילת הרעיון שניתן לקום כנגד ה' – תרגם "קָמֶיךָ" – "לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ" כבמכילתא דר"י (שירה ו): "הרבית להתגאות נגד מי שקם נגדך, ומי הם שקמו נגדך? הם שקמו נגד בניך". אלא שבמקום "קמו נגד בניך" שבמכילתא תרגם "קמו על עמך" כדי לשמור על דמיון צלילי לתיבת קָמֶיךָ. ואולם מכיוון שאת "קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י לה) תרגם מילולית: "וְיִתְבַּדְרוּן סָנְאָךְ וְיִעְרְקוּן בַּעֲלֵי דְּבָבָךְ מִן קֳדָמָךְ", נראה שתרגומו "לִדְקָמוּ עַל עַמָּךְ" מיוסד על זיהוי אויבי ה' עם אויבי ישראל כשכיח במקרא כגון, "כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ" (תהי פג ג-ד).
ביאור מליצה
ד. חָרוֹן הוא מליצה לאש "כי החרון חום דומה לאש" (ראב"ע) ואש אינה "אוכלת" אלא משמידה, לכן תרגם "תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ" – "שַׁלַּחְתְּ רוּגְזָךְ שֵׁיצֵינּוּן כְּנוּרָא לְקַשָּׁא" על דרך "לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ" (ישעיהו ה כד).
(ח)
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם
וּבְמֵימַר פּוּמָךְ חֲכִימוּ מַיָא קָמוּ כְשׁוּר אָזְלַיָּא קְפוֹ תְהוֹמֵי בְּלִבָּא דְיַמָּא
[ובמאמר פיך חכמו המים, קמו כחומה הנוזלים, קפאו תהומות בלב ים]
ת"א אינו נמנע מהגשמה בתרגומי שירה
א. מליצת "וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ" כוללת הגשמה כפולה: ייחוס אבר-גוף לבורא (אַפֶּיךָ, חוטם) וגם פעילות פיזיולוגית (וּבְרוּחַ, נשיבת אויר מהנחיריים). ת"א ממיר את נשיבת הרוח מהאף במושג המופשט "וּבְמֵימַר פּוּמָךְ" ובכך סולק גם החוטם. ובדומה, לסילוק הנשיפה, תרגם "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ" (פסוק י) "אֲמַרְתְּ בְּמֵימְרָךְ". עם זאת "וּבְמֵימַר פּוּמָךְ" (המיוסד על "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם", תהי' לג ו) תמוה, שהרי המיר אַף בפֶּה, כקושית יא"ר: "ואיך כינה אף בפה ודרכו לברוח מזה?" והניח בצ"ע. ומכיוון שכל התירוצים שנאמרו דחוקים, מסתבר שבתרגומי לשון שירה אין אונקלוס נמנע מהגשמה.
נֶעֶרְמוּ – חֲכִימוּ, לשון עָרְמָה
ב. אונקלוס פירש "נֶעֶרְמוּ מים" כלשון עָרְמָה; "חֲכִימוּ מַיָא". אבל רש"י העיר שאין זה פשוטו של מקרא כי "נֶעֶרְמוּ מים נִצְּבוּ כמו נֵד נֹזְלִים" הם פעלים המביעים גובה. לכן פירש נֶעֶרְמוּ מלשון עֲרֵימָה וכמוהו גם ראב"ע. אמנם יש שכתבו שתרגם בלשון עָרְמָה על פי מסורת חז"ל: "וברוח אפך נערמו מים – במדה שמדדו בה מדדת להם. הם אמרו הבה נתחכמה לו אף אתה נתת עָרְמָה למים והיו המים נלחמים בהם בכל מיני פורעניות" (מכילתא דר"י, שירה, ו). גם בעלי התוספות פירשו את התרגום על דרך הדרש. אמנם הגר"א הביא מקור לחוכמת המים מן המקרא.
