Sunday, March 3, 2024
השתאות
"אמנם מבחינה מסוימת הרב כולו חידוש. כשאתה לומד איזה פירוש של הרב לפסוק או כשאתה מעיין למשל בפסקה בעין איה, אם תעצור לרגע לפני שתקרא את דברי הרב ותשים לב לפסוק או לביטוי של חז"ל שהוא הולך ומבאר ותשתדל מתוך מחשבה וריכוז מלא לומר את הדבר החכם ביותר שאתה מסוגל לומר. דבר הספוג מכל מה שלמדת מכל תורתך בפירוש העניין גם אם כבר אינך בשנותיך הראשונות בישיבה אלא אחר שנים של לימוד והיקף מסוים בתורה ומן הסתם לא תגיד דברים ריקים אח"כ לכשתתבונן במה שכתב הרב סביר מאוד שאל מול הפירוש המאיר הפשוט והעמוק של הרב המבהיק בגדלותו ובניסוחו הנפלא תחוש בהשתאות איך לא שמתי לב לדיוק בדברים? וכמה מתגמד ואף אולי נמוג כל מה שלמדתי."
לתקופת המעבר
כל מה שהעולם מתבסס ורוח האדם מתפתח בקרבו, רואים אנו את החיים עוברים מן המצב האינסטינקטיבי אל מצב ההכרה. חק חפץ הקיום ושמירת הקיום שורר בדרך הכרח בנטיה טבעית בכל החי אשר על פני האדמה ובכל מלא היקום, בכל מקום שחיים נמצאים שם. במקום שמתפתח השכל השופט המבחין את ערך הקיום לא בהכרעה טבעית כי אם בשפיטה שכלית תיכף ומיד שלטונה של הנטיה הטבעית מתחלש. תיכף ומיד כשהשכל מתעורר אפילו מעט, אעפ"י וגם מפני זה שעדיין איננו מספיק להכריע ולהורות בתוקף את דרך החיים, הרושם השלילי של סתירת המצב הקודם כבר נגלה וניכר. וגם זה הוא לטובה ושכלול, כדי שמתוך חפץ הקיום הכללי, שאיננו זר גם לשכל, יעזר בזה גם הוא, והמצב החדש המעולה, מצב ההכרה, ימהר על ידי זה ויבא ויתבסס על המצב הקודם, עד שלא יגיע אותו הרושם השלילי למדה גדולה מאד.
תכונת השכלול של האדם ביחוד לא תתן לו להשאר לעולם במעמדו הטבעי, ומתרומם הוא ועובר אל מדרגת ההכרה, ומאבד בה הרבה מסגולותיו של האינסטינקט שהוא אמנם יותר בטוח במהלכו ויותר מכוון בפעולתו לקיום החיים, אבל סוף סוף מסגל הוא לו אותן עצמן בצורה יותר יפה ומשוכללה. בכל זמן שהאדם וכל החיים נתונים במעמדם הטבעי פועל עליהם האינסטינקט של שמירת הקיום והמשכת ההויה. וכל מה שהם מתחילים להיות יותר בעלי תרבות והכרה הנם צריכים לעשות את המעשים הקודמים בעצמם, לא מתוך דחיפה פנימית עורת, כי אם מתוך הכרה פנימית ברורה. כך הוא גם בנוגע לקיום הדת והאמונה באנושיות הכללית. כח הנטיה הטבעית גרם לזה שהדת והאמונה הוחזקו ונשתמרו באנושות, בכל "שדרותיה הרחבות", מפני שבלעדן לא היה אפשר לחיי החברה להתקיים. אעפ"י שיחידי הסגולה, גדולי הרוח, היו מעולם בעלי דת ואמונה מתוך הכרתם הפנימית העמוקה בערכן הגדול האמיתי, הנה בהמון הגדול אשר בכלל לא היה מפותח בשכלו ובמדעו, והכרה זו חסרה לו מלא אותו הכח האינסטינקטיבי החזק הגנוז את מקומה של ההכרה ותפקידה, לקיום הדת והאמונה. אבל עם השתכללות החיים והתפתחות השכל וההכרה המוסרית שהיא מתפשטת מתוך אוצרותיה הגדולים, האישים הפרטיים החשובים, אל הכלל כלו נתחלש כח הנטיה הטבעית הזאת, ולפי מדה זו אין הדת והאמונה מתקימות עוד כ"כ בהמון ע"פ הנטיה הטבעית, כי אם גם על פי הכרעת ההכרה בטובן ואמתתן.
