חיילים שהרגו בשוגג בחבריהם או חטופים
האם צריכים כפרה
"לא תרצח" (שמות כ' י"ג).
לדאבון לב ולמגינת נפש במלחמה זו היו כמה וכמה חללים שפתיל חייהם נקפד מירי מוטעה של חבריהם בין מהחיילים ובין מהחטופים, והחיילים שגרמו בשגגה מוחלטת למות חבריהם שבורים ורצוצים עד דכדוכה של נפש על המכשלה שאינה אלקים לידם, וממעמקים קוראים ושואלים האם אשמים הם, ומה תשובתם ותיקון נפשם.
הנה כבר הארכתי במקום אחר במי שגרם לאיבוד נפש מישראל בדרך גרמא ובשגגה האם צריך כפרה.
במנחת אשר על מגיפת הקורונה (סימן קמ"ב וסימן קמ"ד) ובמנחת אשר בראשית (סימן צ"ג) הבאתי את דבריהם של גדולי הפוסקים בשאלות רבות, והצד השוה שבכולם במי שגרם ללא כונה או אף באונס גמור למות איש ישראל מה דינו ותיקונו.
אך טרם נרד אל העין אקדים הקדמה קצרה, בכל עבירות שבתורה לא מצינו עונש למי שעבר עליהן בשוגג, והשוגג באיסורי כרת מביא קרבן חטאת ומתכפר לו, ורק בעון רציחה מצינו שאף השוגג גולה. ויש מן האחרונים שכתבו שאין הגלות עונש אלא הצלה מיד גואל הדם, אך כבר ביארתי במק"א (מנחת אשר למס' מכות סימן ה' ומנחת אשר במדבר סימן ק"ב אות ד' – ה') דבאמת הגלות להורג נפש בשגגה הוי עונש וכפרה כשאר ענשי הגוף, ודבר זה אומר דרשני, ומה בין עבירה זו לכל שאר עבירות שבתורה.
וכבר כתב בספר החינוך (מצוה ת"י) דאין זה אלא משום חומרת עון הרציחה שיש בה השחתת עולם, וכתב הרמב"ם (הל' רוצח פ"א ה"ד) "ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים וכו'", ועי"ש (הל' ט"ז) שכל עבירה שיש בה חמלה על הרוצח עון חמור הוא שהרי כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו, עי"ש.
ומשו"כ אף גדולי הפוסקים לדורותיהם החמירו ביותר למי שגרם מות חבירו אף בשוגג ואף בדרך רחוקה ועקיפה, והשיתו על הרוצח תיקוני תשובה כגון צומות וסיגופים, וגם לגלות מביתם ולהיות נע ונד בארץ כמבואר לקמן.
ויש מגדולי הפוסקים שבבואם לדון במקרים השונים למדו את דינים של אלה שגרמו למות בני ישראל מדיני גלות שבתורה וכל שפטור מן הגלות אינו צריך כל כפרה, וכל שחייב היה בגלות צריך תיקוני תשובה, אך באמת אין לדמות מילתא למילתא, ואין ענין הגלות שבדברי הפוסקים לגלות שגזרה תורה על ההורג נפש בשגגה, ושונה זו מזו בתרתי, במהות הגלות ובאורכה, ההורג נפש בשגגה כגולה לעיר מקלט עד מות הכהן הגדול או עד יום מותו, אך אינו מצווה לגלות ממקום למקום ולהיות נע ונד בארץ. הגלות שהשיתו גדולי ישראל על מי שגרם למות ישראל הגבילו בזמן, יש שקצבוה לשנה ויש לשלש שנים וכדומה. ובגלות זו גזרו שיהיה נע ונד בארץ וכדמצינו בקין שהרג את הבל.
ולפיכך כתבו בשו"ת רבינו חיים כהן (סימן י"ט) ובשו"ת הגרעק"א (תנינא סימן ג') שאין ללמוד זה מזה, וגדר הגלות שכתבו הפוסקים כל ענינו להביא את החוטא לצער ושברון לב ותשובה שלימה.
