סמכות הורית

סמכות הורית

מה הדרך לגרום לילד לציית, איך משיגים משמעת

קבוצה של אברכים פה בכולל שעוסקים במצות תוכחה ביקשו

שנמסור שיעור בנוגע למצות תוכחה. האמת היא שהנושא שנעסוק

בו קשור אמנם למצות תוכחה, אבל במהותו הוא הרבה יותר רחב

ומקיף, בכל הנוגע לצורת חינוך הילדים.

אפתח בסיפור: התייעץ איתי פעם אברך צעיר בנוגע להשכבת

הילד לישון, הילד לא רוצה לישון והוא צועק ומתמרד, השאלה

היא האם ללכת איתו בקשיחות או לא, כי הדבר אולי עלול לפתח

בו התנגדות פנימית לאבא ותוצאות לא טובות. שאלתי - בן כמה

הילד? ובכן, שימו לב מה הוא ענה לי : הילד בן שנתיים..

ההורים כיום מאוד חוששים מכל הפעלת סמכות על הילד, מכל

ציווי בנוסח חד משמעי. כל עימות קל גורם להם חשש למי יודע

מה יקרה. כמובן שכשמדובר על הפעלת סמכות על בחורים אנשים

בכל מקבלים פיק בירכיים. ישבתי לאחרונה עם הורה שביקש עצה

– הבן שלו בן ה16- מתחנן אליו שיעיר אותו לתפילה בבוקר ושלא

יוותר לו בשום אופן, והאבא מתלבט – איך למעשה אעיר אותו,

הרי בסופו של דבר ברגע האמת הוא לא קופץ מהמיטה מיד

כשמזכירים לו את השעה. הגמרא בנדרים סוף פרק ג' אומרת

"בעידנא דיצר הרע לית דמידכר ליצר טוב". בערב הוא רוצה לקום,

אבל בבוקר הוא רוצה לישון. האם לעמוד בתוקף מול על הדרישה

הזו? סך הכל, מדובר כאן כבר על בחור, הוא גדול ולא אמורים

להגיד לו מה לעשות, מצד שני הבחור עצמו הרי ביקש. מה באמת

המקום של ההורים מול הילדים?

בעבר לפני כמה עשרות שנים דיברו אחרת. הנוסח של החינוך היה

מאוד דורש וקפדני, חסר שיח ונטול מחמאות. מי שהתחיל את

השינוי המבורך בתחום היה כנראה הרב יחיאל יעקובסון, שבזכותו

התחיל שיח על הצורך באהבה, בהבעת רגשות, נתינת מחמאות

והרעפת עידוד. בעקבות השינוי, המערכת נטתה לצד השני

בהקצנה: הורים חוששים מכל הבעת תקיפות והחלטיות מול

ילדיהם, שמא מי יודע אם הם יהיו ברורים ונחרצים ודורשים –

הדבר יזיק למערכת היחסים ויזיק לעתידו הרוחני של הילד.

בשביל להבין את הדברים צריך להתחיל מהשורש. בואו נדבר על

יסוד המשמעת, אבא אומר: אני רוצה לדרוש מהילד דברים, אבל

הילד הרי לא רוצה לשמוע. אנחנו בעצם בעמדה של ויכוח. כל

דרישה שלי בעיקרון אמורה לא להתקבל, כי אני רוצה כך והילד מן

הסתם רוצה הפוך, ולכן כל הבעת עמדה שלי מול הילד היא בעצם

עימות. לכן הורה אומר – אני מעדיף שלא להביע שום עמדה

ברורה מול הילד. אני חושש מעימותים. יסוד ההבנה הוא

שבעיקרון הילד לא רוצה לציית לי. למה שירצה?

אני רוצה להגיד יסוד, שכל הדבר הזה לא נכון מההתחלה. לא נכון

להסתכל על זה ככה שבעיקרון הילד לא רוצה. הילד רוצה לציית

להורה, הוא מתוכנת כך שמה שאבא דורש הוא רוצה לעשות. וזה

משתי סיבות: א. אנשים אוהבים לציית. ב. אנשים בנויים לקבל

מרות ממי שעליהם בהיררכיה.

נפרט את הדברים לפי הסדר, היסוד הראשון שאמרנו הוא: אנשים

אוהבים לציית. הבה נראה כמה זה עובדתי.

למה לחשוב שאנשים לא אוהבים לציית? כי "ציות" פירושו שאתה

מחליט עבורי, ואנשים לא אוהבים שמישהו אחר מחליט בעבורם.