אמנם ההכרה עוד לא נתבררה, כי לא באה עדיין ההתפתחות הרוחנית לידי מדה זו, מכל מקום הועילה התחלת ההתנוצצות שלה להחליש את הנטיה הטבעית. וכיון שסוף כל סוף אי אפשר להיות לעולם מעמד קבוע ומלא בלא אור האמונה, המאיר את כל מחשכי האדם, הרי מוכרחת היא ההכרה שלא להפסק באמצע מהלכה, כי אם ללכת ולהתעלות עד אשר תבא אל מטרתה, אל מצבה הנכון, שהנטיה הטבעית תשוב להתגלות בו בכל שלמותה ועוזה על פי הארתה והישרתה של ההכרה הברורה. וכן הוא גם ביחס היהדות, הוקרת האמונה ושמירת התורה והדת בכנסת ישראל ביתרון של קדש עליון. מהלך כללי זה, המתגלה בכל החיים, נוהג גם בה: מספר היחידים הגדולים הענקיים, אנשי קדש, הולך ומתמעט ולעומת זה הכלל כולו הולך ומשתכלל ומתפתח, וכנסת ישראל עומדת עכשו בכללה במצב המעבר לצאת מתוך חיים אינסטינקטיבים לחיים של הכרה. במעמד האומה בגולה, האינסטינקט של חפץ הקיום הלאומי שלט בכל יחיד ויחיד מישראל לשמור את הדת ולכבד את האמונה בכלל ואעפ"י שלא היתה לו לאותו היחיד הכרה ברורה בערך הדת והאמונה הישראלית וערך קדושת ישראל מתוך ההרגשה הטמירה האינסטינקטיבית, שבהתרפות אותו הקשר המאחד של הדת והאמונה, יבוטל מהלך רגשי האומה, והתפוצצות עתידה לאומה כולה. בעוד שלא היה אפשר לה כלל להכרה הברורה בחפץ קיום האומה וארחות תחיתה לצאת אל הפועל ולהתגלות באומה בכללה, בעוד שלא התנאים החיצוניים ולא התנאים הפנימים היו מוכשרים לכך, אז אם היה בא איזה רפיון בהשפעה הטבעית היתה הסכנה איומה מאד, אמנם לאשרנו היה אז כל זה במצב איתן.
עתה, עם זריחת אורה של התנועה הלאומית מתוך חפץ והכרה, מתוך בסיס מעשי ושאיפה חזקה, להתאסף בארץ ישראל ולחדש את חיי העם הקדמונים כימות עולם, בא התור להתגלות ההכרה הברורה בכלל האומה וכשתשלם תחולל גדולות לקיום האור האלהי, לדעת ה' המיוחדת לישראל, לאמונה ולשמירת התורה, שהיא כולה ארחות החיים לישראל הרבה יותר מכל פעולות הדחיפה הטבעית העורת. אך כעת, אחרי ההתחלה הקטנה של ההתנוצצות שלה, גרם הדבר לבטול וחלישות האינסטינקט ביחש לקשר הדת והאמונה, וההכרה לא השלימה את תפקידה על כן הננו משתוממים למראה ההריסה. אבל עלינו לבלי להשתומם ולהתיאש, גם לא לשבת בחבוק ידים מבלי עשות דבר, אלא לאחוז בשרשי תחית הרוח ולהפרות את ענפיו בהתאמה והסתכלות אל הסבה הפנימית של המכשולים כולם, שהיא הארה פנימית ההולכת לקראת הכרה ברורה שהחלישה מדי התגלותה את כחו של האינסטינקט. אמת, שאם נעזוב את המצב כך ילך מדחי אל דחי, ובודאי שאם אי אפשר להשיב מיד את האבדות כולן, נתאמץ להשיב את אשר נוכל גם בכל האמצעים השונים והנאותים שיהיו לנו. אבל התקנה השלמה אינה אלא הגברת התגלות ההכרה העממית הברורה, הכרת הערך העצמי של האומה ותחיתה, באותה