יחסים עכורים

הורים רבים יוצאים מנקודת הנחה כי תפקידם הוא ליידע את הבחור,
ולשוב וליידע אותו ולהזכיר לו את חובותיו ואת חומרת הכשלים שלו.
לדוגמא, בחור מאחר לקום, מפסיד אפילו זמן קריאת שמע, הוריו רואים
זאת ומעירים לו שוב ושוב "קְרִישׁמֶ'ע, קְרִישמ'ע.
ואם לא יעלה בידם, כבר יחריפו את הטון. הם כבר 'קולטים' שזה לא מעניין אותו, שהוא מצפצף, וכך ממשיך לו כדור השלג להתגלגל ולתפוח למימדים
אימתניים, עד שבסופו של דבר מתפתחת ביניהם מערכת יחסים עכורה.

 
והאמת מהי? שהבחור יודע טוב מכולם עד כמה גרוע הדבר שהוא
אינו מספיק את זמן קריאת שמע. זה מתסכל אותו. מה שחסר לו זה
דבר אחר לגמרי: את הכלים. את הדרך להגיע וליישם את כל הידיעות
האלו שיש לו. אז מה טעם יש בליידע אותו את מה שכבר יודע ואילו
את מה שהוא צריך לא לתת לו?

 
"וכאן", מתאר הרב ברונר, "מתחיל תהליך חריף יותר: 'שיח של
כחש' אני מכנה אותו. הבחור מתחיל לנהל דיאלוג שקרי עם הוריו. הוא
מתחיל להביע ניצנים של מרד נעורים, ולהתיז משפטים 'תעזבו אותי',
'לא מעניין אותי', 'החלטתי, ואני לא ילד קטן', והמשפט המעודכן
לתקופות האחרונות - 'אתם לא מבינים את נפש הצעירים בדור הזה'.

 

 התשובה היא - לתת לו יד ולהאמין בו.
עיסוק בפגמים ותיקון כשלים זהו משהו שכמעט והייתי אומר שהוא
מחוץ לתחום של הורים לבחור בישיבה גדולה. ולא כי אין להם הבנה
בחינוך - אלא כי הם הורים. הם לא יכולים להיות מעורבים בתהליכים
הפנימיים שהנער שרוי בהם. לפני שנים רבות הייתה לי הזכות לשוחח
עם אחד מגדולי ראשי הישיבות, אשר שמו הלך לפניו כמחנך דגול,
והוא אמר לי אז כי אם בנו שלו יהיה זקוק לעזרה חינוכית בהתמודדות
כל שהיא, הוא לא יוכל לעזור לו בשום פנים ואופן, והוא יפנה אותו
לגורם חינוכי מוסמך. האב המחנך הולך יחף, אכן כן.