בראשית הדברים יש לעמוד על כך שצבירת העושר היא דבר לגיטימי. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת ברכות (א, ל):
חיוב שקידת התורה אי אפשר להיות ניתן על זה מידה מצומצמת לכל אדם, שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן ולקנות נכסים וקניינים אפילו יותר מידי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה.
וביתר הערכה כלפי העושר הוא כותב בהמשך (ב, יט):
שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאוד. על כן יסדר את דרכיו להוסיף אומץ גופני גם כן, ולאסוף קניין ועושר, שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים...
תפקידו החשוב ביותר של העושר שבו חנן הקב"ה את האדם הוא האפשרות שהוא נותן להביא תועלת לאחרים. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (ב, ב):
מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ה' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה, ראוי הוא שגם הוא ייהנה בו במשפט. אבל חלילה לו לשכוח תעודתו...
ומכאן מסיק הרב כי:
צריך שיהיה מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהיה לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהיה טפֵלה...
תפקיד נוסף של העושר הוא הצמיחה הכלכלית הבאה בעקבותיו ומביאה תועלת לכלל החברה, וכך כותב הרב בהמשך הדברים בעין אי"ה למסכת שבת (א, עא):
יש עוד תכלית למציאות התשוקה של העושר בעולם... מפני טובת החברה הכללית, שעל ידי מציאות הרכוש הרב במקום אחד, על כן נהנים ממנו הרבה בני אדם מעבדיו ועושי דברו. ויען שנטייה טובה היא לאדם שיהיה חפץ להיות הפועל והמשפיע שממנו ועל ידו ייהנו רבים, על כן יש נטייה טבעית לעושר בטבע היצירה האנושית.
להבנה זו של תכלית העושר ישנה השלכה מעשית:
על פי זה ראוי שיהיה העושר באופן מתאים להתרבות הנהנים ממנו, דהיינו: ריבוי כרמים ושדות וריבוי עובדים. אבל מי שמתשוקתו לעושר מכנס הרבה כסף וזהב ומכניסם באוצרותיו, כ"עכברא דשכיב אדינרי" – הוא אינו מפיק מטרת תשוקת העושר הטבעית.
במקום אחר בעין אי"ה (ברכות ט, סב ד"ה מובן) מדגיש הרב את חשיבותו של העושר בכך שהוא מקנה לבעליו עצמאות כלכלית:
כאשר יעמול לצבור הון – יהיה למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהיה למשא על אחרים, ולמצוא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה.
טוב לו לאדם שיהיה בעל אמצעים, בראש ובראשונה – כדי שיוכל לשמור על עצמאותו הכלכלית, שלא לאכול 'נהמא דכיסופא', וכדי שיוכל לעשות חסד עם הזולת. אולם לא זו בלבד. העושר חשוב לו לאדם לבריאותו הנפשית, המוסרית, ואף הרוחנית. וכך כותב הרב בעין אי"ה (ברכות א, קיד) כאשר הוא מסביר את חשיבותה של ההבטחה הא-להית לבני ישראל בצאתם ממצרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול":
עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות... הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות...
הרב מגביל את דבריו בשבחו של העושר, ואומר:
ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה [=בקשת הכלים מן המצרים] נאמר בלשון בקשה [="דבר נא באוזני העם"]...
בהמשך הדברים כותב הרב שיש בעושר הלאומי ערך גדול עוד יותר. ישנה חשיבות גדולה בכך שעם ישראל יהיה עשיר, ומצב עניות אצלו פוגע ביכולתו להגשים את ייעודו בעולם:
ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה גם כן לרכוש ומקנה וקנין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. על כן על ידי אהבת הכסף, שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון לעשות עושר במשפט – מביא גם כן לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' על ידי ישראל בעולם...
וכשם שהדברים אמורים במישור הלאומי, כך הם נכונים גם במישור האישי. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (ה, יא):
וכאשר "עטרת חכמים עושרם", ועושרו של ר' אלעזר בן עזריה הגדיל כבודה של תורה, שממנה פעולות גדולות יוצאות לטובת הכלל.
ועל כן, מי שיש לו תכנים נעלים, עליו לרכוש לעצמו מעמד כלכלי הולם כדי שדבריו יישמעו. ומאידך גיסא, מי שמתמקד בטיפוח שלמותו הפרטית ואינו נותן את דעתו להשפעה על אחרים, באמת מתאימה לו העניות. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת ברכות (ב, עד):
העוסקים בעיקרן בשלמות עצמן, אפילו בזכות עצמן אינם ניזונים. כי האדם כשהוא לעצמו, בלא יחשו אל זולתו, די לו באמת במעט מן המעט, כדאמר (=על ר' חנינא בן דוסא) ש"די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".