וכל עיקר גדר זה של תיקוני תשובה ע"י תענית וגלות וסיגופים לא מצינו בדברי חז"ל, ונתחדש ע"י חסידי אשכנז הראשונים כהרוקח וספר חסידים, וכבר הארכתי בזה במנחת אשר על מגיפת הקורונה (סימן קמ"ג), עי"ש.
והנה ראש המדברים בענין זה מהר"י וייל (סימן קכ"ה) שדן במי ששלח שליח לעסקיו והשליח נהרג בדרך, וכתב שצריך לקבל על עצמו תיקוני תשובה, והביא ראיה מהמבואר במס' סנהדרין (צ"ה ע"א) שדוד המלך נענש משום שעל ידו נהרגו כהני נוב, דואג ואחיתופל ושאול ושלשת בניו, אעפ"י שדוד לא פשע במיתתם, וכתב שהמשלח יקבל על עצמו תענית ארבעים יום, ואם זה שנהרג בשליחותו השאיר בנים קטנים ידאג לפרנסם, וכדבריו כתב גם בבאר שבע בחידושיו למס' סנהדרין שם.
ובשו"ת צמח צדק להגרמ"מ קרוכמיל (סימן ו') כתב לחלק בין הא דדוד המלך שאכן גרם למותם של כל אלה אעפ"י שלא היתה לו כל כונת זדון לזה שלא גרם למות שליחו, וכדבריו כתבו עוד בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ק או"ח סימן ל"ד) והחיד"א בפתח עיניים (סנהדרין שם).
ועיין עוד בצמח צדק הנ"ל (סימן צ"ג) באריכות גדולה במי שיצא לדרך עם נער אחד משמשו בימות החורף ובאמצע הדרך מחמת הקור, השלג והרוח נכנסו לבית נכרי אחד כדי להינצל מצינים ופחים בדרך עיקש, ושוב החליטו להמשיך בדרכם עד שיגיעו הביתה, אך באמצע הדרך אפסו כוחותיו של הנער ולא יכול היה להמשיך בדרכו. האיש המשיך לבדו עד שהגיע העירה וסיפר לאנשים על הנער שנשאר בדרך, אך לא אמר להם את מיקומו המדוייק, ועד שמצאו את הנער הוא כבר שבק חיים לכל חי.
הצמח צדק האריך לבאר שדינו כדין אונס, ואף על פי כן בעקבות תשובת מהר"י וייל פסק שיתענה ארבעים יום רצופים, וכל יום שני בשבוע בשנה הראשונה, וכל ימי חייו יתענה בעשרת ימי תשובה ותענית בה"ב וכל ערב ר"ח, עי"ש.
והנידון הקרוב ביותר לנידון דידן מה שמצינו בכמה מקורות על מי שהרג חבירו בתאונת ירי וכפי שאפרט ואבאר.
בשו"ת הרמ"א (סימן ל"ז) במי שישב בעגלה מאחורי נער ובטעות ירה כדור בראשו של הנער והרגו, וכעין זה מצינו בשו"ת פנים מאירות (ח"א סימן פ"ה) בנערים ששיחקו ברובים ובטעות אחד פלט כדור והרג את חבירו.
ובתשובת הרמ"א כתב דכיון דהוי קרוב לאונס הוא מקיל בתשובתו, ואעפ"כ כתב שיתודה שנה תמימה בוקר וערב בכל יום, ויתענה עד אחר יוה"כ, ובכל שנה ושנה עד סוף ימיו יתענה ביום שבו הרג את הנער, ויהיה נע ונד כל השנה ולא ישן שתי לילות באותו מקום, הרי שלמעשה השית על ההורג תשובה חמורה, וכן הוא בפנים מאירות, עי"ש.