הצורה האלהית האמיתית שלה. אז כשנאיר את הרוח ונשכלל יותר ויותר את ההכרה הפנימית למהר להביאה לידי גלוי, תחל היא בעצמה להשיב את כל מה שנאבד לאומתנו על ידי ירידת האינסטינקט, ובצורה יותר בהירה ואדירה תפעל מעתה ההכרה הברורה, שתכלול עמה את כל עזו של האינסטינקט, את כל הגדולות אשר פעל הרגש הטבעי של האמונה בעולם היהדות הנאמנה בימים הטובים של האמונה התמימה ושמירת המצוות כהלכתן. החיים הרוחניים ישובו לקבל צורה מאירה, החיים המעשיים יוחלו להיות יותר מלאים טל תחית קדש, והכרת האמונה, כבודה והוקרתה, וחמדת קיום המצוות בחיים הפרטיים ושכלול החיים הישראליים הצבוריים תשוב לנו בכל יפעת הודה והדרה, ותגלה את פעולתה לטובה במקום צמיחת קרן ישועה בארץ התחיה.
(העברי שנה ב', גליון ח' כ"ו שבט תרע"א)
Friday, March 1, 2024
כי תשא - המטוס לא נהיה מכונית
בס"ד, י"ט באדר א' ה'תשפ"ד
הרב ויצמן שליט"א
עיקר הפרשה עוסק בחטא העגל. כשקוראים על חטא העגל תוך כדי מלחמה, אי אפשר שלא להזכיר את דבריו של הרב קוק זצ"ל באורות המלחמה על חטא העגל:
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
לולא חטא העגל הכל היה הולך בדרכי שלום ואהבה. אך גרם החטא לאחר את הדבר אלפי שנים. המציאות השלמה לא אבדה מן העולם. אין זו נפילה שאין אחריה קימה, חלילה, אך יש כאן איחור של אלפי שנים, וזה דבר קשה מאוד, כפי שאנו חווים.
כל מסיבות העולם - כל התהליכים, הרקע והתוצאות של כל אירוע - באים להביא את אור ה' בעולם.
הרב רומז בדבריו לפסוק (דברים כ"ח, י'):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
כשעם ישראל חי בצורה נכונה, שם ה' נקרא עליו. האומות יודעות לזהות ולחוש את העוצמה הרוחנית של עם ישראל מכח שם ה' הנקרא עליו, וממילא הן אינן נלחמות בנו.
בדומה לכך אומרת הגמרא (שבת קנ"א ע"ב):
דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".
כשאדם מבטא את צלם אלוקים שבו - יש רתיעה טבעית של החיה מפניו. החיה היא במדרגת "חי", והאדם במדרגת "מדבר", ובאופן טבעי החיה חשה שהיא במעמד אחר ולא מתנפלת על האדם. אם האדם איננו מבטא את צלם אלוקים שבו, ואין הוא חי כ"מדבר" אלא כבהמה - אז הוא נדמה לה כמותה, והיא איננה יראה להתנפל עליו.
כך גם עם ישראל ביחס לאומות (יבמות ס"א ע"א):
...שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.
ישראל ממשיכים את מדרגת אדם הראשון, והנשמה שנפח בו ה' ממשיכה להופיע בעם ישראל. אנו ממשיכים את המדרגה האלוקית של אדם הראשון.
אין אומה שולטת בישראל עד שנדמה לה כאומה מן האומות. אם אנו "עם ככל העמים", מדינה שלא התורה מובילה אותה, אלא מדינה ככל המדינות - אז האומות אינן יראות מאיתנו ומרשות לעצמן להתנפל עלינו ולהילחם בנו.