תפקיד נוסף של העושר הוא לתת לאדם את התנאים הנדרשים להתפתחותו הרוחנית, וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (א, ע), על דברי הגמרא: "איזהו עשיר? – כל שיש לו נחת רוח בעושרו":
מציאות העושר היא סיבה להרחבת הדעת ושלוות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה וחכמה וכל טוב. א"כ המגמה האמיתית של העושר היא שלוות הנפש הנמצאת על ידה.
מתוך כך עולה הסכנה שמא יהפוך האמצעי למטרה ויבוא על חשבון המטרה האמיתית. ועל כך ממשיך הרב:
אבל אם יהיה העושר מביא את האדם לידי מהומה וטרדא ופיזור הנפש – אין זו המטרה של העושר, שהרי עצם העושר אינו המטרה כי אם התולדה של מעמד הנפש, השקט והדעה המתרחבת היוצא ממנו.
לאור זה מעלה הרב את חשיבותה של שאיפת האדם לעושר, המתחברת לשאיפתו להתקדמות רוחנית, וכך כותב הרב בהמשך הדברים (א, עב):
שנסתעפה הנטייה (=של תשוקת העושר) מפני הצורך שראוי להיות קבועה בלב האדם תשוקה לקנות קניינים המועילים לו באמת... ומתוך שהתשוקה לקניינים יקרים הוטבעה באדם, נתרחבה התשוקה הרבה יותר ממטרתה.
ועל כן מסייג הרב וכותב:
המשובח הוא מי ששומר תמיד את המידה של תשוקת העושר על פי תכונתה השורשית, דהיינו: להרבות קניינים שהם טובים בעצם ולא בדמיון, שתוצאותיהם הן טובות אמיתיות ולא מדומות.
אולם עם כל חשיבותו של העושר, לא ניתן להתעלם מן הסכנה המוסרית הגנוזה בריבוי הנכסים. ועל כן כותב הרב בעין אי"ה למסכת ברכות (ז, ט):
לבקש על רוב עושר, אמנם ראוי רק לזולתו, באשר יש להחזיק כל אדם מישראל... שהם ברוב עושרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם. אבל כל אדם לעצמו, ראוי לו להחזיק לעצמו המידה הבינונית ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר...
את הנזק שיש ברדיפת העושר מבאר הרב במאמרי הראי"ה (עמ' 426-425):
בא לומר מה שראה כוח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם וכל תשוקתם אינה כי אם לבנות בתי ערי חומה, ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה… ובאמת זהו עיקר חורבנם... כי כוח המשחית מוכן בזה גופיה שהם מסירים בטחונם מד' ושמים מבטחם בכוח ידם…
ומרחיב בעין אי"ה למסכת ברכות (ה, מג-נ):
(מג) כדי לעזור להטביע באדם ציור זה... שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כי אם לבקש דרכים תמיד במה לעלות... הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם שאפילו... בקניינים המדומים – עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עושרו יתרבו מחסוריו...
(מד) העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב, מפני שהוא שביעה בלתי טבעית...
(מה) דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה ייעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי...
(מו) מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר היא מפני שעל ידי שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא...
(מז) עיקר הקלקול של השביעה היתירה בא ממה שהיה להם די זהב יותר מהצורך... וגבה לבם.
כלומר יש ערך לעושר רק כאשר האדם מודע לייעודו ולמטרתו. אבל כאשר העושר הופך להיות מטרה לעצמו או אמצעי לסיפוקים חומריים בלבד, הרי הוא מזיק ופוגע באדם.
ובעין אי"ה למסכת שבת (ה, ח):
העושר המשופע, כשהוא מתמלא יותר מכפי מידתו באיזו חברה אנושית, הוא נוטל את כוח ההכרח לעבודה, והביטול יביא שיממון ואי הפרחה למצב הארץ... העשירות היא רק כמו כבל, המשים מועקה על החופש של ההתפתחות הטובה הבאה לרגלי חיי העבודה והמלאכה, שהיא יסוד ברכת ה' בעולמו...
חיוב שקידת התורה אי אפשר להיות ניתן על זה מידה מצומצמת לכל אדם, שהרי יש לכל אדם רשות להיות עוסק במשא ומתן ולקנות נכסים וקניינים אפילו יותר מידי הכרח סיפוקו, ואין בזה משום ביטול תורה.
וביתר הערכה כלפי העושר הוא כותב בהמשך (ב, יט):
שהעובד ד' החכם השלם, הוא מכבד את החיים מאוד. על כן יסדר את דרכיו להוסיף אומץ גופני גם כן, ולאסוף קניין ועושר, שהם אמצעיים להגדיל ערך החיים...