ובשו"ת רבינו חיים כהן (או"ח סימן י"ט) דן אף הוא בבעל שהרג את אשתו ביריית רובה וברח מביתו כדי להימלט ממשפט השלטון, ולא נודע לגאון פרטי הענין, והחמיר בתשובתו, עי"ש.
ואחרון חביב בשו"ת מהר"ם מלובלין (סימן מ"ד) דן באיש חולה ותשוש, שהיה מן הממונים לשמור על העיר והתאמן בקליעה למטרה ע"י רובה שברשותו, ובפתע פתאום התפרץ אדם לתוך החצר ונהרג, והיורה נפשו בשאלתו.
ועל אף שלכאורה הוי אונס גמור, פלפל הגאון בדיני גלות בכהאי גוונא, ובסוף התשובה כתב שאין להחמיר על היורה שהיה אונס גמור, והאיש חולה ותשוש, מ"מ כתב תשובה חמורה ביותר, וז"ל:
"ובראותי יותר מכדי כחו כי היה איש חולי הקלתי מעליו להתענ' ג' ימים בכל שבוע ואל יאכל כל ימי השבוע בשר ואל ישתה יין שרף חוץ משבתות וי"ט ואל ישכב על כרים וכסתות כל ימי החול ואל ילבוש כתונת כ"א אחת בחדש ואל ירחוץ ולא יחוף את ראשו כ"א פעם אחת בחדש ואל ילך לשום סעודה ואל יגלח ראשו. וכל מה שהקלתי עליו הוא בסבת שהוא איש חולי ומכאוב ולא יוכל לכתת רגליו מעיר לעיר וגם יש לו בנים ובנות המוטלים עליו לפרנסם".
והמבואר מכל הנ"ל שבני"ד שבו החיילים לא זו בלבד שגרמו בעקיפין למות יהודים אלא הרגום, יש עליהם לקבל תיקוני תשובה, וכדברי הרמ"א וככל החזיון הנ"ל.
אך באמת אין הדבר כן, ונידון דידן שאני תכלית השינוי, דהלא חיילים אלה נלחמים מלחמת מצוה ועשו מה שעשו במסגרת תפקידם להלחם באויב ולהגן על עצמם ועל חבריהם, וכבר כתב בשו"ת מהרש"ל (סימן צ"ו) באיש אחד ושמו משה שרדף אחר נער יהודי כדי לתופסו ולהענישו להפיס דעתם של נכרים שרצו לפגוע בנער משום שפשע כנגדם, וכונתו היתה להגן על הנער מפני הגויים, והנער נפל למותו בבורחו ממנו, וכתב המהרש"ל שאין ר' משה צריך כפרה כלל כיון שכונתו היתה לטובת הנער היהודי כדי להצילו, ואם נכביד על מצפונו של ר' משה אתה מכשילן לעתיד לבא, שימנעו מלהציל מחשש שמא יגרמו למות ולנזק בנסיונות ההצלה. והביא מה שכתב האור זרוע דהמציל מן הדליקה וחילל את השבת אין צריך כפרה מחשש שימנעו מלהציל, עי"ש.
וכעין דברי המהרש"ל כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סימן קע"ז) לגבי משרתת יהודיה שהתעלפה ובעלת הבית רצתה להשקות אותה ביי"ש כדי לעוררה מעלפונה ובטעות שלחה ידה לכד של נפט רעיל ושפכה לתוך פיה ומתה, וכתב החתם סופר לפורה מכל אחריות מדין מתעסק, ושוב כתב דכיון שהתכוונה להציל אין להעמיס עליה יותר מדי מחשש שאתה מכשילן לעתיד לבא, עי"ש.
וק"ו בנידון דידן שחיילים אלה נמצאים כל רגע בסכנת מות במלחמה אכזרית מול אויב אכזרי הזומם להרוג, להשמיד ולאבד. וחובתם העליונה להגן על עצמם ועל חבריהם, וכל עיכוב של רגע כמימרא יכול לגרום אסון, וכל כה"ג הו"ל כאונס גמור, וכיון דבמצוה וחובה עסקינן, אי"צ כפרה.
