הצדקות של הרב מבריסק זצ"ל

 

ישמע בזיונו וישתוק

 

עונג שבת.

כולם שרים, הרב מדבר, מעין עולם הבא.

על השולחן קערת אבטיח קר, מעין עולם הזה.

החתיכות אוזלות, נשארה חתיכה בודדת.

בינתיים היא נשארת שם, אף אחד לא לוקח אחרון.

פתאום… הפסקת חשמל, עלטה משתררת בחדר.

"אייייייייייייייייייייייייייייייייי".

האור נדלק.

יד אחת מחזיקה אבטיח ועשרים מזלגות נעוצים בה.

*

מה זה אומר? זה אומר שאין על אבטיח.

זה גם אומר שהכבוד יותר חשוב לנו מתאוות האכילה.

לא רק מתאוות אכילה. אף אחד לא היה רוצה שיתפסו אותו ככה באמצע עבירה רצינית כזאת. לעשות עבירה זה בסדר, לא באמת בסדר, אבל בכל זאת. להיתפס? שמישהו יסדר לי כאן בור באדמה ויכסה אותי בבקשה.

מה החיים שווים בלי כבוד? לא סתם חכמים אמרו שכל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, להשפיל מישהו זה כמו רצח.

מישהו השפיל אותי? הפך אותי לגרגיר אבק? אני כבר אראה לו מה זה, אני יודע להשפיל לא פחות ממנו, הוא עוד יצטער על הרגע שהוא התחיל איתי. למה מי הוא? כזה קטן.

אבל גם אם אני מהמשתבללים, אלה שלא יודעים לענות בחזרה, אני לא באמת שותק. בפנים אני לא מפסיק לענות לו, להשפיל אותו, לחשוב מה הייתי צריך להגיד לו. למרבה הפלא המשתבלל סובל יותר, במקום להוציא הוא שומר בבטן.

אלה החיים שלנו. סולם הערכים שלנו בנוי בצורה מאוד ברורה, כשבראש הפירמידה נמצא הכבוד. תיקח לי הכל: אוכל, כסף, מה שבא לך, רק בכבוד אל תיגע לי. בזה אני לא אעמוד. רק לא להיות מושפל.

יואו, כמה אנחנו מנופחים מעצמנו.

*

אתה הולך ברחוב ליד הרב אליהו זצ"ל, יש? פתאום רץ אליך מישהו שמכיר אותך מבית הכנסת, ובטוח שאתה צדיק הדור רק בגלל שפעם אחת הוא תפס אותך לומד בקטנה אחרי התפילה. בקיצור, הוא רץ אליך ושואג בקולי קולות: "כבוד הרב! תן ברכה"! שוב. מצד ימין שלך הרב אליהו שהבן אדם פשוט לא קולט שזה הוא, והוא רץ אליך, פספוס קטן אחר המחילה, לבקש ברכה.

עד כאן רואים את הסומק בלחיים.

מה הסיפור? הבן אדם מכבד אותך, מה זה מכבד? מעריץ. מה אתה נבוך? הרי אם הוא היה פוגש אותך באמצע הרחוב, בלי הרב אליהו, כנראה שהיית מסתכל לצדדים כדי לבדוק שכולם שומעים כמה אתה מיוחד.

וזהו בדיוק, כשנמצאים ליד מישהו שבאמת יש מה לכבד בו נכנסים לפרופורציות של המקום האמיתי שלנו, והמושגים המוחלטים של מה חשוב ומה לא חשוב מקבלים את הגודל הממשי שלהם. והכבוד שלנו פתאום כבר לא ממש עומד בראש הרשימה.

להפך, דווקא הכבוד הזה גורם לנו להסמיק.

*

וזה בדיוק הסיפור שלנו.

אנחנו פשוט מפספסים את הנוכחות של ה' יתברך באזור, אם רק היינו מרגישים קמצוץ נוכחות היינו מתפדחים מהכבוד שנותנים לנו הרבה יותר מהפגיעה בו.

כדי להגיע לשם אפשר לעבוד חיים שלמים כדי להרגיש נוכחות כזו שמכניסה לפרופורציות. אבל אפשר, וצריך, לעבוד גם מהסוף להתחלה. להתנהג כאילו אנחנו כבר שם.

מישהו השפיל אותי? אני שותק, לא רק בחוץ, גם בפנים, נושם עמוק ונותן לעצמי להיות איפה שנכון ולא איפה שאני חושב שאני. ודווקא שם, ברגע הזה, משהו אמיתי מתעורר ודברים חדשים נובטים.