תפקידו החשוב ביותר של העושר שבו חנן הקב"ה את האדם הוא האפשרות שהוא נותן להביא תועלת לאחרים. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (ב, ב):
מה שנוגע לתכלית העושר בכלל, ראוי לדעת כי איננו תכלית לעצמו, וכי רק אמצעי הוא להרחיב על ידו טוב וחסד כפי ברכת ה' עליו. בהיותו מכיר העושר בתור אמצעי להגדיל טוב וצדקה, ראוי הוא שגם הוא ייהנה בו במשפט. אבל חלילה לו לשכוח תעודתו...
ומכאן מסיק הרב כי:
צריך שיהיה מושרש בלבבו של אדם שמקור הצלחתו הקיימת תהיה לפי מרבית הנהנים מהצלחתו הזמנית, והנאתו הפרטית תהיה טפֵלה...
תפקיד נוסף של העושר הוא הצמיחה הכלכלית הבאה בעקבותיו ומביאה תועלת לכלל החברה, וכך כותב הרב בהמשך הדברים בעין אי"ה למסכת שבת (א, עא):
יש עוד תכלית למציאות התשוקה של העושר בעולם... מפני טובת החברה הכללית, שעל ידי מציאות הרכוש הרב במקום אחד, על כן נהנים ממנו הרבה בני אדם מעבדיו ועושי דברו. ויען שנטייה טובה היא לאדם שיהיה חפץ להיות הפועל והמשפיע שממנו ועל ידו ייהנו רבים, על כן יש נטייה טבעית לעושר בטבע היצירה האנושית.
להבנה זו של תכלית העושר ישנה השלכה מעשית:
על פי זה ראוי שיהיה העושר באופן מתאים להתרבות הנהנים ממנו, דהיינו: ריבוי כרמים ושדות וריבוי עובדים. אבל מי שמתשוקתו לעושר מכנס הרבה כסף וזהב ומכניסם באוצרותיו, כ"עכברא דשכיב אדינרי" – הוא אינו מפיק מטרת תשוקת העושר הטבעית.
במקום אחר בעין אי"ה (ברכות ט, סב ד"ה מובן) מדגיש הרב את חשיבותו של העושר בכך שהוא מקנה לבעליו עצמאות כלכלית:
כאשר יעמול לצבור הון – יהיה למען תעודת הטוב והצדק, לכלכל נפשו ונפשות ביתו בכבוד מבלי שיהיה למשא על אחרים, ולמצוא ידו לו להרבות צדקה וחסד ביד נדיבה.
טוב לו לאדם שיהיה בעל אמצעים, בראש ובראשונה – כדי שיוכל לשמור על עצמאותו הכלכלית, שלא לאכול 'נהמא דכיסופא', וכדי שיוכל לעשות חסד עם הזולת. אולם לא זו בלבד. העושר חשוב לו לאדם לבריאותו הנפשית, המוסרית, ואף הרוחנית. וכך כותב הרב בעין אי"ה (ברכות א, קיד) כאשר הוא מסביר את חשיבותה של ההבטחה הא-להית לבני ישראל בצאתם ממצרים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול":
עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות... הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות...
הרב מגביל את דבריו בשבחו של העושר, ואומר:
ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה [=בקשת הכלים מן המצרים] נאמר בלשון בקשה [="דבר נא באוזני העם"]...
בהמשך הדברים כותב הרב שיש בעושר הלאומי ערך גדול עוד יותר. ישנה חשיבות גדולה בכך שעם ישראל יהיה עשיר, ומצב עניות אצלו פוגע ביכולתו להגשים את ייעודו בעולם:
ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה גם כן לרכוש ומקנה וקנין, שעל ידי זה מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. על כן על ידי אהבת הכסף, שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון לעשות עושר במשפט – מביא גם כן לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' על ידי ישראל בעולם...
וכשם שהדברים אמורים במישור הלאומי, כך הם נכונים גם במישור האישי. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (ה, יא):
וכאשר "עטרת חכמים עושרם", ועושרו של ר' אלעזר בן עזריה הגדיל כבודה של תורה, שממנה פעולות גדולות יוצאות לטובת הכלל.
ועל כן, מי שיש לו תכנים נעלים, עליו לרכוש לעצמו מעמד כלכלי הולם כדי שדבריו יישמעו. ומאידך גיסא, מי שמתמקד בטיפוח שלמותו הפרטית ואינו נותן את דעתו להשפעה על אחרים, באמת מתאימה לו העניות. וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת ברכות (ב, עד):
העוסקים בעיקרן בשלמות עצמן, אפילו בזכות עצמן אינם ניזונים. כי האדם כשהוא לעצמו, בלא יחשו אל זולתו, די לו באמת במעט מן המעט, כדאמר (=על ר' חנינא בן דוסא) ש"די לו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".