משאת הנפש של התנועה הציונית מראשיתה היתה להיות עם ככל העמים ומדינה ככל המדינות. ראשיה לא הבינו שאין דבר כזה. ישראל לא יכולים להיות אומה רגילה. אם עולים - עולים עד לרקיע, אם יורדים - יורדים עד לעפר.
אם אנו מנסים להיות מדינה רגילה, באות האומות ומתנפלות עלינו - למה יש לכם זכות על הארץ יותר מאיתנו? אדרבה, האומות שסביבנו באות בשם "אללה", ומדינת ישראל מדברת בשפה חילונית. נסראללה בנאומיו אומר - אנחנו באים בשם אללה ולכן ננצח את ישראל החילונית.
אומות העולם מזהות את החולשה של עם ישראל כשהוא לא בא בשם ה', אלא מנסה להיות עם "רגיל".
משל למה הדבר דומה? אנו מכירים שני כלי תחבורה: מטוס ומכונית. המטוס נועד לטוס בשמים מרחקים של אלפי קילומטרים במהירות גבוהה. אין לו פקקים או רמזורים. יש למטוס גם גלגלים שנועדו לסייע לו בנחיתה ובהמראה.
המכונית, לעומת זאת, נוסעת על הכביש. היא מוגבלת על ידי חוקי התנועה, על ידי המכוניות שסביבה, והמהירות שלה לא גבוהה במיוחד.
מעשה במטוס, שאיבד את כח התעופה שלו. התכנסו חכמי החברה בעלת המטוס, ואחרי שבעה ימים ושבעה לילות של דיונים החליטו, שאם איננו יכול לעוף, לפחות ננצל את הגלגלים שלו, ויהיה מכונית ככל המכוניות. יצא המטוס לנסיעה בכביש, וכמובן, הכנף הימנית נתקעה בבתים, והשמאלית העיפה מכוניות מהכביש. התכנסו שוב החכמים והחליטו - מטוס לא יכול להיות מכונית ככל המכוניות. או שהוא בשמים - או שהוא במחסן הגרוטאות.
כך עם ישראל. "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם" (יחזקאל ל"ז, י"ד). איננו יכול להיות עם ככל העמים. אם הוא לא ממלא את תפקידו ואיננו עולה עד לרקיע - הוא יורד עד לעפר.
כשעם ישראל לא חי על פי התורה ואיננו קורא בשם ה' - האומות מזהות את זה ומתנפלות עלינו ללא סיבה. בכל פעם אני תמה מחדש - מה האומות רוצות מאיתנו? מה לנו לאיראן? מה לנו ולחות'ים בתימן? מה לבית הדין הבינלאומי בהאג ולמדינת ישראל?
אנו מעט אנשים יחסית, שיושבים על פיסת קרקע קטנה. אנו רק רוצים לחיות בשלום ולהשתלב בעולם. בכל זאת העולם כולו עוסק בנו בלי הפסקה. מפריע להם שאנו מצליחים והם מנסים לפגוע בנו כל הזמן.
האומות מזהות את מה שאנו טרם זיהינו. אם איננו קוראים בשם ה' אנו חלשים, "יורדים עד לעפר", חלילה. כשם שהגרמנים חשבו שיש להם הזדמנות ל"פתרון סופי", כך גם אויבינו עכשיו.
אך כפי שאמרנו, אמנם המציאות העליונה שהיתה לפני חטא העגל נדחתה, אך היא לא אבדה מן העולם. המציאות הזו קיימת בעם ישראל.
דרשו חכמים על הפסוקים (תהלים פ"ב, ו'-ז'):
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
כך דרשו (ספרי דברים האזינו, פיסקא ש"כ):
עמדתם על הר סיני ואמרתם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", "אני אמרתי אלהים אתם". כיון שאמרתם לעגל: "אלה אלהיך ישראל", אף אני אמרתי לכם: "אכן כאדם תמותון".
במעמד הר סיני היה עם ישראל במדרגה אלוקית עליונה. חז"ל אומרים שהם זכו לחירות ממלאך המוות, משעבוד מלכויות ומיצר הרע. בעקבות החטא - נפלו מהמעלה האלוקית.
