כולנו מבקשים להיכתב בספר החיים. ככל שעוברות השנים, התפילה נעשית קיומית ומשמעותה מתחדדת. מאז שהגננת סיפרה על יום הדין ועד גיל בגרות וזקנה, ראש השנה מנקז אליו בין השאר את התקוות, החרדות, האהבה והאימה – להיכתב בספר החיים. הזקנות על הספסל אומרות 'העיקר הבריאות'. אנחנו לא שומעים את קריאתן וממשיכים לרוץ ולדחוף, לנעוץ מרפקים ולנעוץ מבטים, לדהור אל שיא ההצלחה. אבל לפעמים מוכרחים לעצור.
לפעמים אדם נכתב בספר החולים. בספר הממתינים לתרופה, בספר המחכים לטיפול חדשני, בספר המצפים לתפנית במהלך המחלה. 'ספר החיים', הוא ספר מרתק, כואב ונשכח. הוא מעלה אבק רוב השנה ואנחנו נדרשים ללמוד אותו לקראת ראש השנה, או למרבה הצער, כשגזירת דין קשה נמתחת עלינו מחדש.
הרב איל יעקבוביץ', ראש ישיבת ההסדר החסידית בעיר הקודש צפת, הוא מחנך מנגן שופע חיוכים ואהבה. בשמונת החודשים האחרונים הוא, אשתו ומשפחתו מתמודדים עם מחלה קשה של בנם, מלחמה על החיים. אנחנו נפגשים בחצות לילה, לשיחה כנה על מצבים בלתי אפשריים ולומדים ביחד את 'ספר החיים'. הרב איל יושב בחדר הלימוד שלו, מאחוריו ספרים ותמונת מחזור של כל תלמידי ורבני הישיבה, אך בפיו דברי תחנונים והכנעה פשוטה.
מה מלמדת אותך התקופה הזו?
זה אולי ישמע קלישאה, אבל רק בתקופות כאלה אנחנו לומדים להעריך את הערך העצום של המשפחה.
המשפחה המורחבת שלכם?
המורחבת והמצומצמת. בעיקר המשפחה המצומצמת. בתקופות כאלה אין לנו כל כך פנאי למשפחה המורחבת. המשפחה המצומצמת – אני ואשתי והילדים, וההורים שלנו. הבסיס המאוד מצומצם הוא חיוני כמו אוויר לנשימה. בחודשים בלתי נגמרים כאלה אתה מגלה הרבה טוב. אתה מגלה פוקוס על החיים, על עצם החיים.
אתה לומד לחיות את החיים כמו שלא חיית מעולם. אתה לומד את העובדה הפשוטה והנשכחת שצריך לחיות. ו'בלחיות' הכוונה – לחיות טוב, לחיות בנעימות. הרבה פעמים, כשאתה במרוץ של החיים אתה מדלג לשאיפות גדולות, לעסקים, ליצירה. אתה ממוקד שם וזה דבר טוב. אתה ממוקד בלימודים, אתה ממוקד בעשייה, אתה ממוקד באיכות, ביצירה. וכאן, בתקופות האלה, במחלקות האלה, כמו מחלקה אונקולוגית ילדים, אתה ממש ממוקד בעצם החיים: קודם כל בחיים של הילד שלך שחולה, אבל גם בעצם החיים שלך. אתה מבין כמה לא ידעת אף פעם כמה חשוב פשוט לחיות. לחיות ולעבור את זה נורמלי, לחיות את זה. זה מחזיר אותך למקומות מאוד בסיסיים.
צריכים ללמוד שברי לוחות
התלמידים שלך בשנים האלה לומדים ממך משהו אחר? דגשים אחרים? דברים שהיית אומר פעם ואתה לא אומר היום, או דברים שאתה אומר היום ולא היית אומר פעם? או שאתה מפריד את זה מזה עד כמה שאפשר?
אני חי עם התלמידים, לומד איתם, מתפלל איתם, אוכל איתם, מדבר איתם ונושם אותם ביום חול ובשבת. אני לא מעביר להם מבנה שכלי־תורני־אידיאולוגי יצוק שעומד בפני עצמו, במנותק ממני. ברור שבאופן בלתי נמנע הם שומעים את זה. אם ארצה או שלא. ניסיתי שלא לערבב יותר מדי, אבל עדיין, מדי פעם בלי שניסיתי, אמרו לי: "שמענו עליך היום, למדנו ממך היום…". אבל 'מה הם לומדים ממני?', זה דברים שצריך לשאול אותם. אני בטח שלא אנסה לעשות את זה בצורה מעושה ואשתמש במשהו כדי לנסות להעביר איזשהו מסר.
