אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן קִסְמָא, פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּפָּגַע בִּי אָדָם אֶחָד, וְנָתַן לִי שָׁלוֹם, וְהֶחֱזַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אָמַר לִי, רַבִּי מֵאֵיזֶה מָקוֹם אָתָּה, אָמַרְתִּי לוֹ, מֵעִיר גְּדוֹלָה שֶׁל חֲכָמִים וְשֶׁל סוֹפְרִים אָנִי, אָמַר לִי, רַבִּי רְצוֹנְךָ שֶׁתָּדוּר עִמָּנוּ בִּמְקוֹמֵנוּ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶלֶף אֲלָפִים דִּנְרֵי זָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אָמַרְתִּי לוֹ אִם אַתָּה נוֹתֵן לִי כָּל כֶּסֶף וְזָהָב וַאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינִי דָר אֶלָּא בִּמְקוֹם תּוֹרָה, וְכֵן כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים עַל יְדֵי דָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל (תהלים קיט, עב) טוֹב לִי תּוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם אֵין מְלַוִין לוֹ לְאָדָם לֹא כֶסֶף וְלֹא זָהָב וְלֹא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, אֶלָּא תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ו, כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אוֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ; בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ, בָּעוֹלָם הַזֶּה, בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמוֹר עָלֶיךָ, בַּקָּבֶר, וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ, לָעוֹלָם הַבָּא. וְאוֹמֵר (חגי ב, ח) לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם יְדֹוָד צְבָאוֹת:
פירוש דבר זה מה שאמר שהיה מהלך בדרך יחידי, והרי הוא מחויב לעסוק בתורה כאשר הוא יחידי, כמו שאמרו במסכת עירובין (נד.), אמר רבי יהושע בן לוי, המהלך בדרך ואין לו לויה, יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א, ט) "כי לוית חן הם לראשך וכו'". הרי שמי שהוא מהלך בדרך יחידי צריך לעסוק בתורה. וכאשר הוא עוסק בתורה בדרך יחידי, הוא עוסק בתורה בהתבודדות יתירה, לא כמי שעוסק בביתו, אף על גב שהוא לומד בעסק רב, אין זה התבודדות כמו מי שהוא עוסק בדרך יחידי, שהוא מתבודד לגמרי, ומתוך זה מחשבתו דבוקה בתורה לגמרי. ואמר לשון "מהלך בדרך", ולא "הולך בדרך", כי כך הלשון כמו שאמרו* (עירובין נד.) "המהלך בדרך ואין לו לויה", "מהלך כרוכב דמי", ובכל מקום כך הוא, כי "הולך" שם התואר הוא, אבל "מהלך" אינו תואר.["ו'הולך' נקרא כאשר הוא בדרך אשר הוא עליו, אף על גב שהוא יושב, סוף סוף הוא על הדרך, ונקרא 'הולך'. אבל 'מהלך' לא נקרא רק אם הוא מהלך. ומפני כך היה עוסק בתורה בהתבודדות יתירה, כמו שאמרו [עירובין נד.] 'המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה', מפני שאין לו לויה. אבל אם [אינו] מהלך, רק הוא על הדרך, לא אמרו שיעסוק בתורה. וכיון שהיה עוסק בתורה בהתבודדות יתירה, היה דבק בתורה".]
ומפני דביקותו בתורה בדרך, היה גורם שאמר "אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם וכו'", כי מאחר שכל כך היה מתבודד בדרך בתורה, היה דבק בתורה לגמרי, עד שלא רצה להפרד מן התורה אפילו אם יתנו לו כל כסף וזהב שבעולם. ולהורות על גודל התבודדות שהיה לו בתורה, לא ראה את האדם שבא כנגדו להתחיל עמו בשלום, ואף אם ראה אותו לא נתן לבו עליו, עד שאותו אדם התחיל עמו ונתן לו שלום, ואז החזיר לו שלום. שאף על גב שהיה מתבודד בתורה, יש לו להחזיר בשלום. ולא יאמר כי מאחר שאני עוסק בתורה, אין צריך אני* להפסיק, רק יפסיק להחזיר שלום. ואפשר כי הדין כך הוא. ואף על גב שאמרו חכמים שצריך להתחיל בשלום, כיון שהוא עוסק בתורה לא רצה לבטל עד שנתן לו שלום, ואז מחויב לו להחזיר לו שלום, אבל להתחיל לא רצה. ופירוש זה נראה יותר. [נראה כוונתו, שמקודם פירש שרבי יוסי בן קסמא לא פתח בשלום כי מחמת "גודל ההתבודדות שהיה לו בתורה, לא ראה את האדם שבא כנגדו להתחיל עמו בשלום, ואף אם ראה אותו, לא נתן לבו עליו". אך עכשיו מבאר שלא פתח בשלום כי "להתחיל לא רצה" [להפסיק בתלמודו], ואלו שני פירושים שונים. ועל כך מסיים ואומר "ופירוש זה [השני] נראה יותר".] ובזה יתורץ מה שהוצרך לכל זה לומר שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, כדי לבאר שהיה מתבודד בתורה.