יכולנו להיות במדרגה של "אלוקים" ועתה איננו אפילו במדרגה של "אדם".
דרשה נוספת דרשו חכמים על חטא העגל (זוה"ק ח"א, ב' ע"א):
אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם. ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל". וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.
"מי" הוא דבר נסתר. "מילתא דאיתאמרת בשאלה". "אלה" מכוון למציאות הגלויה, הנראית לעין. "מי" ו"אלה" יוצרים יחד שם "אלהים".
בחטא העגל ניתקו ישראל את ה"מי". הם אמרו על העגל המוחשי: "אלה אלהיך". אנו פועלים על פי הטבע, ואיננו רואים ומקבלים את המציאות הנסתרת.
זהו החטא הנורא של חטא העגל. לאחר שניתקו ישראל את ה"מי" משם אלקים, נפלו ממדרגת אלקים. "אכן כאדם תמותון" - אתם רוצים להיות רק עם "אלה", כך יהיה לכם. תונהגו על פי המציאות הגלויה, על פי חוקי הטבע. האומות יצליחו לפגוע בכם ולנצח אתכם.
הרב קוק מנחם אותנו, שהמעלה האלוקית לא נלקחה מאיתנו, אלא רק התאחרה אלפי שנים.
משמעות הדבר היא שזה תלוי הרבה מאוד בנו. הזכרנו כמה פעמים את דברי בעל ה"לשם". רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה, אך הוא מוסיף - די בתשובה של "חדא כנישתא", ציבור אחד. אולי הציבור הזה הוא אנחנו. אולי יש בידינו להוביל את התשובה של עם ישראל.
יש אחריות עצומה על כל אחד ואחד, להיות חלק מזה. המציאות הקשה שאנו נמצאים בה זועקת לנו: די! עד כאן! הלכנו יותר מידי בדרכים עקלקלות ומקולקלות. הגיע הזמן שנחליט להיות טובים.
לפני שפרצה המלחמה, היו דיבורים על מלחמה אפשרית בצפון, כולל פריצה לישובים כפי שראינו בדרום.
הטענה שנאמרה אז היא ש"אין מענה לצבא". לצערנו אנו רואים זאת היום. ישובים רבים בצפון פונו. זה דבר נורא. לא היה כדבר הזה מעולם במדינת ישראל. במלחמת השחרור הישובים עצרו את האויב. חונכנו על כך ש"חבלי הכביסה הם קו הגבול". פינוי ישובים זה נצחון של האויב, חלילה. יש עשרות אלפי אנשים שפונו מבתיהם, כי הצבא לא יכול לשמור על הישובים שלהם. בשביל מה יש לנו צבא? על מה הוא אמור להגן? על מדינת תל אביב?
קשה לומר ולשמוע את המילים הללו. "אין מענה לצבא".
אך חז"ל לימדו אותנו, שבכל מקום שנאמר "אין", אז "יש" (עי' בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד).
אם אומרים ש"אין מענה", אז "יש מענה", והוא גדול ועמוק. "אין" הוא בחי' אַיִן, בחי' הכתר. בצורה הרגילה אין מענה. ביידן לא נותן לנו תחמושת. אך יש מענה גדול יותר. ה"אין" מפגיש אותנו עם מציאות עליונה.
המענה הוא של תורה. להרבות בלימוד התורה ובמיוחד בתורת הנסתר, זה המענה שלנו, והוא יגן על הישובים ויחזיר את המפונים לבתיהם. לא גוליית ינצח את מלחמותינו, אלא דוד המלך, עם ספר התהלים ולימוד התורה.
נרבה בתורה, ונזכה לשוב למעלת "אלהים אתם" ולגאולה שלמה במהרה בימינו.
Chairs And Legs
(ברכות לב.): "ואעשה אותך לגוי גדול, אר"א אמר משה לפני הקב"ה, ומה כסא של שלש רגלים א"י לעמוד לפניך בעת כעסה, כסא של רגל אחד על אחת כו"כ".
יסוד זכות אבות השמור לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים.
והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, וגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתם בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותם באנשים מיוחדים, יגדל רשומם בנפש יותר מאלו יקבצו כולם באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות. אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה.
ואולי שלשת המדות הראשיות שמצטיינים בהם עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהם פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם באים אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות.
והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הן הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד. ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' יחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.
After the Israelites worshipped a golden calf, God suggested to Moses that the people be replaced by Moses’ own descendants:
“Do not stop Me as I unleash My wrath against them and destroy them. I will then make you into a great nation.” (Ex. 32:10)
Moses, however, rejected this offer. The Talmud records the argument that Moses used in defense of the Jewish people:
“Master of the Universe! If a chair with three legs cannot endure Your anger, certainly a chair with only one leg will fare no better!” (Berakhot 32a)
What was this “chair with three legs”?
Moses was referring to the founding of the Jewish people through three spiritual giants: Abraham, Isaac, and Jacob. What was the special heritage that the Avot (the forefathers) passed on to their descendants?
Three Inherited Traits
The Avot succeeded in bequeathing their unique traits to their descendants. Even if later generations should abandon the path of their righteous fathers, the imprint of that spiritual greatness remains, and their failings may be rectified.
The extent of the influence the Avot had on their descendants was a function of the intensity with which those holy traits permeated their own souls. Abraham, Isaac, and Jacob had internalized these characteristics so profoundly that they became an eternal heritage for all generations.
It is possible that the three special characteristics of Israel - kindness, modesty, and compassion1 — are inherited from the Avot, trait one from the tzaddik who had made that particular quality the focus of his personality. Abraham was legendary for his acts of kindness. Isaac was distinguished by his modest and inward nature. And Jacob acquired a high level of compassion, as demonstrated by his great love for his children.
How did worshipping the golden calf change this?
The sin of the golden calf was diametrically opposed to these very traits. This sin involved not only idolatry, but also bloodshed (the murder of Chur) and licentious behavior (“they rose up to make merry”).
Murder is clearly the opposite of compassion; licentiousness is the opposite of modesty. And idolatry is the opposite of compassion. The fact that we care about others is rooted in a sincere belief in God’s Oneness, which leads us to recognize that all of creation should be united in helping one other for the common good. Idolatry, on the other hand, boosts the traits of division and self-gratification.
After the sin of the golden calf and the resultant loss of those holy traits inherited from the Avot, Divine justice decreed that the Jewish people deserved to be replaced.
The Advantage of Three Legs
But Moses, the faithful shepherd, defended his charges. How could he be sure that his own descendants would retain their spiritual heritage any better?
Despite the unique level of perfection of Moses’ soul, the inheritance of the Avot had a clear advantage. Each forefather focused on and perfected a particular trait, which he then transmitted to his descendants. Moses enjoyed a harmonious balance of these characteristics. But by the very fact that they were blended into one personality, these qualities lacked the potency of a trait that is at the very core of a great personality.
The spiritual traits of the forefathers were marvelously united in Moses, like a chair with one leg. The original heritage of the Avot, however, was far more robust, supporting future generations like three distinct legs.
(Adapted from Ein Eyah vol. I, pp. 143-144)
1. See Yevamot 79a.
קשר של תפילין
(ברכות ז.): "והסירותי את כפי וראית את אחורי, מלמד שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין".
בהשגות המופשטות, ביחוד באלהות, ישנם שני דרכי עיון, האחת, האמיתית מצד עצמה, כמו בכל מחקר חושי. והשנית, האמת כפי ערכה אל שכל המשיג. והנה באמת התורה כולה נערכת כפי ערך שכל המשיג כפי המקבל, כי כל הטוב המוסרי נובע רק מהשגת זאת האמת, והאמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל אין זה בגדר השגה, ועל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי" . ע"כ כיון בזה התפילין למשל, בהם נאמרים דברי בינה, דברי אלקים חיים, אבל אין להם יחש אל האדם, מי מקשרם אל האדם שיפעלו עליו - הקשר של תפילין. כך ההשגה המופשטת נקראת בשם תפילין, טוטפת. וההשגה המגעת לשכל קשר של תפילין. ויותר יש להעמיק כי ההשגות המופשטות ודאי יש ערך ידוע לאמתתן מצד עצמן עם אמתתן ביחש המקבל, ומעלת השגת משה רבינו ע"ה, הי' שהודיעהו השי"ת גם אות היחש והקישור שיש באלו ההשגות ואיך הם נערכים זה אל זה, אבל עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה, וזהו "ופני לא יראו".
