סוגיית הצניעות בצבא
סוגיית הצניעות היא אחת הסוגיות המטרידות בצבא. כך היום וכך בעבר. וכפי שנאמר בתורה, בפרשת השבוע: "כי תצא מחנה על אויביך, ונשמרת מכל דבר רע... כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, י-טו).
ככלל, הדרכת התורה למחנה להישמר "מכל דבר רע" היינו מכל העבירות שבתורה, אולם הדגשה מיוחדת יש לזהירות בענייני צניעות, שנאמר: "ולא יראה בך ערוות דבר" (עיין עבודה זרה כ, ב).
טענות החילונים
פעמים אנו שומעים מפי חילוניים טענות קשות ומעליבות: מדוע הדתיים מפחדים כל כך מבנות? האם אינם יכולים לשהות במחיצתן בלא לחטוא?! האם אינם יכולים לשמוע אותן שרות בלי להרהר בהרהורי עבירה?
לאחרונה נשלחה חיילת מדריכת צניחה להדגים בפני צנחנים את תהליך הצניחה, והחיילים הדתיים טענו שזה לא צנוע. היא לא הבינה מה לא צנוע ונעלבה. אמה, שהיא אישיות תקשורתית שמאלנית בכירה, הפיצה את עלבונה, והתקשורת החילונית החלה לתקוף את החיילים הדתיים. ראוי לציין כי אבא שלה, אהרן חליווה, בהיותו אלוף משנה ומפקד חטיבת הצנחנים, אמר על חיילי ישיבות ההסדר ששירתו תחתיו: "אני שונא, לא סובל, את המסלול הזה. אני לא חושב שהוא ערכי". הוא לא התנצל. לאוזלת ידם של נציגי הציבור הדתי, החרדי והלאומי, בכנסת ובממשלה, כיום הוא כבר אלוף.
אגב, רב צבאי במילואים שעבר קורס צניחה אמר לי שאכן, הדרכת צניחה על ידי מדריכה היא דבר מאוד לא צנוע, והעובדה שהצבא מקצה מדריכה לחיילים דתיים היא חוסר התחשבות מחפיר.
מגמת הצניעות
מגמת הצניעות לשמור על חיי המשפחה והחברה, להגן על הברית שבין איש לאישה ולהגן על החברה מפני ריבוי של מקרי ניאוף, בגידה ותחושות של נבגדות עמוקה, שהם מהצרות הקשות ביותר שיכולות להגיע לאדם. ולא רק כדי למנוע את הצרות הנוראות הללו, אלא גם כדי ליצור אווירה חברתית טהורה יותר, שמאפשרת יחסים נעימים ומנומסים בין הבריות. לשם כך הורתה התורה לסייג את הקשרים שבין המינים ולשמור על לבוש צנוע, לשון נקייה והתנהגות חברתית צנועה, שיש בה כבוד ונימוס ומרחק מסוים בין אדם לאדם.
למעשה, גדרי הצניעות יסודם בתורה ובדברי חכמים, וענפיהם במנהגי קהילות ישראל. לעיתים מנהגים מסוימים משתנים וקמים במקומם מנהגים אחרים, וכאשר חכמים רואים שאין בכך פרצה, הם נעשים מקובלים בישראל. המגמה הכללית היא אחת: להגן על ערכי המשפחה והחברה.
כלומר, החשש אינו מכך שכל הפרה של נורמת צניעות תגרור מיד עבירה, אלא שמירת הנורמות בונה את המסגרת הנאותה לחיי משפחה וחברה תקינים.
ראוי לציין שתחושת הצניעות היא תחושה נרכשת. מי שרגיל לנורמות מסוימות של צניעות – חש בליבו חריקה צורמת כאשר מפרים אותן, ומי שאינו רגיל להן – אינו חש דבר. מגמת ההלכה שישראל ירכשו תכונה זו, ובעת שיפרו את תחושת הצניעות יחושו חריקה ויחזרו להתנהגות הנאותה.
לחילונים אין זכות להטיף
לו הייתה החברה החילונית באזרחות ובצבא מוכיחה שאפשר להגן על המשפחה והחברה גם כשאין מקפידים על כל נורמות הצניעות המקובלות במסורת ישראל, היה צורך לשקול את הדברים. שכן חלק מנורמות הצניעות תלויות במנהג שתלוי בזמן ובמקום, וכאשר המציאות משתנה ומורה שאין צורך לשמור על מנהג מסוים, והמשך קיומו פוגע בערכים אחרים, הוא מתבטל בהדרגה ובהסכמת חכמים. אולם כאשר בפועל המציאות היא שמקרי הבגידה, הניאוף וההטרדות המיניות לסוגיהן רווחים בחברה החילונית לאין ערוך יותר מאשר בחברה הדתית, וממילא ערכי המשפחה נפגעים – על ידי ריבוי של מקרי גירושין וילדים שגדלים כשאחד ההורים אינו נוכח באופן משמעותי בחייהם - אין הציבור החילוני רשאי מבחינה מוסרית לתבוע שינוי בחברה הדתית. להפך, ראוי לציבור החילוני לחזור לשורשיו וללמוד מהתורה וחכמי ישראל, כיצד שומרים על ערכי המשפחה.
אומנם נכון שגם אחר העמדת גדרי הצניעות, לא כל בני הציבור הדתי מצליחים לשמור תמיד על ערכי המשפחה וההתנהגות הנאותה. מנגד, גם בלא גדרי הלכות הצניעות, לא כל בני הציבור החילוני פרוצים. אבל כללי הצניעות הם אלה שמאפשרים לציבור הדתי להימצא באופן כללי במקום הרבה יותר טוב.