בהתחלה, כשגילינו את המצב אבל לא במלוא חומרתו, חשבנו שזה רק לכמה חודשים. יהיה קשה ונעבור את זה. אבל אז הבנו שהמצב הרבה יותר חמור. הייתה לי מחשבה מאוד רצינית – שאני יכול גם להבין אותה היום וגם לתהות עליה – האם נכון שאני אפרוש ואשאיר את הישיבה למישהו שהוא ראש ישיבה במשרה מלאה, ולא כל כך טרוד? האם כדאי שאפסיק לעשות את מה שהייתי רגיל לעשות ומה שאני חושב שצריך לעשות תמיד.
כלומר, לא רק להפסיק את ההרגל של שגרת החיים, אלא להפסיק את החיים לאור המטרה שחשבת שהיא חשובה מכל – להיות ראש ישיבה ולחנך תלמידים לתורה וחסידות.
כן. באופן טבעי הפוקוס שלי השתנה לגמרי. למרות זאת, הצוות שלי עודד אותי לחשוב שזה גם חלק מהלימוד. לדעתם תלמידים צריכים לראות, איך דווקא בתוך ראש ישיבה, בתור אדם שעומד מולם ומלמד ונמצא איתם וחי איתם – מתמודד בסיטואציה כזו. הוא בוודאי מצליח פחות, הוא בוודאי קצת שברי לוחות. גם זה חלק מהדבר, שצריכים לראות גם את שברי הלוחות. צריכים לראות גם את הראש ישיבה שלא מצליח. ראש ישיבה שלא מצליח לבוא לתפילות כי הוא צריך להיות עם הילדים שלו. שלא מצליח לבוא לשבת כי הילד שלו בטיפול. שלא מצליח להתרכז כל כך ולא מצליח לפנות את הזמן והלב שלו אליהם. הוא מתעסק כראש ישיבה אבל בעצם, מתעסק בסופו של דבר בדבר המרכזי, האחר, המשפחה שלו. הוא תלוי ועומד על חוט השערה. וזה לא כאילו 'אויש, ראש ישיבה… מה הקשר למשפחה שלו? הוא עכשיו בתוך המלחמה של התורה, בתוך בית המדרש, זה כל החיים!'. הם צריכים לקבל ולראות גם את הסיטואציה הזאת שהיא חלק מהחיים, הסבל הזה, הקושי הזה וההיחלצות שלי – מבחינתי האלמנטרית – לילדים שלי ולמשפחה שלי.
מה גרם לך להחליט לאחוז בחבל בשני קצותיו?
לו הייתי מרגיש שאני חייב להיות שם, בטיפולים עם הבן שלי, במאה אחוז של הזמן ולא יכול להיות בכלל בישיבה – זה מה שהייתי עושה וזה מה שהם היו צריכים לקבל. זאת האמת. אבל מכיוון שהבנתי שאני חייב גם להיות עם שאר הילדים הקטנים שלי שנשארו בבית, ואני יכול לא להיות שם מאה אחוז מהזמן, אז אם אני בכל מקרה נשאר גם בבית, אני יכול גם להיות חלק בישיבה – לא כל הזמן ולא כמו שהיה. אבל הם צריכים גם לראות שכן, ראש הישיבה הוא לא כמו שהיה ולא כל הזמן, ומתמודד. זה אולי חלק מהדבר. אולי.
תן לי כוח
מהם הדברים שנותנים לך כוח?
קודם כל, הדבר שהכי נותן לי כוח באמת, ואני אומר את זה בכנות, זה התורה. ללמוד וללמד תורה. לפעמים הייתי מגיע ואומר, זה נס! אני מגיע לישיבה כולי כואב ובוכה ושבור־לב, או מבוהל מאוד, מתוך איזושהי סערה בריאותית, משפחתית, רוחנית – יושב עם חברותא, מעביר את השיעור, מלמד את הסוגיה, והסוגיה חיה והתורה חיה, וזה הדבר הכי מלא, הכי נצחי, הכי אמיתי. ואני אומר: "וואוו, קרה לי נס! למדתי!". זה הנס הכי גדול, שה' לא סגר לי את השערים. ולפעמים אפילו פתח לי שערים בלימוד, בתורה, בהבנה. זה נשמע לא הגיוני אבל זה נתן המון כוח, כי פיקודי ה' ישרים משמחי לב. אני אומר את זה בצורה הכי פשוטה.