האם זה נכון? המציאות היא שאנשים כן אוהבים שמחליטים

עבורם. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות לעיריות היתה עיר

אחת שבה לא נסגרו הקצוות, וההוראה שהתקבלה מגדולי ישראל

היתה שאין הוראה, איש הישר בעיניו יעשה. אולי היה צריך לברך

על הבחירות האלו "משנה הבריות"... בכל אופן אנשים התלבטו

קשות: מה לעשות? הם הלכו לשאול את הרבנים: אבל בכל זאת,

מה כן לעשות? ממש היתה מצוקה. התרגלנו שמחליטים עבורנו

את הפתק בקלפי, זה מאוד נחמד ונוח.

בכל שני וחמישי בשטיבלאך אפשר לראות איך לקראת קריאת

התורה כולם מביטים ימינה ושמאלה, מי המתנדב שיקח על עצמו

את המשך הובלת האירועים, ימכור את העליות, יקרא לקרואים

ויארגן בעל קורא. כולם שמחים כשמישהו מחליט לקחת את זה.

אנשים לא אוהבים להחליט בעצמם, הם שמחים שהעסק מנוהל

והחיים מסודרים. כך למשל שיוצאים לטיול, ויש מדריך טיולים,

אפילו אנשים בוגרים מצייתים לו בטבעיות, לא רק לפן המקצועי

שלו כגון לאיזה צד לפנות במסלול, כי זה באמת הוא יודע ואתה

לא, אבל מצייתים גם לכל החלטה שהוא יבחר: מתי עוצרים

להקשיב לו, מתי עומדים למנוחה, וכללית – הוא בעצם מפעיל

אותם. אם הוא מדבר בהחלטיות – כולם מצייתים לו בטבעיות,

למרות שהוא צעיר מהם בעשרים שנה.

למה באמת זה כך? כי בכל החלטה יש שני צדדים, בכל צד יש

מעלות וחסרונות, סיכוי להצליח וסיכון להיכשל. כשאדם מחליט

על צד אחד הוא בעצם לוקח סיכון, הוא בעצם מחליט לסמוך על

שיקול דעתו ולעשות דבר מסוים, כשעלול להיות לזה מחיר. זה לא

נעים לקחת את האחריות על התוצאות, זה מעורר חשש. איך אני

יכול לקחת על עצמי את הסיכון. מאוד נחמד כשהכל מסודר וחלק

בלי התלבטויות, אין התלבטות כי מישהו פתר אותה ואני צריך רק

לציית לו.

לפי כל מה שאמרנו – אם מבוגרים אוהבים לציית, ילדים על אחת

כמה וכמה. ילד מרגיש מבולבל בעולם, הוא לא יודע מה טוב לו

ומה לא, ואיך צריך לחיות ואיך צריך לנהל את סדר היום. כיש לו

אבא שאומר לו ברור – בשעה זו וזו אתה במיטה, בשעה זו וזו

קמים בבוקר, עכשיו להפסיק לפטפט כבר מאוחר, בשבת בבוקר

אתה צריך לבוא לתפילה, ועוד ועד – החיים שלו מסודרים, הוא

מרגיש מנוהל.

תחשבו על עצמכם, מה אתם מרגישים שכמישהו מסדר לכם את

סדר היום, ונכפיל את זה פי כמה וכמה בילדים. גם בבחורים

צעירים, בהחלט, הם רוצים שהדברים יהיו ברורים, סדרי

העדיפויות והכללים בחיים.

עד עכשיו דיברנו על הרעיון של הציות באופן כללי, כמה ילד רוצה

לציית לכל מבוגר, לאו דווקא אבא שלו. יש כח שנקרא "כח

הציות", ואנחנו לא צריכים להמציא אותו אלא רק להשתמש בו כי

הוא כבר קיים. נעבור ליסוד השני שאמרנו – התכופפות למי

שמעליך בהיררכיה.

הקב"ה ברא את העולם בצורה של היררכיה, דרגות של אנשים אלו

על גבי אלו. העולם לא נברא שויוני אלא במבנה של שכבות, יש

אנשים מעל ויש אנשים מתחת. אפילו ברוחניות זה כך, יש כהנים

לויים וישראלים, ואמנם כל אדם יכול להגיע לשלמות לפי המקום

שבו הקב"ה הניח אותו, אבל את היסוד אי אפשר לשנות. ישראל

לא יכול להפוך לכהן, וקורח היה זה שניסה לערער על כך, "כל

העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו", כלומר הכל שויוני ולמה

אתם מחליטים שיש דרגות והיררכיה. ומה עונה לו משה: "בוקר

ויודע ה' את אשר לו", ומפרש רש"י – גבולות חקק ה' בעולמו, כמו

שאי אפשר להפוך בוקר ללילה כך אי אפשר לבטל ולשנות את

המעמדות. יש כהנים ויש לויים ויש ישראלים.

