עונג שבת.
כולם שרים, הרב מדבר, מעין עולם הבא.
על השולחן קערת אבטיח קר, מעין עולם הזה.
החתיכות אוזלות, נשארה חתיכה בודדת.
בינתיים היא נשארת שם, אף אחד לא לוקח אחרון.
פתאום… הפסקת חשמל, עלטה משתררת בחדר.
"אייייייייייייייייייייייייייייייייי".
האור נדלק.
יד אחת מחזיקה אבטיח ועשרים מזלגות נעוצים בה.
*
מה זה אומר? זה אומר שאין על אבטיח.
זה גם אומר שהכבוד יותר חשוב לנו מתאוות האכילה.
לא רק מתאוות אכילה. אף אחד לא היה רוצה שיתפסו אותו ככה באמצע עבירה רצינית כזאת. לעשות עבירה זה בסדר, לא באמת בסדר, אבל בכל זאת. להיתפס? שמישהו יסדר לי כאן בור באדמה ויכסה אותי בבקשה.
מה החיים שווים בלי כבוד? לא סתם חכמים אמרו שכל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, להשפיל מישהו זה כמו רצח.
מישהו השפיל אותי? הפך אותי לגרגיר אבק? אני כבר אראה לו מה זה, אני יודע להשפיל לא פחות ממנו, הוא עוד יצטער על הרגע שהוא התחיל איתי. למה מי הוא? כזה קטן.
אבל גם אם אני מהמשתבללים, אלה שלא יודעים לענות בחזרה, אני לא באמת שותק. בפנים אני לא מפסיק לענות לו, להשפיל אותו, לחשוב מה הייתי צריך להגיד לו. למרבה הפלא המשתבלל סובל יותר, במקום להוציא הוא שומר בבטן.
אלה החיים שלנו. סולם הערכים שלנו בנוי בצורה מאוד ברורה, כשבראש הפירמידה נמצא הכבוד. תיקח לי הכל: אוכל, כסף, מה שבא לך, רק בכבוד אל תיגע לי. בזה אני לא אעמוד. רק לא להיות מושפל.
יואו, כמה אנחנו מנופחים מעצמנו.
*
אתה הולך ברחוב ליד הרב אליהו זצ"ל, יש? פתאום רץ אליך מישהו שמכיר אותך מבית הכנסת, ובטוח שאתה צדיק הדור רק בגלל שפעם אחת הוא תפס אותך לומד בקטנה אחרי התפילה. בקיצור, הוא רץ אליך ושואג בקולי קולות: "כבוד הרב! תן ברכה"! שוב. מצד ימין שלך הרב אליהו שהבן אדם פשוט לא קולט שזה הוא, והוא רץ אליך, פספוס קטן אחר המחילה, לבקש ברכה.
עד כאן רואים את הסומק בלחיים.
מה הסיפור? הבן אדם מכבד אותך, מה זה מכבד? מעריץ. מה אתה נבוך? הרי אם הוא היה פוגש אותך באמצע הרחוב, בלי הרב אליהו, כנראה שהיית מסתכל לצדדים כדי לבדוק שכולם שומעים כמה אתה מיוחד.
וזהו בדיוק, כשנמצאים ליד מישהו שבאמת יש מה לכבד בו נכנסים לפרופורציות של המקום האמיתי שלנו, והמושגים המוחלטים של מה חשוב ומה לא חשוב מקבלים את הגודל הממשי שלהם. והכבוד שלנו פתאום כבר לא ממש עומד בראש הרשימה.
להפך, דווקא הכבוד הזה גורם לנו להסמיק.
*
וזה בדיוק הסיפור שלנו.
אנחנו פשוט מפספסים את הנוכחות של ה' יתברך באזור, אם רק היינו מרגישים קמצוץ נוכחות היינו מתפדחים מהכבוד שנותנים לנו הרבה יותר מהפגיעה בו.
כדי להגיע לשם אפשר לעבוד חיים שלמים כדי להרגיש נוכחות כזו שמכניסה לפרופורציות. אבל אפשר, וצריך, לעבוד גם מהסוף להתחלה. להתנהג כאילו אנחנו כבר שם.
מישהו השפיל אותי? אני שותק, לא רק בחוץ, גם בפנים, נושם עמוק ונותן לעצמי להיות איפה שנכון ולא איפה שאני חושב שאני. ודווקא שם, ברגע הזה, משהו אמיתי מתעורר ודברים חדשים נובטים.
*
עכשיו הפאנצ'.
לא צריך לחכות שמישהו מבחוץ יעשה לי את זה. אם תשימו לב אנחנו רומסים את עצמנו עשרות פעמים ביום, עסוקים בלהסביר לעצמנו כמה אנחנו קטנים ולא מוצלחים. זו השפלה לא פחות גדולה. וגם שם צריך ללמוד לשתוק ולהמשיך הלאה.
ועוד יותר מזה. לפעמים אני מרגיש שה' יתברך בעצמו לא רוצה אותי ואת העבודה שלי, שהוא זורק אותי מכל המדרגות, ובכל זאת אני שותק וממשיך. מאמין ויודע שזה לא נכון באמת, שזה רק ניסיון. והשתיקה הזו בונה עולם חדש ושלם, מלא בנוכחות.
שתיקה היא לא מחיקה, היא פינוי מקום.
עלון קרוב אליך