ביום שנהייתי גבאי, בבית הכנסת התחילו ללחוץ עלי כל מיני רצונות ואינטרסים סותרים מכל הכיוונים. ואז פתאום, כשחזרתי ללמוד תורה, בפרשיות במדבר, בכל סכסוכי משה והעם, ראיתי שהתורה נתנה המון כלים להנהגה. היא הבינה לנפשו של מנהיג. גם כשהוא בא בכוונות טובות, הוא נתון למסכת לחצים, סתירות וכאבי לב, שלא הכיר קודם לכן. פתאום נפתח לי אזור חדש בתורה שבכלל לא היו לי האינטואיציות להבין אותו. עד אז רק הסתכלתי עליו מבחוץ. אני תמה אם יש סוגיות או אזורים שהתקופה הזאת חידשה לך בהם ממש הבנה הרבה יותר חיה שלא הייתה בה קודם. כשאתה מעביר סוגיה בתלמוד, זו 'רק' הישרות הכללית של התורה, הדעות של חכמים, הוויכוח שלהם – שיש בזה אור גדול, האור של היושר של התורה – או שאולי יש סוגיות ספציפיות שפתאום האירו לך יותר?
אני לא יודע. בסוף אתה לומד מה שנראה לך אמיתי, ומנסה להבין את התורה. אני כן חושב שהזווית האנושית יותר מודגשת אצלי, כי אתה בסוף חי יותר את האנשים, את החיים, את האנושיות.
לבבות שבורים ושפה נסתרת
למה הכוונה?
יש איזושהי שפה משותפת שקשה להגדיר אותה, שקיימת בין אנשים שעוברים דברים קשים. נגיד, בחור בישיבה שאבא שלו נפטר, זה ברור שלכל אחד יש חמלה עליו וצער בלב, אבל גם הרגשתי שיש משהו אצלו שמאפשר לו לדבר איתי יותר בפתיחות. לבבות שבורים מתחברים. הם רואים בעיניים אחד על השני את ההבנה לכאב. זה לא שאני חושב שאמרתי לו עכשיו משהו שלא אמרתי קודם, איזו עצה או תורה או מהלך בסוגיא שלא חשבתי עליהם קודם. זה לא ברמה הזאת. זה איזשהו מכנה משותף מיוחד, סוד מצער שאנחנו ממתיקים ביחד. אני יכול להגיד על הבן שלי למשל, שאנו רואים כמה הוא רגיש לכל סבל וצער הכי קטנים שקיימים בעולם. בן אדם שסבל או שסובל מאוד פתוח גם לסבל של האחר. הוא יכול לזהות אותו יותר בקלות ויכול גם יותר למצוא איתו שיחה משותפת. את כל זה אפשר להבין במבט עיניים לבדו. יש לך איזושהי הבנה אצל החלש, אצל מי שמבקש – אתה פשוט מרגיש אותו יותר. זה גם מול אנשים, וגם אפילו בסוגיה בגמרא שאני לומד.
אתה יכול לתת דוגמא?
למדנו השנה מסכת בבא בתרא. זיהיתי והזדהיתי עם הצורך הזה של אנשים להרגיש שמישהו איתם. למדנו בקיץ את פרק 'השותפין שרצו לעשות מחיצה'. בסוף אתה מדבר על שני אנשים שחולקים את החצר ביניהם. משהו היה משותף ועכשיו הם 'מתגרשים' ומחלקים אותו. מעכשיו יש ביניהם איזשהו גבול וכל אחד נמצא במקום שלו. את כל הסוגיות האלה ממש ראיתי כמו מתוך ראי: שני אנשים, שהם כאילו נפרדים זה מזה, אבל בכל זאת הם מבקשים את היחד, את הדאגה אחד לשני. לא מהזווית של 'מה אני חייב לך? אני לא חייב לך. תוכיח שאני חייב לך', אלא הפוך: 'אנחנו הבנו שאנחנו צריכים להיפרד, אבל איפה אנחנו בכל זאת משאירים את השכנות שלנו, את היחד שלנו, את הדאגה'. איכשהו, חכמים כל הזמן מבקשים משניהם להגיד: אנחנו לא מרשים לך באמת להיפרד ממנו. אנחנו נמצא את כל הסיבות הטובות והטצדקי כדי להשאיר אתכם עם כותל.