וביותר יש לחשוש שאם נכביד על החיילים בתיקוני תשובה, ישברו ברוחם ולא יוכלו להמשיך ולהלחם בעוז רוח בחששם פן יכשלו בעבירה שבידם, ומשום כ"ז נראה לכאורה שאינם צריכים כל תיקון.
אך לכאורה יש להוכיח דאף מי שעוסק במצוה ובהצלת הנפש ממש, אם הרג את הנפש חייב גלות ולא חיישינן שמא אתה מכשילן לעתיד לבא, דהנה איתא בשו"ע (יו"ד סימן של"ו סעיף א'):
"נתנה התורה רשות לרופא לרפאות, ומצוה היא, ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו".
הרי לן דאף על פי שבמצוה גדולה הוא עוסק, מ"מ אם הרג בשגגה חייב גלות וצריך כפרה, ולא חיישינן שמא אתה מכשילן לעתיד לבא.
ובביאור הגר"א (שם סק"ו) כתב שמקור הלכה זו בתורת האדם להרמב"ן בשם התוספתא (ב"ק פ"ט ה"ג), וז"ל הרמב"ן (תורת האדם ענין הסכנה, עמוד מ"א בהוצאת מוסד הרב קוק):
"רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה". (אמנם ברוב הגירסאות שתח"י יש שם גירסא שונה.
אך לכאורה דברי התוספתא סותרים את המבואר במס' מכות (ח' ע"א) דאב המכה את בנו, ורב המכה את תלמידו ושליח בית דין שהרגו בשוגג פטורין מגלות כיון שבמצוה עוסקין, ומאי שנא רופא שחייב.
ושתי תשובות בדבר:
א. כתב הכהן הגדול מאחיו הגרמ"ש באור שמח (הל' רוצח פ"ה ה"ו) דבאמת פליגי התוספתא וגמ' דידן, וכיון שפסק הרמב"ם (הל' רוצח פ"ה הל' ה' – ו') דבהכאת מצוה אינו גולה וכהא דרב ואב המכים תלמידם ובנם וכן שליח בית דין, הוא הדין שרופא שהרג אינו גולה.
והאור שמח תמה על השו"ע שהעתיק את התוספתא, אף שהרמב"ם פסק כאבא שאול לפטור הכאה של מצוה, עי"ש.
ב. ולעומתו כתב בערוך השלחן (יו"ד סימן של"ו סעיף ב') דאין הרופא גולה אלא אם כן גרם למות החולה מתוך התרשלות, אבל אם לא התרשל באמת אינו גולה, והני תלתא הוי קרוב לאונס, עי"ש.
ויש לדון בזה עוד לפי מה שכתבתי במק"א שבדיני מלחמה דחינן פיקוח נפש מפני נתחון המלחמה, ואפשר דכיון שזו דרכה של מלחמה שלמגינת לב בלתי נמנע שלפעמים נהרגים חיילים על ידי חבריהם, אף זה נדחה מפני מלחמה, ואין בזה כל עון וחטאת.
ויש לעיין בזה טובא, והלכות חמורות הן, וכהררים התלויים בשערה, בדיני נפשות.
ואף לפי כל זה נראה דבנידון דידן לא היו חיילים אלה חייבים בגלות בזמן שבית המקדש היה קיים, והוא הדין שאינם צריכים כפרה בזמן הזה.
ונראה דבשוך סערת הקרב וכאשר בסייעתא דשמיא יתפזרו ענני המלחמה והחיילים יחזרו לביתם לשלום, יש לחיילים אלה שבשגגה גמורה איבדו נפש יהודי לקבל על עצם תיקון כשלהו לעילוי נשמות ההרוגים, ובעיקר בתלמוד תורה ותפילה וצדקה לטובת נשמותיהם, כיון שבכל זאת על ידם נשפך דם נקי.
והוא רחום יכפר עון ולא ישחית.
הגר"א וייס שליט"א
