בס"ד, י"ט באדר א' ה'תשפ"ד
הרב ויצמן שליט"א
עיקר הפרשה עוסק בחטא העגל. כשקוראים על חטא העגל תוך כדי מלחמה, אי אפשר שלא להזכיר את דבריו של הרב קוק זצ"ל באורות המלחמה על חטא העגל:
לולא חטא העגל היו האומות יושבות ארץ ישראל משלימות עם ישראל ומודות להם, כי שם ד' הנקרא עליהם היה מעורר בהן יראת הרוממות, ולא היתה שום שיטת מלחמה נוהגת, וההשפעה היתה הולכת בדרכי שלום כבימות המשיח. רק החטא גרם ונתאחר הדבר אלפי שנים, וכל מסבות העולם הנן אחוזות זו בזו להביא את אור ד' בעולם, וחטא העגל ימחה לגמרי וממילא כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד', והעולם יתוקן באורח שלום ורגשי אהבה, ונעם ד' יוחש בכל לבב, לענג רוח ולעדן נשמה ולכל בהם תחיה נפש כל חי.
לולא חטא העגל הכל היה הולך בדרכי שלום ואהבה. אך גרם החטא לאחר את הדבר אלפי שנים. המציאות השלמה לא אבדה מן העולם. אין זו נפילה שאין אחריה קימה, חלילה, אך יש כאן איחור של אלפי שנים, וזה דבר קשה מאוד, כפי שאנו חווים.
כל מסיבות העולם - כל התהליכים, הרקע והתוצאות של כל אירוע - באים להביא את אור ה' בעולם.
הרב רומז בדבריו לפסוק (דברים כ"ח, י'):
וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ.
כשעם ישראל חי בצורה נכונה, שם ה' נקרא עליו. האומות יודעות לזהות ולחוש את העוצמה הרוחנית של עם ישראל מכח שם ה' הנקרא עליו, וממילא הן אינן נלחמות בנו.
בדומה לכך אומרת הגמרא (שבת קנ"א ע"ב):
דאמר רמי בר אבא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, שנאמר: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".
כשאדם מבטא את צלם אלוקים שבו - יש רתיעה טבעית של החיה מפניו. החיה היא במדרגת "חי", והאדם במדרגת "מדבר", ובאופן טבעי החיה חשה שהיא במעמד אחר ולא מתנפלת על האדם. אם האדם איננו מבטא את צלם אלוקים שבו, ואין הוא חי כ"מדבר" אלא כבהמה - אז הוא נדמה לה כמותה, והיא איננה יראה להתנפל עליו.
כך גם עם ישראל ביחס לאומות (יבמות ס"א ע"א):
...שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם", אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.
ישראל ממשיכים את מדרגת אדם הראשון, והנשמה שנפח בו ה' ממשיכה להופיע בעם ישראל. אנו ממשיכים את המדרגה האלוקית של אדם הראשון.
אין אומה שולטת בישראל עד שנדמה לה כאומה מן האומות. אם אנו "עם ככל העמים", מדינה שלא התורה מובילה אותה, אלא מדינה ככל המדינות - אז האומות אינן יראות מאיתנו ומרשות לעצמן להתנפל עלינו ולהילחם בנו.
משאת הנפש של התנועה הציונית מראשיתה היתה להיות עם ככל העמים ומדינה ככל המדינות. ראשיה לא הבינו שאין דבר כזה. ישראל לא יכולים להיות אומה רגילה. אם עולים - עולים עד לרקיע, אם יורדים - יורדים עד לעפר.
אם אנו מנסים להיות מדינה רגילה, באות האומות ומתנפלות עלינו - למה יש לכם זכות על הארץ יותר מאיתנו? אדרבה, האומות שסביבנו באות בשם "אללה", ומדינת ישראל מדברת בשפה חילונית. נסראללה בנאומיו אומר - אנחנו באים בשם אללה ולכן ננצח את ישראל החילונית.
אומות העולם מזהות את החולשה של עם ישראל כשהוא לא בא בשם ה', אלא מנסה להיות עם "רגיל".
משל למה הדבר דומה? אנו מכירים שני כלי תחבורה: מטוס ומכונית. המטוס נועד לטוס בשמים מרחקים של אלפי קילומטרים במהירות גבוהה. אין לו פקקים או רמזורים. יש למטוס גם גלגלים שנועדו לסייע לו בנחיתה ובהמראה.
המכונית, לעומת זאת, נוסעת על הכביש. היא מוגבלת על ידי חוקי התנועה, על ידי המכוניות שסביבה, והמהירות שלה לא גבוהה במיוחד.
מעשה במטוס, שאיבד את כח התעופה שלו. התכנסו חכמי החברה בעלת המטוס, ואחרי שבעה ימים ושבעה לילות של דיונים החליטו, שאם איננו יכול לעוף, לפחות ננצל את הגלגלים שלו, ויהיה מכונית ככל המכוניות. יצא המטוס לנסיעה בכביש, וכמובן, הכנף הימנית נתקעה בבתים, והשמאלית העיפה מכוניות מהכביש. התכנסו שוב החכמים והחליטו - מטוס לא יכול להיות מכונית ככל המכוניות. או שהוא בשמים - או שהוא במחסן הגרוטאות.
כך עם ישראל. "וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם" (יחזקאל ל"ז, י"ד). איננו יכול להיות עם ככל העמים. אם הוא לא ממלא את תפקידו ואיננו עולה עד לרקיע - הוא יורד עד לעפר.