הכותל שמפריד אותם מחייב אותם להיות ביחד?
כן. הכותל למשל הוא פרויקט משותף, שאנחנו מכריחים אותם להישאר בו, לא רק כמבנה משותף שאתם צריכים לעשות אותו, אלא אפילו גם כדאגה אחד לשני. כלומר זה לא רק כי אני צריך לא להזיק לך – אני צריך גם לאפשר לך את הפרטיות. אני רוצה שהחלוקה בינינו תהיה כזאת שמאפשרת לכל אחד את הרשות שלו.
גיליתי כל הזמן איך השכינה שוכנת וחופפת בכל הסוגיות האלה. איך שהגמרא מחברת את הכותל לפרוכת שבין הקודש ובין קודש הקודשים שעליה מזים מהדם ביום כיפור, את החצר המשותפת לבית הכנסת, לחצר המשכן. הגמרא כל הזמן מחברת את המרחב הזה שאנחנו עוסקים בו בין שכנים, לשכינה. והתחושה הזאת מוציאה את האנושים מניכור ומזכויות ממוניות אל הדרכה של חכמים: תמיד להרגיש איפה אנחנו ביחד, אפילו שכל אחד לחוד. כל כך התרגשתי מהסוגיות האלה, והתחזקתי מהן, בשותפות, בדאגה, באכפתיות, לא בניכור אלא הפוך.
מתוך הסיפור של התקופה הזאת – הרגשתי צורך עז לכתוב את החידושים הללו ולפרסם אותם. חשוב לי להעביר את זה הלאה כי אני מרגיש שכאילו התגלתה לי ההדרכה של חכמים ל'זכו – שכינה ביניהם' ולא רק לדיני ממונות. יש סודות התורה הנגלים לבעלי הצער.
לחזק את המחזקים
האמת, אלו דברים שבאמת לא ראוי לדבר עליהם. זה יותר מדי סודי, יותר מדי עמוק ורגיש במערכת היחסים הלא פשוטה בינינו לבין ה' יתברך, מכדי לדבר על זה. הסיבה שאני כן מוכן לדבר על זה – והתלבטתי מאוד תוך כדי שאני מדבר איתך – זה רק כדי שתהיה לי ההזדמנות להגיד תודה ולחזק את אלה שחיזקו אותנו. נכון יותר לומר שלספר זה 'המחיר שאני מוכן לשלם בזה שאני משתף ומספר', על מנת להכיר תודה. זה יותר מדי עמוק, יותר מדי כואב, יותר מדי אישי כדי לספר על זה. אבל אם – אם – מזה יצא שאני יכול להחזיר תודה לאנשים שעזרו לנו בדרך, אז זה שווה.
דוגמא בולטת לכך היא ארגון 'עזר מציון'. אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיהם. לעזר מציון יש מלונית הנקראת 'אורנית' ליד בית החולים שניידר. איך היינו מצליחים לעבור את זה בלי האפשרות הזו? אנחנו שגרים כל כך רחוק ולא יכולים לסנכרן את הבית עם האשפוז, והנה – יש לך מקום לנוח, להתקלח, להתאסף עם המשפחה, לאפשר לאמא לנוח, לאפשר לאורחים להגיע, לאפשר לנו איזשהי צורה של חיים נורמליים בתוך ים הטירוף הזה. אתה לא יודע שזה קיים ושזה בחינם וכשאתה מקבל את זה – אתה מבין שזו מתנה עצומה שאין לה מחיר. אני מודה להם על זה מעומק לב. להם ולכל האנשים הטובים.
מיהם האנשים הטובים?