אבל בלאו הכי לא קשיא, כי בא לומר שהיה אדם כשר והגון, ואם לא כן, אף שאמר כי יתן "אלף אלפים", באולי* דברים הם*, ואין בו ממש. אבל כאשר התחיל הוא עמו בשלום, איש הגון היה. וגם שהקדים לומר דברים אלו בודאי אמת ויושר אמר, דאם לא כן, למה לו להקדים, די היה אם היה מבקש ממנו, והיה מבטיח אותו על ככה. אבל להקדים לדבר עמו דברים אלו, בודאי באמת אמר. ולפיכך אמר "ופגע בי אדם אחד", ולא אמר 'ופגעתי באדם אחד', כי לא נתן הוא על לבו בפגעו בו, שאם נתן לבו על זה היה הוא פותח בשלום.
ויתורץ ששאל אותו "מאיזה מקום אתה", ומה לו לשאול "מאיזה מקום אתה", רק שראה האדם ברבי יוסי שהיה עוסק בתורה מאד, ומפני זה לא הוצרך לשאול רק "מאיזה מקום אתה", ולא שאל אותו 'מי אתה', כי ראה אותו מתבודד בתורה, וידע שהוא תלמיד חכם גדול. ושאלו מאיזה מקום אתה, שאם אינו ממקום תורה יבקש ממנו שידור אצלו כך, בלא כסף וזהב*. ואם יאמר שהוא ממקום תורה, צריך לפייסו. והבין רבי יוסי דבר זה מיד, כי אם לא כן מה היה לו צורך לשאול, אלא בודאי לכך שאלו מאיזה מקום אתה, שידע שאין מקומו שבא משם מקום חכמים, ושמא מקומו מקום תורה, ולא ירצה שילך משם. ולפיכך השיב מיד "מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני", כלומר ולא תבקש לדור עמך במקומך.
ואז אמר "רבי רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים וכו'", והוצרך לומר "עמנו במקומנו", כלומר בשביל שאנו צריכין לרב לעצתו, וכדאמרינן למעלה (משנה ב) ש"נהנין ממנו עצה ותושיה". ולפיכך הוסיף "עמנו". ובודאי אם היו רוצים בו שילמד להם תורה, היה בוחר בישיבתם ביניהם. אבל לא היו רוצים רק שהם צריכים לו, ולכך אמר "עמנו", לעשות אותם עיקר. ואם לא כן, רק שהיו באים ללמוד ממנו, היה לו לומר 'רצונך שתדור אצלינו', כי לשון "עמנו" שהם עיקר והוא טפל עמהם, ולכך השיב לו כך. וכבר אמרנו כי כל זה הגיע לו מצד שהיה מהלך בדרך, והיה מחשבתו בתורה לגמרי, ולפיכך באהבתו אשר נפשו היתה קשורה בתורה השיב כך*.
ואמר ש"בשעת פטירתו של אדם אין מלוין אותו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים". ויש גורסין "ולא עוד שאין וכו'", ומלתא בפני עצמו היא, כלומר בעולם הזה בשביל התורה האדם זוכה לכל הברכות, חשובים* יותר מן כסף וזהב. ולא עוד, "בשעת פטירתו אין מלוין וכו'", כלומר שהתורה היא בעולם הבא גם כן, מה שאין כן בכסף וזהב שהוא בעולם הזה ולא בעולם הבא כלל. וביש ספרים גרסינן* "שבשעת פטירתו וכו'", ומלתא חדא היא, ולא זכר רק היתרון בעולם הבא, כי אין מלוין לאדם לא כסף ולא זהב.
וזכר מעשים טובים, אף על גב דמעשים טובים מאן דכר שמיה, אמר 'מעשים טובים', דקושטא מלתא הוא, שכמו שמלוין אותו תורה, כך מלוין אותו מעשים טובים. ועוד, דתורה בלא מעשים לאו כלום הוא, ועל ידי שיש כאן מעשים מלוין אותו גם כן תורה. ומה שלא אמר 'שאין אני דר אלא במקום תורה ומעשים טובים', כי מעשים טובים אין המקום גורם (עפ"י סוטה מה:), ויכול לעשות בכל מקום שהוא דר. אבל התורה אינו [כן], שהחכם מלמד תורה לרבים הוא*.