תפקיד נוסף של העושר הוא לתת לאדם את התנאים הנדרשים להתפתחותו הרוחנית, וכך כותב הרב בעין אי"ה למסכת שבת (א, ע), על דברי הגמרא: "איזהו עשיר? – כל שיש לו נחת רוח בעושרו":
מציאות העושר היא סיבה להרחבת הדעת ושלוות הנפש, שעל ידן יוכל האדם לעסוק במושכלות, בתורה וחכמה וכל טוב. א"כ המגמה האמיתית של העושר היא שלוות הנפש הנמצאת על ידה.
מתוך כך עולה הסכנה שמא יהפוך האמצעי למטרה ויבוא על חשבון המטרה האמיתית. ועל כך ממשיך הרב:
אבל אם יהיה העושר מביא את האדם לידי מהומה וטרדא ופיזור הנפש – אין זו המטרה של העושר, שהרי עצם העושר אינו המטרה כי אם התולדה של מעמד הנפש, השקט והדעה המתרחבת היוצא ממנו.
לאור זה מעלה הרב את חשיבותה של שאיפת האדם לעושר, המתחברת לשאיפתו להתקדמות רוחנית, וכך כותב הרב בהמשך הדברים (א, עב):
שנסתעפה הנטייה (=של תשוקת העושר) מפני הצורך שראוי להיות קבועה בלב האדם תשוקה לקנות קניינים המועילים לו באמת... ומתוך שהתשוקה לקניינים יקרים הוטבעה באדם, נתרחבה התשוקה הרבה יותר ממטרתה.
ועל כן מסייג הרב וכותב:
המשובח הוא מי ששומר תמיד את המידה של תשוקת העושר על פי תכונתה השורשית, דהיינו: להרבות קניינים שהם טובים בעצם ולא בדמיון, שתוצאותיהם הן טובות אמיתיות ולא מדומות.
אולם עם כל חשיבותו של העושר, לא ניתן להתעלם מן הסכנה המוסרית הגנוזה בריבוי הנכסים. ועל כן כותב הרב בעין אי"ה למסכת ברכות (ז, ט):
לבקש על רוב עושר, אמנם ראוי רק לזולתו, באשר יש להחזיק כל אדם מישראל... שהם ברוב עושרם יוסיפו טובה, יחזקו ידי האמת ויגדלו צדק וחסד בעולם. אבל כל אדם לעצמו, ראוי לו להחזיק לעצמו המידה הבינונית ולחוש שהעושר הרב יעבירהו מדרך הישר...
את הנזק שיש ברדיפת העושר מבאר הרב במאמרי הראי"ה (עמ' 426-425):
בא לומר מה שראה כוח הרע הבא מתשוקת ההמונים לשום זהב כסלם וכל תשוקתם אינה כי אם לבנות בתי ערי חומה, ולקמץ בממונם שלא ליתן לכל דבר צדקה… ובאמת זהו עיקר חורבנם... כי כוח המשחית מוכן בזה גופיה שהם מסירים בטחונם מד' ושמים מבטחם בכוח ידם…
ומרחיב בעין אי"ה למסכת ברכות (ה, מג-נ):
(מג) כדי לעזור להטביע באדם ציור זה... שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כי אם לבקש דרכים תמיד במה לעלות... הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם שאפילו... בקניינים המדומים – עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עושרו יתרבו מחסוריו...
(מד) העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב, מפני שהוא שביעה בלתי טבעית...
(מה) דרוש לאדם תמיד שירגיש איזה מחסור גופני, ובזה ייעזר שלא יתגבר עליו יצרו הטבעי...
(מו) מביא העושר המופלג לסור מדרך הישר היא מפני שעל ידי שהאדם רואה בעצמו שהוא עומד במעמד כזה שיוכל למלאות כל אשר תשאל נפשו, מסכים הוא בדעתו שלכך נברא...
(מז) עיקר הקלקול של השביעה היתירה בא ממה שהיה להם די זהב יותר מהצורך... וגבה לבם.
כלומר יש ערך לעושר רק כאשר האדם מודע לייעודו ולמטרתו. אבל כאשר העושר הופך להיות מטרה לעצמו או אמצעי לסיפוקים חומריים בלבד, הרי הוא מזיק ופוגע באדם.
ובעין אי"ה למסכת שבת (ה, ח):
העושר המשופע, כשהוא מתמלא יותר מכפי מידתו באיזו חברה אנושית, הוא נוטל את כוח ההכרח לעבודה, והביטול יביא שיממון ואי הפרחה למצב הארץ... העשירות היא רק כמו כבל, המשים מועקה על החופש של ההתפתחות הטובה הבאה לרגלי חיי העבודה והמלאכה, שהיא יסוד ברכת ה' בעולמו...