יש המון אנשים טובים. מישהי מגיעה לחדר ונותנת לאשתי יום יום סלט בריא שיהיה לה משהו מכבד ונעים לאכול. מישהו עובר בין החדרים ומשאיר מתנה לכל ילד, אחר עובר בחדרים עם מתנה קטנה ומעטפה עם ברכה ומאתיים שקל. הוא נותן לך כוח זמין. בלי קשר לשאלה אם יש לנו או אין לנו, הורים שמלווים את הילדים שלהם נמצאים בכזה סחף רגשי, בכזה עומס שאי אפשר לתאר, אין להם אפילו פנאי ללכת להוציא כסף, לפעמים אין להם פנאי אפילו ללכת להתפנות. זו תקופה קשה מאוד. ועוד לא דיברנו על אחות או רופא שבתוך העומסים והלחצים נשאר להם זמן ומקום להזדהות של רגע חיוך או חיבוק. אלו מתנות טובות של אנשים טובים שאי אפשר לתאר את העוצמה שלהם. אני לא חושב על עצמי שאני במדרגה הזו. ויש עוד הפתעות רבות בדרך.
אילו הפתעות?
היו פעמים שפתאום נודע לנו על אנשים שגומרים כל יום ספר תהילים לרפואת הבן שלנו. למשל, פתחנו קבוצה לאמירת תהילים לרפואת בננו. בשעה שתיים לפנות בוקר, לא נרדם, לא מצליח לישון – הקושי, הטרדות, החיים שלי ממני והלאה, לא מצליח לישון. אני פותח את האפליקציה, אומר לעצמי שאגיד כמה פרקי תהילים. פותח, ורואה שעוד שבעה אנשים אומרים עכשיו תהילים. עכשיו, מי זה שבעת הנשים האלה? מי הם אלו שעכשיו, באחת בלילה, נמצאים בתוך האפליקציה של אמירת תהילים לרפואת הבן שלי ואומרים תהילים? אין לי מושג מי הם. אבל יש שבעה אנשים כאלה! זה הזוי, זה לא יאומן. תחושה של חיבוק רשת יחד, והכרת הטוב של אנשים ושותפות. קשה מאוד להעריך את הדברים האלה, זה עצום. פתאום מישהו שולח לי הודעה וכותב לי: רק רציתי לומר לך שאני חושב עליכם המון ולמסור לכם חיבוק. תדעו שיש כאן בתקוע זוג של יהודים פשוטים שחושבים עליכם, מוסרים לכם חיבוק ושאנחנו נשתדל היום לסיים ספר תהילים ביחד, כל אחד לקח על עצמו חצי ספר, ואנחנו יושבים עכשיו בערב בדייט על ספר תהילים. אתה יודע, זה דברים שאתה נמס מהם, דברים שאתה אומר 'וואו'. זה באמת הדבר החשוב. הכוח של חיבוק, של יחד.
לוחם מוטל בצד הדרך
בהמשך לאמירה שלך, שלאנשים הסובלים יש שפת סתרים משותפת שאיתה הם מדברים בעיניים, מה היית רוצה להגיד להם? מה יוכל לעזור להם?
לא הייתי רוצה לומר להם כלום, הייתי רוצה לחבק אותם. אני לא חושב שצריך לומר להם.
ובכל זאת, מה היית רוצה למסור לאנשים שמתמודדים עם צרות קשות בחיים שלהם בתקופה הזו?
הרבה פעמים אדם עובר קושי גדול ומשום כך הוא נאלץ להיפלט מן החברה. כשכל העולם זורם, עסוק, יוצאים לחופש, החופש הגדול, יולי־אוגוסט, יוצאים לאיזה טיול, לאירוע או מפגש משפחתי, ואתה בכלל באזור אחר לגמרי – גם טכני וגם נפשי. או שאנשים כותבים ולומדים ועושים ומעבירים שיעורים ומתקדמים וחברתיים, ואתה פשוט לא יכול להיות בזה. הרבה פעמים אתה מרגיש כמו מישהו שזרקו אותו מהאוטו באמצע הנסיעה והוא מוטל בצד הדרך. כל הכביש נוסע במהירות, ובאמצע הנסיעה מישהו פשוט זרק אותך מהאוטו. וזה לא סתם מישהו, ה' יתברך זרק אותך מהאוטו ואתה מוטל בצד הדרך ומנסה לתפוס לעצמך איזה שורש להוציא אותו מהאדמה ולאכול כי אין לך במה להיאחז. אתה מרגיש מסכן, יושב בצד, מוכה, מתחת לכולם. זאת התחושה הפשוטה. זה קורה גם למשל לאנשים שההורים שלהם התגרשו. פתאום, כולם מסתדרים, כולם שמחים, כולם הולכים הביתה ויש להם הורים, ואתה? לוזר. אתה בצד. נפלת, נכשלת. כאילו הקב"ה בעט אותך החוצה, זרק אותך מהרכבת ואמר: אני ממשיך לנסוע ברכבת ואתה בצד הדרך מוטל. זה בוודאי גם מול הקב"ה.