Moses’ Vision
One of the more enigmatic passages in the Torah describes a mysterious encounter that took place following the Sin of the Golden Calf. After successfully pleading on behalf of the Jewish people, Moses took advantage of this special time of Divine favor. “Please let me have a vision of Your Glory!”
God replied that it is impossible for mortal man “to have a vision of Me and live.” However, God agreed to protect Moses in a mountain crevice as He “passed by.”
“You will then have a vision of My back. My face, however, will not be seen.” (Ex. 33:17-23)
This account raises many questions. The most obvious problem concerns the story’s anthropomorphic elements. God has no body; what do the allegorical terms ‘back’ and ‘face’ mean?
The Talmudic commentary for this puzzling incident only adds to our confusion. The Sages explained that God revealed His ‘back’ to Moses by showing him the knot of God’s tefillah shel rosh. (The tefillah shel rosh, the phylactery worn on the head, is held in place by means of a leather strap tied to the back of the head with a special knot.)
What is the significance of God’s tefillin knot? Why did God choose to reveal that particular part of His tefillin to Moses?
Knowing God
There are two levels of knowledge. The first is an accurate knowledge of an object’s true nature. The second is a limited knowledge, restricted by our intellectual or physical limitations. Regarding tangible objects, there may not be a significant difference between the two levels of knowledge. But when dealing with abstract concepts, especially with regard to the nature of God, the difference will be great — perhaps infinitely so.
The Torah is based on the second type of knowledge. It presents us with a perception of God according to our limited grasp, since only this type of knowledge can provide ethical guidance. Knowledge of God’s true nature, on the other hand, is not a form of comprehension at all. As God informed Moses: “Man cannot have a vision of Me and live.”
Bound to the Human Intellect
Now we may begin to understand the metaphor of God’s tefillin. Contained inside tefillin are scrolls with verses declaring God’s unity and Divine nature. These verses signify a comprehension of God’s true reality. This truth, however, is beyond human understanding. How can we relate to this infinite truth? What brings it down to the level of our intellectual capabilities, enabling this knowledge to enlighten us and provide moral direction?
The function of the knot is to bind the tefillah shel rosh to the head — and intellect. The knot symbolizes a level of comprehension that takes into account the abilities of those contemplating, so that they may grasp and utilize this knowledge.
The imagery of God’s ‘face’ and ‘back’ corresponds to these two levels of knowledge. ‘Face’ in Hebrew is panim, similar to the word p'nim, meaning inner essence. True knowledge of God’s infinite reality is God’s ‘face.’
Knowledge of God’s reality according to our limited understanding, on the other hand, is referred to as God’s ‘back.’ Moses was granted this partial, indirect knowledge — a grasp of the Divine that we are able to appreciate and apply in our finite world.
(Sapphire from the Land of Israel. Adapted from Ein Eyah vol. I, p.33)
The Ketores
ואלו הן הצרי והצפרן, החלבנה והלבונה, משקל שבעים שבעים מנה. היסודות הראשיים של הקטרת מתאימים הם לתכונת הבנין המעשי של ההויה, הקשורה בשבעת ימי בראשית, ימי הבנין, שהסוד העליון הנשמתי צריך להופיע עליהם לטהרם, ולהביאם לידי הכרת חיים נשמתיים עליונים. ומתוך הכח של העשיריה היסודית, של הכללות שבמנין אחד עשר הסממנים, מאיר כח עליון על שבעת ימי הבנין, ובא המשקל הזה שבעים שבעים מנה.