סיפור אישי של חייל
בהקשר זה כתב לי אדם על חוויותיו משירותו הצבאי הסדיר: "בפלוגה המבצעית שלנו בחיל השריון, כשליש מהחיילים היו דתיים, רובם בני ישיבות. מדי פעם הייתה מגיעה חיילת או כמה חיילות, לבקש עזרה או ליווי במשימה מסוימת. הן כמעט תמיד ביקשו מחיילים דתיים לבוא איתן.
"כעבור זמן, כששוחחנו עם מפקד המחלקה, שאל אחד מבני הישיבות מדוע החיילות מבקשות תמיד עזרה מהדתיים. כשהמ"מ התחיל לענות 'הן מעדיפות את הדוסים...', הזדעק אחד החיילים הדתיים ואמר: 'מה זה? הן רוצות להכשיל אותנו! זה ממש לא בסדר!' הסתכל עליו הקצין בתדהמה ואמר: 'להכשיל? הן אומרות במפורש שהן לא יכולות לסבול את היחס של החיילים הרגילים, והן טוענות תמיד שרק דתיים מכבדים אותן או לפחות מתביישים להיות כאלה גסים לידן'".
כלומר, למרות שיש חיילים דתיים שמתנהגים שלא כראוי, וחיילים חילוניים שמתנהגים כראוי, נורמות הצניעות מעצבות בחורים שמתנהגים באופן יותר מנומס ומכבד.
מדוע האתגר דווקא בצבא
אתגר הצניעות בצבא קשה במיוחד, ולכן התורה מצווה את ישראל לשמור על קדושת המחנה ביתר הקפדה, שנאמר: "והיה מחנך קדוש". כפי הנראה החיילים, שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך היא על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. על כן באה התורה להזהיר את החיילים שיישמרו מכל דבר רע.
לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, בשמירות ובפעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. על כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. גם אחרי המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם ובקדושתם יגרמו לעצמם נזק נפשי ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם, שהצניעות והקדושה הן היסוד לבניית האהבה במשפחה.
לא רק לחיילים הדתיים ולנשות קציני הצבא בעיות הצניעות בצבא מפריעות. יש לא מעט חיילים חילונים שסובלים מהדיבורים הגסים ומקיום היחסים המזדמנים והמתחלפים שבין החיילים והחיילות. לפעמים גם הם שותפים בזה, אבל הם מודים שזו התנהגות לא ראויה.
אחריות המנהיגים
לאור כל זאת, היה ראוי ורצוי לחברה כולה שלא יהיה גיוס חובה לנשים. וגם אם יש נשים שרוצות להתגייס לצבא, לא יקיימו יחידות שדה מעורבות של חיילים וחיילות. ואם הציבור החילוני מתעקש לקיים גיוס חובה לנשים וליצור יחידות קרביות מעורבות, לכל הפחות יש לתבוע מראשי מערכת הביטחון להעניק לבני הציבור הדתי זכות שווה לשרת במלוא הכבוד על פי ערכיהם ואמונתם.
במצב הנוכחי הציבור הדתי אינו מקבל זאת, והאחריות מוטלת על מנהיגי הציבור הדתי והחרדי ורבניהם. גם אם ראשי מערכת הביטחון אינם משתכנעים בצדקת ערכי הצניעות על פי ההלכה, יש לדרוש את קיומם לכל הפחות במסגרות שבהן משרתים חיילים דתיים שחפצים בכך.
הסכנה החברתית
לאחרונה השתתפתי בטקס 'השבעה' של בני שהתגייס במסלול ישיבות ההסדר לשירות בחיל הים. חשוב לציין שהמפקדים והמפקדות החילוניים לא התכוונו לשום דבר רע, להפך, כוונתם טובה והם משתדלים מאוד לכבד את החיילים הדתיים ולהתחשב בהם. גם האירוע ככלל היה מרגש, לראות את קיבוץ הגלויות, ואת צבא ההגנה לישראל מכשיר מחזור אחר מחזור של חיילים להגנת העם והארץ. אבל גם נוכחתי שם לראות עד כמה הצבא מערב בנים ובנות ויוצר תסכול בקרב בני הציבור הדתי-תורני, שההלכה מבחינתם היא ערך מכונן ושהמסגרת המעורבת מאוד לא מתאימה לאורח חייהם.
בספסל מאחוריי ישב אב של אחד מבני הישיבות, ובעת שנכנסו למגרש החיילות והקצינות לחש באוזניי: "הרב מלמד, הפסדנו במערכה, המצב בצבא אבוד". ידעתי שאם כך הוא אומר וכך הלב מרגיש, הרי שעם כל גודלה של המצווה לשרת בצבא, אם המצב לא ישתנה לטובה, לא רק שהציבור החרדי לא יתגייס לשירות משמעותי, אלא שיהיו מבני הציבור החרד"לי שיעברו לציבור החרדי, ויהיו מבני הציבור התורני שיפסיקו לשלוח את בניהם לשירות משמעותי בצבא.
כלומר, לא מדובר רק בפגיעה בכבודם ובאמונתם של בני הציבור התורני, אלא בסכנה חברתית-לאומית, שכן מצב זה עלול לגרום לציבור רחב לעבור מתוך אכזבה וייאוש משיתוף הפעולה המסור והאידיאליסטי עם בני הציבור החילוני, לכיוון הציבור החרדי – ובכלל זה הימנעות משירות צבאי. שלא לדבר על החבלה בתהליך הגיוס של בני הציבור החרדי לצבא.
לתגובות: ravmel@gmail.com
מתוך העיתון בשבע