איכשהו אתה חייב להסתכל על זה אחרת. להסתכל על זה שאתה לא ננטשת והוטלת בצד, מפסיד, אלא נשלחת אל המערכה כלוחם. יצאת אל המשימה – זאת המלחמה על החיים. על הילד שלך, על עצמך, על האתגר שאתה מתמודד איתו. והאתגר הזה, למרות שאתה מגיע לפחות תוצאות והישגים ופחות יכול להשתלב במקום שבו אנשים אחרים נמצאים, זה לא אומר שאתה פחות. אתה לוחם. אם עכשיו היו לוקחים בן אדם ושמים אותו למשל לוחם בשייטת, עכשיו הוא לא יכול לחזור הביתה חודשים רצופים, והוא לא יכול להתקשר הביתה או להיפגש עם אשתו, והוא לא יכול לאכול, והוא לא יכול לישון, והוא לא יכול להתקלח ועוד ועוד. האם הוא ירגיש 'כל העולם מסתדרים, יושבים עכשיו במסעדות, יוצאים, נפגשים, ורק אני מסכן, נדפקתי כאן בחיים הרעים שלי'?', לא! הוא לוחם. בסוף הוא חוזר עם מדים הביתה והוא לוחם. הוא עושה את המלחמה. הוא נשלח על ידי כולם. אבל קל לו מאוד להרגיש שליח ציבור, כי בסוף הוא לובש מדים ובסוף הוא מקבל הוקרה שהוא הציל את עם ישראל במבצע צבאי מעבר לקווי האויב. אבל אתה לא מרגיש ככה. בסוף אתה חוזר, רצית לחיות ונשארת חי, אז לאן בסוף הגעת? למטה מכולם. אבל זה לא ככה. נלחמת על החיים. מי יודע איזה עוד חיים הבאת? מי יודע מה הבאת לעולם? מי יודע איזה תפילות, איזה ברכות, איזה לב שבור, איזה כריעות והשתחוויות, לאילו משימות נשלחת?
אני אומר על עצמי, למרות שירדתי מסוג של 'איגרא רמה' ל'בירא עמיקתא', מאדם שנמצא בעשיה ובשליחות, מעביר שיעורים ועסוק על מעל לראש, ופתאום אתה מחכה בתור ארבע שעות כדי שאחת האחיות תתפנה אליך ואתה מוצא את עצמך מתחנן על איזה משהו שיעשו כדי להמעיט את הסבל, ואומרים לך "סליחה אדוני, אין לנו זמן", אתה מרגיש קטן כזה. אתה זקוק לישע, אתה זקוק לרחמים. אתה גם מרגיש את הקושי, מרגיש שאתה נופל, מרגיש שאתה זקוק לחסדיהם ולעזרתם של אנשים אחרים. גם מבחינה רפואית, גם מבחינה נפשית, גם מבחינה כלכלית, ומאלף בחינות. לשנות את המבט ממסכן ללוחם – זה לא פשוט, צריך לעבוד על זה, אבל זה המעט שאני מציע. גם לאלו שבאים לעזור, אני מציע, אל תשדרו בעיניים עזרה למסכן, אלא למתמודד. זכיתם להיות חלק ולסייע בקרב הזה.
לסיום, לקראת ראש השנה, תרצה להוסיף משהו?
כאשר מזיזים אדם מהמסלול שלו, הוא כואב וגם מפסיד דברים. אלו הימים הנוראים. אך יחד עם זה הוא חייב לראות דברים מנקודת מבט אחרת. להתחדש. והרי ה' מחדש אותנו כל אחד בדרכו שלו. יהי רצון וההתחדשות שלנו תהיה לטובה ולברכה לחיים טובים ולשלום.
