ענין ''קדש עצמך במותר'' - תורה זו נשתכחה לגמרי מבינותינו ואינה אלא נחלת יחידים, עד כדי שמי שנוהג באי-אלו פרטים מתורה זו, נחשב היום לקדוש ופרוש.
הרמב''ן מונה מצוה זו למצות עשה, ולכולי עלמא זו מצוה מדברי קבלה, והאינו מקיימה הינו מוגדר בלשון הרמב''ן: ''נבל ברשות התורה''. והראב''ד מנמק הגיון חוב מצוה זו באמרו, כי הדרך היחידה להשמר מהאסור היא ההרחקה בגדר וסייג במותר.
וכאן מצאנו סוד ירידת רבים ונפילתם ביד יצרם, בפרט בענייני תאוות כבוד, ממון, עריות וכדומה, והוא משום שפרוצים הם במותר, לסחוט את העולם עד הסוף במאכל ומשתה ובייתר העניינים המותרים ולעשותם בתאווה ללא גדרים, מתוך ביטחון שכאשר אגיע לקו האדום - האיסור עצמו - אפרוש ואעצור!
והגמרא בנדרים אומרת: בעידנא דיצר הרע - לית דמדכר ליה ליצר הטוב בהדיה. כלומר, בשעה שכבר הותקף אדם בנסיון העבירה, אין מי שיזכרהו ליצר הטוב עמו. וכל סוד הנצחון הוא דוקא בזה שקודם האיסור הינך מוגדר ומסוייג מחשש פן תיפול, ורק בכך הינך שמור מיצרך, כי שמרת מרחק ממנו. וכבר ידועים דברי התוספות בכתובות (קד ע''א): ''עד שיתפלל אדם על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על מאכל ומשתה שלא יכנסו''. הרי שהא בהא תליא.
וכבר מביא החיד''א בספרו ''שמחת הרגל'' ברמז ''מצה'', מעשה שהיה באדם שחשבוהו לאיש מופת ולא ידעו מהיכן כוחו - מהקדושה או מהטומאה, ושאלו להגאון המלוב''ן רבי יוסף קודו זצ''ל, וענה: התבוננו בו בשעת אכילתו. וראו שאכילתו מרובה ובתאווה. וכשסיפרו לרב הנ''ל, ענה להם: הרחיקו עצמכם ממנו דודאי הוא מהסיטרא אחרא. ולבסוף נתגלה שהינו אדם חוטא ורשע.
וחובה זו מסתעפת לפרטים רבים, כגון צניעות ומתינות באכילה, במותרות, עד ענין חדרי חדרים, להיות נוהג בקדושה גם במותר, אחרת ברור שגורם הוא להתרחק מקונו, כלשון הרב ''באר מים חיים'' על התורה (פרשת ויחי על הפסוק ''המלאך הגואל''), וזה לשונו:
''ותדע נאמנה, כי אפילו אם לא יבוא לעולם לשום עברה מזה [שאינו מקדש עצמו במותר] - רק זה לבד שממלא תאוותו בדברים המותרים הגופניים ברצון נפשו, ומרבה חמדת נפשו בהן, וחומד אחריהן גם כשאינם לפניו - די לו והותר להיות, חס וחלילה, לנצח לא יראה אור בהיר בשחקים.
וכמו שמזכיר הגאון הצדיק רבי שלמה ברעוודא שליט''א בשיחותיו על ריבוי התאוות, ובכללם תאוות אכילה וייתר ענייני המותר, ואמר, שידוע לו מהחזון איש שאמר שצריך ליתן על זה לב הרבה, ואפילו לבחורים צעירים חל החיוב לקדש עצמם במותר, כי זה מפתח לתורה וליראת שמים.
וכה דברי ה''חזון איש'' באגרתו:
''ליזהר מאד מאכילת תענוג. ואם בטומאת הגוף יש ראשון לטומאה ויש אב לטומאה ויש אבי אבות - בטומאת הנפש של מילוי התאווה באכילת תענוג מתאחד ראשון לטומאה ואב לטומאה ואבי אבות הטומאה יחד. ואמרו בגיטין (ע' ע''א), סעודתך שהנאתך מרובה הימנה - משוך ידך הימנה'' עד כאן.