אגב מעניין לציין שהראשונה שהבינה את זה היתה אשתו של און

בן פלת, כשבעלה סיפר לה שקורח רוצה לבטל את המעמדות

בטענה של "כל העדה קדושים", היא הגיבה "אי מר רבה אנת

תלמידא", כלומר, גם אם קורח ינצח אל תחשוב שהוא יבטל את

המעמדות, הוא בסך הכל יחליף את משה רבינו והוא יבוא במקומו,

ואם כן למה לך להתערב. כולם שואלים מה היתה הגאונות של

התגובה הזאת שחז"ל אומרים עליה "חכמות נשים בנתה ביתה",

התשובה היא שהגאונות היתה להבין שלמרות שקורח מדבר על

שינוי מהותי במבנה - לא ישתנה באמת משהו מהותי במבנה של

עם ישראל כי אי אפשר לעקור את המציאות. זה הבנה פרקטית

של אשה.

על כל פנים כך קבע הקב"ה שיש היררכיה, וכל האנשים מתוכנתים

בצורה כזאת שהם מקשיבים ומתכופפים למי שמעליהם. אנשים

רוצים לקבל מרות של מי שמעליהם. ניתן לזה דוגמא פשוטה:

אנשים באופן טבעי מכבדים מבוגרים מהם בשנים. הקב"ה ציוה

"לפני שיבה תקום", יש מצוה לכבד זקנים. איסתכל באורייתא

וברא עלמא, העולם נברא לפי רצון השם, המצוות הם לא גזירת

הכתוב, אלא זה מונח במציאות של החיים. הכבוד לזקנים הוא

מונח במציאות של החיים שצעירים מתחת זקנים, הגיל עושה

משהו. לדוגמא, יש כאן בכולל אברך עם זקן לבן, שהייתי בטוח

שהוא בן שישים פלוס, וכיבדתי אותו בהתאם, עד שמישהו גילה

לי שהוא בערך בן חמישים, באופן טבעי באותו רגע השתנה לי

היחס, ולא שהוא נהיה פתאום פחות מיוחד או פחות ת"ח, אלא

יש משהו טבעי לכבד זקנים. היסוד הוא שיש היררכיה בבריאה,

ואנשים מקבלים אותה בטבעיות.

אחד מכללי ההיררכיה בבריאה הוא שהורים הם מעל הילדים.

שלשה שותפים באדם, האדם מרגיש בטבעו שיש עליו בעלים

שנקראים אבא ואמא, ובהדגשה על האבא שהוא בעל הסמכות. כל

אחד מכם יכול להתבונן על עצמו ולראות כמה חשוב לו דעתו של

אבא שלו, וכמה בעיקרון הוא רוצה לציית לאבא שלו כשהוא אומר

משהו, כי כח ההיררכיה מוטבע בנפש.

אבא לילד מרגיש – מה פתאום שהילד ירצה לשמוע בקולי? ולכן

הוא מרגיש חסר ביטחון כשהוא נותן הוראה, והוא מרגיש שכל

הכח שלו שאוב מדברים מלאכותיים וחיצונים, דהיינו או מעונשים

וצעקות או מפרסים והבטחות. אבל ברגע שיהיה ברור לך היסוד

שהכח שלו שאוב מהמציאות עצמה בלי תוספות, הילד לא "לא

רוצה לשמוע בקולך", אלא "כן רוצה לשמוע בקולך" – אתה מרגיש

הרבה יותר נח להגיד לו מה שאתה רוצה, אתה אומר את זה

בביטחון וזה מתקבל בהתאם.

זה נשמע אולי שאני מדבר על גן עדן תחתון – אתה מוציא מילה

מהפה והילדים מיד קופצים לדום. כמובן שזה לא ככה במציאות,

צריך לשדר סמכות והחלטיות. כשאבא אומר לילד בקול תקיף "לך

לישון, בסדר?" המילה "בסדר" כבר הורסת את הכל. הילד קולט

האם אתה מוחלט ובור מולו או שאתה מחכה לאישור שלו שהוא

מוכן לשמוע בקולך. אם אתה צריך את האישור שלו שהוא מוכן

לשמוע בקולך – אתה בעצם לא מחליט עבורו אלא שוב נותן לו

הלחליט, ואם ככה אין לו שום סיבה לציית. אדם רוצה לציית רק

למי שמוחלט וברור לו מה צריך לעשות.

