בבואנו להתבונן בעניין השמחה, יש לפתוח בפסוקים בתהלים:
"אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה-ו). "אם לא אעלה את ירושלים - את זכרון אֵבֶל חורבנה אעלה, להזכירו בראש כל שמחתי" (רש"י שם).
בראש כל שמחה חובה להתמקד בזיכרון של חורבן ירושלים.
"בתחילת השמחה אשים לה זיכרון, לבל אשכחה בעת תוקף השמחה" ('מצודת דוד' שם).
כלומר, החיוב של הזיכרון אינו רק בתחילת השמחה, אלא הוא נעשה בתחילתה כדי שישאיר את רישומו על כל השמחה, וגם בשיא השמחה ייזכר אֵבֶל חורבנה של ירושלים.
מה הטעם שכל שמחה צריכה להיות מהולה באבל? במדרש מוסבר העניין:
"ומשחרבה ירושלים ערבה השמחה וגלה כל משוש הארץ. מהו 'ערבה'? חשכה, קבלה" (שמות רבה נב, ה). "ערבה לשון עֶרֶב, ולפי שאף משחשכה, אפשר שתהיה קצת אורה מהירח והכוכבים, לכן אמר 'קבלה', שפירושו אפילה גמורה" ('עץ יוסף', שם).
כפי שמקונן הנביא, ירמיהו, במגילת איכה:
"שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו" (איכה ה, טו).
בדורות האחרונים החל הקץ המגולה של תחיית ארץ ישראל ועם ישראל - ולפיכך התחילו לעסוק יותר בעניין השמחה, לברר את ערכה וחשיבותה - עד היכן היא מגעת. בד בבד ניתן לומר שהחלה תחיית השמחה בעם ישראל במדרגות ובשלבים, שילכו ויגדלו על פי מידת ההתפתחות של אור הגאולה וצמיחתה.
הגאולה והשמחה
עניין זה של הקשר שבין הגאולה והשמחה, בולט מאד באיגרתו של הראי"ה קוק זצ"ל אל תלמידו הרב חרל"פ זצ"ל, המובאת בראש הספר הקדוש, הנפלא, 'אורות התשובה'. הרב מדגיש שם את החשיבות של התגברות השמחה, דווקא במצב של התעלות בתשובה.
"ביסוד הכל צריכה לבא ההסברה הכללית של בטחון התשובה, ועוצם השלוה, ושמחת - עז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנשמתו... והשמחה והצהלה וזיו - עדנים הולך ומתרבה... 'ונפשי תגל בד' תשיש בישועתו'... ע"י התעלות הרצון לטוב ולקודש ה', ללכת באורח חיים, המסבב ברכה ושמחת עולמים, בכל היצור כולו... להעלות כל בחינה של נפילה של כל אחד מישראל, עם חביב, עם קדוש, מכל מקום שהוא, מכל עמק עמקים של תחתיות ארץ, בין במעשה בין בדעת, עד הקצה האחרון - לאור החיים, ודוקא להובילם בשמחות וגיל בלא שום דרך עוצב וברוח עוז ובגבורת רעם, במסילות קודש סלולות ומסוקלות, בכח התגלות ניצוצי אורות של יום גאולה, המתגלה לנו בכל עת, בארץ החיים, ע"י קץ המגולה של הרי ישראל הנעבדים ונזרעים..." (אגרת שע"ח, המכונה 'אגרת התשובה'; 'אגרות הראי"ה' ח"ב, עמ' לו-לז).
זהו חידוש מהפכני, שמרן הרב זצ"ל מחדש. בניגוד לתפיסה המקובלת, שהתשובה קשורה דווקא במרירות גדולה, יגון ועצבות מתגברים, הנה הוא בא ומדגיש את השמחה הגדולה של התשובה, בדור של גאולה (שהוא במהותו העצמית דור של תשובה אל ה'). שמחת ניצוצי הגאולה ההולכים ומתגברים, היא האור המקיף וממלא את כל הדור הזה, ועל כן השמחה ועוז החיים הן שצריכות ללוות גם את מהלך התשובה האישי.
"ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו נא, יא).
זהו הכוח העיקרי המלווה את עם ישראל בדורות של שיבת ציון, וביאת משיח בן דוד.
שמחת הנפש ושמחת ההוויה
עד היכן מגיע עניין השמחה?