*

עכשיו הפאנצ'.

לא צריך לחכות שמישהו מבחוץ יעשה לי את זה. אם תשימו לב אנחנו רומסים את עצמנו עשרות פעמים ביום, עסוקים בלהסביר לעצמנו כמה אנחנו קטנים ולא מוצלחים. זו השפלה לא פחות גדולה. וגם שם צריך ללמוד לשתוק ולהמשיך הלאה.

ועוד יותר מזה. לפעמים אני מרגיש שה' יתברך בעצמו לא רוצה אותי ואת העבודה שלי, שהוא זורק אותי מכל המדרגות, ובכל זאת אני שותק וממשיך. מאמין ויודע שזה לא נכון באמת, שזה רק ניסיון. והשתיקה הזו בונה עולם חדש ושלם, מלא בנוכחות.

שתיקה היא לא מחיקה, היא פינוי מקום.

 

עלון קרוב אליך 

Respect

 When people send emails like this: "i txted u abut the thng we spake abit last park in the hamburger and my mothor told me it 2 it 4 us", it is not respectful for the person receiving the email and also reflects quite poorly on the person sending the email. I actually receive such indecipherable emails at times.

Years ago, before I had a computer, I hired someone to type something for me. There were many many mistakes and it was annoying b/c it meant having to do more work correcting them. I asked that the person look at what they are typing. I was after all paying for this service. I was attacked in return with an incredulous response: You expect us to LOOK at what we are typing?? No way.   

Look at what you typed. It is a minor effort that adds respect to you and the person who will read what you wrote. We all make mistakes from time to time. That is human and understandable. But there is a limit! 

Thnx 4 reding ths pst. Ths iz an imprtnt under rted topik.

Uman [Updated]

There is still a war going on in the Ukraine. This will not stop thousands of people from going to Uman. אלול ראשי תיבות א'ני ל'אומן ו'אשתי ל'בד. This is problematic for numerous reasons: 

1] Is it permitted to risk life and limb to go to a kever?

2] Is it permitted to leave EY to go to a Kever? 

3] Is it a good idea to give parnassa to the Sonei Yisrael who benefit from this pilgrimage? Maybe the money could be used to feed hungry Jewish children???

4] There are many shady, emotionally troubled characters who go there and thus bad stuff is also going on. וד"ל. 

5] When one's entire Avodas Hashem revolves around a human being this borders on Avoda Zara. This is a problem with certain members of this group and another prominent group in Klal Yisrael who talk endlessly about giving their Rebbe nachas and fulfilling their Rebbe's wishes and Rebbe Rebbe Rebbe while Hashem is sort of in the background. Hashem is the One who got their Rebbe into it but now it is about their Rebbe. As one Rabbi said on a video: When Moshiach comes we will see that the Rebbe פירט די וועלט - runs the world. That doesn't border on Avoda Zara. That IS Avoda Zara. 

With the exception of Prof. David Berger, almost nobody talks about this.  

I LOVE Rebbes and Tzadikim of all kinds. But the focus of our Avoda is Hashem and no one else. That is the fifth of the 12 עיקרי האמונה. 

See also here , here, here, here, here, here, here, and here.

ובערת הרע מקרבך

  וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ.

 ובערת הרע מקרבך – אין זו מיתה, כי לא כל עד זומם יומת, אך ענינו תבער החטאת בהענישך החוטא, שאם לא כן תהיה החטאת בישראל, וכלם יהיו נענשים עליה, וזה בנין אב לכל ובערת הרע, שענינו העון, וכן ובערת דם הנקי {דברים י״ט:י״ג} הוא ראיה שהעון הוא המתבער. ותלמידי יוסף שבתי באזיבי מוסיף ראיה ממה שכתוב למטה (כ״ב:כ״א) וסקלוה אנשי עירה ובערת הרע, שהיה לו לומר ובערת הרעה, וכן (כ״ב:כ״ב) ומתו גם שניהם ובערת הרע, היה לו לומר הרעים, וכן (כ״ב:כ״ד) והוצאתם את שניהם ובערת הרע מקרבך. 

וצ"ע דברי אונקלוס וְתַעְבְּדוּן לֵיהּ כְּמָא דְּחַשֵּׁיב לְמֶעֱבַד לַאֲחוּהִי וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ.