תפילות ראש השנה הן הכלי החזק ביותר שבידינו כדי לזכות בדין.
ישנם מפריעים רבים המבלבלים את הדעת וגורמים לתחושה לא טובה במהלך התפילות, ולפעמים בגללם אנחנו עלולים לאבד את כוונת הלב ואת ההזדמנות הנדירה.
בית הכנסת עם הנוסח הישיבתי, ועל אחת כמה וכמה ישיבה בעצמה – עשויים היטב לרומם את האווירה הכללית. ואווירה זה דבר חשוב. אבל יש לזכור שאווירה היא הדבר המקדים, היא לא הדבר עצמו.
לפעמים מרוב רעש ואווירה מלחיצה אנחנו מאבדים את הנקודה הפנימית שבלב.
אנחנו עומדים לשמונה עשרה, והדבר המרכזי שמטריד את דעתנו הוא: "איך אני לא גומר לפני כולם? אף אחד לא מסיים בפחות מחצי שעה. מה אני עושה עם זה?" אחרי משיכות מאולצות של כל הברה לאורך התפילה, אנחנו מגלים שעברו רק עשר דקות ואנחנו כבר ב"מודים", רחמנא ליצלן...
גם בעזרת הנשים זה כך, אם כי שם אולי ההשוואה היא ביחס לדברים אחרים: "איך אני מצליחה לבכות כמה שיותר ב"ונתנה תוקף"? כולן מסביב מתייפחות כתינוקות לתוך המחזורים והטישו, ורק אני צחיחה כמדבר סהרה. מה אני עושה?"...
הלחץ החברתי, האווירה שמסביב, גורמים לאיבוד כל הכיוון.
במקום להתחבר אל השם – אנחנו לחוצים מ"איך אנחנו נראים"; במקום לחשוב על המילים – אנחנו חושבים איך נמתח אותן כמה שיותר; ובמקום לנסות לכוון – אנחנו מנסים לבכות...
בעומק הדברים, הנושא הוא עצם הגישה אל התפילה, גם מול הקב"ה.
תפילה אמיתית פירושה להתחבר אל ה'. כשאנחנו מרוכזים כל הזמן בשאלה "האם התפללתי כראוי, האם בכיתי מספיק, האם כיוונתי מספיק בכל פעם שהזכרתי "מלך", האם השמונה עשרה שלי היה מספיק מכובד ומתאים לראש השנה", אנחנו מחמיצים את עיקר הנקודה.
לא עסוקים עם הקב"ה אלא עסוקים עם עצמנו.
הקב"ה אומר לנו: תזרקו את הכל, תנסו פשוט לדבר איתי. ולדבר באמת!
הנקודה המרכזית של היום היא להגיע לשיחה אמיתית עם הקב"ה.
הוא לא סופר צעקות, ולא מונה דמעות.
זה ממש לא הנקודה כמה אתה בוכה ב"ונתנה תוקף" כי החזן נשבר בדיוק ב"מי בחניקה" ונזכרת שסבא שלך נפטר מסרטן הריאות. אין ספק שלקב"ה איכפת מצערך, אבל זה פשוט לא הנושא של היום.
הנושא הוא נקודה אמיתית של קשר, רגע אחד של שיחה כנה.
המלכת השם מקרב לב ושיחה אמיתית על עצמך.
נקודה אחת של אמת שוה לו יותר מהכל.