אמרתי לאותו הורה שהתייעץ האם ואיך להעיר בחור בבוקר.

אמרתי לו: "אל תיתן עונשים, אל תאיים, פשוט תעמוד ליד מיטתו

ותדרוש בהחלטיות: יוסי, השעה שבע וחצי, אתה צריך לקום.

לדרוש זאת ברורות. אל תגיד בנוסח שאלה אתה יכול לקום? אם

כך הרסת את הכל. תציג דרישה ברורה, זה הכל".

כל אבא צריך להיות לו ברור מאוד מה הוא בעצם רוצה מהילדים

שלו, מה הצורה של הבית שלו, מה חשוב לו, איזה דברים איכפת

לו בחינוך ואיזה דברים פחות. אין בזה כללים, יש רק כלל אחד

שמה שחשוב לך – על זה תהיה מוחלט ועקבי. הקב"ה נתן לכל

אדם ילדים, לא כדי שכולם יחנכו בצורה אחידה לפי מה שחשוב

למרצה שדיבר על חינוך, אלא שכולם יחנכו למה שהם חושבים

שצריך לחנך. כמו שיש לכל אדם ברמה האישית עבודת השם עם

דגשים אחרים, כך צריך להיות בחינוך, כל אחד עם ההדגשים שלו.

אני אתן דוגמא לרעיון הזה של "כל אחד והדרך שלו": קראתי פעם

בשם אחד מגדולי המוסר שהתגלה בחלום לאחר פטירתו וסיפר

שעומק הדין נורא ואיום, אבל אי אפשר לשער כמה מתחשבים

בשמים באדם שהיה עמל בתורה. את הסיפור הזה אני שומר

בזיכרון כבר הרבה שנים, וזה בהחלט מחזק ללמוד. והנה לפני

שבועיים ראיתי מודעה בשטיבל חסידי פה בביתר על אחד מגדולי

החסידות שהתגלה לאחר פטירתו וסיפר שעומק הדין נורא ואיום,

אבל אי אפשר לתאר כמה מתחשבים בשמים באדם שהיה מקפיד

ללכת בליל שבת ל"באטע", להתענג בשירות ותשבחות... זאת

אומרת, כל חוג מדגיש את מה שחשוב בעבודת השם לפי דעתו

ולפי דרכו בעבודה. המסקנא היא ששניהם עובדים את ה', כל אחד

בדרכו, וכך צריך להיות. רוצה ה' את יראיו, כל אחד בסגנונו. כך

צריך להיות גם בחינוך, הליטאי יחנך לתורה והחסיד יחנך

לחסידות. אדם צריך לעבוד את ה' לפי הצורה שבה הקב"ה נתן לו

לעבוד אותו, ולזה גם הוא צריך לחנך.

סיכום: הכח של כל הורה לדורש ציות נובע משני דברים: א. כל

אדם רוצה לציית למי שברור לו מה לעשות, על אחת כמה וכמה

ילד רוצה לציתי למבוגר, כי העולם שלו מבולבל והוא רוצה

שיסדרו לו את החיים. ב. הקב"ה הטביע בטבע האדם כפיפות למי

שנמצא מעליו בהיררכיה, וההורים ובפרט האבא נמצאים מעל הבן

שלהם, בעמדה של סמכות וכח החלטה. כדי שהדברים יבואו לידי

ביטוי במציאות, חשוב מאוד שההורה יהיה החלטי עם עצמו,

שיהיה ברור לו מה חשוב לדרוש ומה לא, ומה שחשוב לו צריך

לדרוש בקול ברור ובצורה החלטית ולא הססנית.

כל מה שדיברנו לא סותר כלל לחום ואהבה ומחמאות ועידוד,

אנחנו צריכים לאהוב וצריכים להראות את זה כל הזמן, לא לחסוך

במחמאות ובעידוד, וזה לא סתירה כהוא זה לעבודה החינוכית

ולתפקיד של ההובלה שמוטל על ההורים. להיפך, בגלל שאנחנו

אוהבים את הילדים אנחנו צריכים לספק להם את הביטחון של

הגבולות והדרישות הברורות.

הר"י בוצ'קובסקי שליט"א