והביא ראיה שנאמר (משלי ו, כב) "בהתהלכך תנחה אותך וגו'", ולא הביא ראיה שאין מלוין לאדם כסף וזהב ומרגליות, שזה אין צריך ראיה, כי דבר פשוט שאין מלוין לאדם כסף וזהב. ובודאי היה יכול להביא ראיה מדכתיב (תהלים מט, יז-יח) "אל תירא כי יעשיר איש לא ירד אחריו כבודו", אבל אין צריך ראיה לדבר זה כלל. ומה שאמר ש"אין מלוין אדם לא כסף וכו'", איך סלקא דעתך שיהיו מלוין אותו כסף וזהב. וכן הוה ליה למימר 'שאין מלוין לאדם רק תורה ומעשים טובים'. יש לתרץ, שרצה לומר שאין מלוין מה שהיה מצליח בעולם הזה, והיה לו הצלחה ממנו בעולם הזה* באלו דברים, וסלקא דעתך כי דבר זה יהיה מלוה אותו אחר מיתתו*, ועל זה אמר שדברים אלו* אף על גב שהיה נחשב הצלחה בעולם הזה, אין מלוין דברים אלו אחר מותו אותה הצלחה, ואותו מזל אינו עוד בשעת פטירתו.
ואני אומר עוד, כי בא לומר כי האדם הוא מקבל מיתה, אל יבטיח אותו* שיהיה השלמתו שיקבל השארות מצד עולם התחתון, או מצד עולם האמצעי, הוא עולם הגלגלים, ודבר זה יתן לאדם שלימות. אף כי באמת כי האדם יש בו מכל העולמות, כמו שבארנו במקום אחר כי זה האדם יש בו מכל ג' עולמות, ובכולם אין תועלת אליו, כי אם על ידי התורה, שהיא מן עולם העליון, הוא עולם הבא. וזה שאמר כי מצד עולם התחתון אין מלוין אותו שלימות עולם התחתון שהיה לו בחייו*. כי שלימות עולם התחתון הוא* החומר הזך והצרוף, והוא נקרא "כסף", שהוא זך וצרוף. ונקרא הצורה הפשוטה הזכה "זהב". ראוי שיקרא החומר הנקי "כסף" שהוא נקי, והצורה הטהורה "זהב", כי הוא נחמד למראה, כי הצורה משימה הדבר נראה בפועל. ואחר כך כנגד העולם האמצעי, ויש בהם גם כן חומר וצורה, לכך* נקרא הצורה שלהם*, שהיא יותר במעלה, "אבן טוב", שהאבן טוב כמו זהב, נחמד למראה. וקרא החומר שלהם "מרגלית", שהיא זכה ונקיה יותר מן כסף. ורוצה לומר כי אף על גב שיש לאדם מן עולם הזה ומן עולם הגלגלים דבר זה, אין מלוין אותו, ולא יתן לו קיום כלל לגופו ולנפשו.
ותדע כי הזהב מאיר, וכן אבנים טובות מאירין, והלבן אינו מאיר כלל, והצורה היא מאירה, משימה הדבר נראה בפועל, לכך הצורה והאור ענין אחד לגמרי, שהצורה משימה הדבר בפועל, וכן האור משים הדבר נראה בפועל, ולפיכך קרא הצורה שהיא בעולם הזה "זהב", שהוא אור מאיר. ובפרק חלק (סנהדרין קג:) דאמר שם "יש לנו זהב פרויים שמאיר לנו", ואבנים טובות יותר מאירים. ולפיכך קרא הצורה שהיא בעולם אמצעי "אבנים טובות" שהם מאירים יותר. והחומר הזך הפשוט, שהוא בעולם הזה "כסף", שהוא זך. ואשר הם בעולם האמצעי "מרגליות", שהם יותר זכים.
אבל מלוין את האדם תורה ומעשים טובים. כי הקיום שמקבל האדם הוא מן עולם העליון, הוא עולם הבא, הוא התורה, שהיא מעולם העליון. והתורה היא שלימות הנפש, שהיא הצורה. והמעשים הם שלימות הגוף, שהאדם עושה בגופו, כי המעשים תלוים בגופו, ודבר זה קיום הגוף, שהוא חומר שלו. ודבר זה מוכח כי עולם הבא הוא* לגוף ולנשמה, וכן ראוי לומר, וכן הוא האמת, כמו שמבואר במקום אחר. וראוי שיהיה כך, כי למדריגת עולם הבא אין ראוי שיהיה רק על ידי תורה ומעשים טובים, כי התורה היא מן עולם העליון, והמעשים טובים, שהם מעשה מצות התורה, הם מעולם העליון, ועל ידם זוכה האדם אל השארות. ולפירוש* זה יתורץ גם כן מה שזכר כאן מעשים טובים.