מר וקציעה, שבלת נרד וכרכום משקל ששה עשר ששה עשר מנה. אחרי שהמדרגה הראשונה בבנין הקטרת יסדה את הקדש ביחש להזמן, של שבעת ימי בראשית, שעמד על משקל השבעים ע"י ההופעה של יסוד העשיריה, אשר באחד עשר הסממנים, באה המדרגה השניה לכונן את הארת הקדש על תכונת המקום, הכולל בעצמותו את ששת הקצוות, המוכרחים להמצא בכל בחינת מקום, והעשרה שאינם מתחברים עליהם להרבות את ערכם, כמו בבחינת הזמן, שהזמן עצמו מתקדש ומתרבה באיכותו, מה שא"כ בחינת המקום, שהוא עומד בפני עצמו, סמוך למדרגת העשר, המשפיעה עליו השפעה קרובה שכונית. ע"כ הם ששה עשר ששה עשר מנה, כלומר יסוד המקום, ששת הקצוות, המקבל אור וחיים, וקדושת הכלל השכלית העליונה, מדת העשר.
הקשט שנים עשר, וקלופה שלשה, וקנמון תשעה. אחרי המספרים של שבעים ושל ששה עשר, המתיחסים להמציאות ברוחניותה העליונה, המשפיעה על ההויה המעשית, להעלות הכל בקשר אחד בקדושה העליונה, לזמר לשם אל עולם ולפאר את שם כבודו על כל מה שברא, באו המספרים, שנים עשר שלשה ותשעה, להורות על פרטיות הגבולים של המציאות המוחשית המקומית. גבולי האלכסונים שנים עשר, שבתכונת המקום המוגבל יש קשר עם הרבוי, המתפצל מסוד האחדות. התחלת הרבוי היא שלשה, "רבים שלשה" (גיטן מ"ו), כי השנים לא נכנסו בכלל רבוי, אלא שיצאו מכלל אחד, והתשעה הוא גמר הרבוי, כי מספר העשרה כבר חוזר הוא להתאחד בסכום האחד, וזה מורה כי מצד קדושת החיים הפנימיים של אור הנשמה האלהית, המאירה בההויה כולה, מראשית המצאה, ברוח ד', כל הגבולים, כל הפרטים וכל הרבויים, מראש ועד סוף, מתאחדים לעטרה קדושה אידיאלית, אחד, להודות לשם ד' אחד ולרומם כבוד קדושתו העליונה. ולא פורש כאן שם המשקל, כי הכל כלול הוא בתכונה האיכותית של השבעים, ובתכונה הכמותית, שהאיכות זורחת עליה, של ששה העשר האמור לעיל, ששם מפורש השם מנה, להורות על המדות המעריכות את הערכים כולם להשגת כל לב מבין, וכל נשמה סוקרת, בנעם ד'.
בורית כרשינה תשעה קבין. הטהרה של הדברים המתעלים ברום הקדש היא מסדרי עבודתם היותר מוכרחה. הצפורן היא רגילה לבא במוגמרות (ר"מ כלי המקדש פ"ב). הבושם של הריח, הרגיל להנות בו בני אדם, בבתים, בכלים ובבגדים, יש לו יחש מיוחד לחיים האנושיים, ויש בו בשביל כך מהמדה הצריכה לטוהר, כמו גופו של אדם, שאחת ממדות טהרתו ע"פ דברי סופרים היא טהרת תשעה קבין, כלומר השלישית מלמטה למעלה ממדותיה של תורה, שהן הרביעית, הלוג, והקב, שהם מכוונים להערכת הדברים המשוערים בהויה, הדומם, הצומח, והחי. הצד שצריך טהרה הוא מתחיל בהצד החיוני, לא בדומם ולא בצומח מצד עצמם. והסבה של צורך הטהרה היא יחושו של החי לפרטיותו, המוגבלה בתוך רגש החיים המיוחדים שלו, שהם מגבילים אותו ומונעים את אור הכללות מאתו. וכשבאה בורית כרשינה לטהר את הצפורן, המדה הזאת מכוונת היא בין מצד מספר התשעה, סיומה של הפרטיות, ובין מצד מדת הקבין.