כשעם ישראל לא חי על פי התורה ואיננו קורא בשם ה' - האומות מזהות את זה ומתנפלות עלינו ללא סיבה. בכל פעם אני תמה מחדש - מה האומות רוצות מאיתנו? מה לנו לאיראן? מה לנו ולחות'ים בתימן? מה לבית הדין הבינלאומי בהאג ולמדינת ישראל?
אנו מעט אנשים יחסית, שיושבים על פיסת קרקע קטנה. אנו רק רוצים לחיות בשלום ולהשתלב בעולם. בכל זאת העולם כולו עוסק בנו בלי הפסקה. מפריע להם שאנו מצליחים והם מנסים לפגוע בנו כל הזמן.
האומות מזהות את מה שאנו טרם זיהינו. אם איננו קוראים בשם ה' אנו חלשים, "יורדים עד לעפר", חלילה. כשם שהגרמנים חשבו שיש להם הזדמנות ל"פתרון סופי", כך גם אויבינו עכשיו.
אך כפי שאמרנו, אמנם המציאות העליונה שהיתה לפני חטא העגל נדחתה, אך היא לא אבדה מן העולם. המציאות הזו קיימת בעם ישראל.
דרשו חכמים על הפסוקים (תהלים פ"ב, ו'-ז'):
אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ.
כך דרשו (ספרי דברים האזינו, פיסקא ש"כ):
עמדתם על הר סיני ואמרתם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע", "אני אמרתי אלהים אתם". כיון שאמרתם לעגל: "אלה אלהיך ישראל", אף אני אמרתי לכם: "אכן כאדם תמותון".
במעמד הר סיני היה עם ישראל במדרגה אלוקית עליונה. חז"ל אומרים שהם זכו לחירות ממלאך המוות, משעבוד מלכויות ומיצר הרע. בעקבות החטא - נפלו מהמעלה האלוקית.
יכולנו להיות במדרגה של "אלוקים" ועתה איננו אפילו במדרגה של "אדם".
דרשה נוספת דרשו חכמים על חטא העגל (זוה"ק ח"א, ב' ע"א):
אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך... ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם. ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל". וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.
"מי" הוא דבר נסתר. "מילתא דאיתאמרת בשאלה". "אלה" מכוון למציאות הגלויה, הנראית לעין. "מי" ו"אלה" יוצרים יחד שם "אלהים".
בחטא העגל ניתקו ישראל את ה"מי". הם אמרו על העגל המוחשי: "אלה אלהיך". אנו פועלים על פי הטבע, ואיננו רואים ומקבלים את המציאות הנסתרת.
זהו החטא הנורא של חטא העגל. לאחר שניתקו ישראל את ה"מי" משם אלקים, נפלו ממדרגת אלקים. "אכן כאדם תמותון" - אתם רוצים להיות רק עם "אלה", כך יהיה לכם. תונהגו על פי המציאות הגלויה, על פי חוקי הטבע. האומות יצליחו לפגוע בכם ולנצח אתכם.
הרב קוק מנחם אותנו, שהמעלה האלוקית לא נלקחה מאיתנו, אלא רק התאחרה אלפי שנים.
משמעות הדבר היא שזה תלוי הרבה מאוד בנו. הזכרנו כמה פעמים את דברי בעל ה"לשם". רבי אליעזר אומר שהגאולה תלויה בתשובה, אך הוא מוסיף - די בתשובה של "חדא כנישתא", ציבור אחד. אולי הציבור הזה הוא אנחנו. אולי יש בידינו להוביל את התשובה של עם ישראל.
יש אחריות עצומה על כל אחד ואחד, להיות חלק מזה. המציאות הקשה שאנו נמצאים בה זועקת לנו: די! עד כאן! הלכנו יותר מידי בדרכים עקלקלות ומקולקלות. הגיע הזמן שנחליט להיות טובים.
לפני שפרצה המלחמה, היו דיבורים על מלחמה אפשרית בצפון, כולל פריצה לישובים כפי שראינו בדרום.
הטענה שנאמרה אז היא ש"אין מענה לצבא". לצערנו אנו רואים זאת היום. ישובים רבים בצפון פונו. זה דבר נורא. לא היה כדבר הזה מעולם במדינת ישראל. במלחמת השחרור הישובים עצרו את האויב. חונכנו על כך ש"חבלי הכביסה הם קו הגבול". פינוי ישובים זה נצחון של האויב, חלילה. יש עשרות אלפי אנשים שפונו מבתיהם, כי הצבא לא יכול לשמור על הישובים שלהם. בשביל מה יש לנו צבא? על מה הוא אמור להגן? על מדינת תל אביב?
קשה לומר ולשמוע את המילים הללו. "אין מענה לצבא".
אך חז"ל לימדו אותנו, שבכל מקום שנאמר "אין", אז "יש" (עי' בראשית רבה פרשה ל"ח, י"ד).
אם אומרים ש"אין מענה", אז "יש מענה", והוא גדול ועמוק. "אין" הוא בחי' אַיִן, בחי' הכתר. בצורה הרגילה אין מענה. ביידן לא נותן לנו תחמושת. אך יש מענה גדול יותר. ה"אין" מפגיש אותנו עם מציאות עליונה.
המענה הוא של תורה. להרבות בלימוד התורה ובמיוחד בתורת הנסתר, זה המענה שלנו, והוא יגן על הישובים ויחזיר את המפונים לבתיהם. לא גוליית ינצח את מלחמותינו, אלא דוד המלך, עם ספר התהלים ולימוד התורה.
נרבה בתורה, ונזכה לשוב למעלת "אלהים אתם" ולגאולה שלמה במהרה בימינו.