נקודת הפתיחה היא שהשמחה היא ביטוי נפשי מסוים של נפש האדם. אך, אנו פוגשים את השמחה במעלות עליונות. "ישמחו השמים ותגל הארץ" (תהלים צו, יא), ולמעלה מזה: "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד, לא).
באיגרת של מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (בהיותו בחור כבן תשע עשרה), אל הרב חרל"פ זצ"ל (שהיה מבוגר ממנו בכעשר שנים), הוא פונה ומבקש ממנו שיכתוב לו בירורי דברים על אודות השמחה. הרב חרל"פ התפלא על בקשה זו, איך ייתכן, שהרב צבי יהודה פונה אליו ולא אל אביו, מרן הרב קוק, שהרב חרל"פ העריצו ביראה נוראה. אף על פי כן הוא כתב תשובה והיא אינה בידינו, אלא כאמור, תשובתו של הרב צבי יהודה (אז בחור), אליו.
וכך הוא כותב שם:
"הלכה והתעוררה אז בקירבי, תביעה רוחנית של קביעת השקפה והסתכלות על עניין השמחה ביחס לכלל השקפת העולם והכרת המציאות, לכלל התבוננות במעשה ה' הגדול והנורא ויראתו ואהבתו יתברך בכלליות... עניין זה, הוא באמת מן הענינים העומדים ברום-רומו של עולם בכלל, וכן של עולמי אני" ('צמח צבי' ט).
עד כאן הגדרת הנושא, אם יורשה לי בלשוני: מה מקומה של השמחה בהוויה בכללותה, ולא רק בנפש האדם. הרב מגדיר את העניין הזה, כדבר העומד לא ברומו של עולם אלא ברוּם רוּמוֹ. כלומר, עניין השמחה נוגע לשורש השורשים של ההוויה כולה 1 .
בהמשך מסביר הרב צבי יהודה את ההבדל בין כוונתו בשאלתו, שאמנם לא בירר אותה במכתב הראשון, לבין הדברים שהרב חרל"פ כתב אליו:
"עיקר כוונתו הייתה על דבר השמחה מצד המוסר והרצון הטוב, שהוא יסוד השלמות בזה, ביחוד בענייני האדם הפרטי, בהנהגה המוסרית ודרך החיים בכלל. השמחה, בתור תולדה משלמות המצב הרוחני של האדם וכמו כן סיבה להשתלמותו והשתכללותו בעתיד. בתור מידה טובה, או מוסדת המדות הטובות, המביאה טוב ושהיא גם תולדת המצב הטוב".
הרב חרל"פ עסק במכתבו בחשיבות השמחה כמבטאת שלמות מוסרית נפשית פנימית, וכן גם כגורם מעורר ומפתח את כל כוחות הנפש להשתלמותם. כלומר בערכה של השמחה כיסוד כל המידות הטובות שבנפש האדם. זהו פן אחד של בירור עניין השמחה, הפן האישי הנפשי.
אמנם הרב צבי יהודה כותב שכוונתו לבירור עניין השמחה הייתה שונה:
"ועיקר כוונתי היה, על דבר השמחה בתור מושג מציאותי, אחד המושגים האנושיים היותר נעלים ורוממים, והתישבותו והתקשרותו, עם המחשבה והדעת האנושית בכלל, עם כלל מלכות המושגים; השמחה מצד הכרת המציאות והשקפת העולם בכלל, כמו שכתבתי לעיל, שזוהי השמחה של האדם הכללי".
עולה מכאן, כפי שכבר כתבתי לעיל, שחשיבותה של השמחה לא רק מצד גילויה בנפש האדם, בהנהגתו המוסרית ודרך חייו, אלא "השמחה בתור מושג מציאותי", "השמחה של האדם הכללי". לפי זה יש להתבונן בשמחה כמושג כללי שכולל את כל ההוויה; "האדם הכללי" - משמעותו כללות כל ההוויות וכל העולמים. הרב צבי יהודה רצה להתבונן בשמחה, מצד היותה יסוד כללי, שכל ההויות עומדות עליו 2 .
אכן, בספר "שמונה קבצים" (חלק א' אות כ"א) כותב מרן הרב זצ"ל:
"כשם שההויה המוחשית היא טבועה על התנועה התדירית, כן ההויה הרעיונית טבועה היא על השמחה הבלתי פוסקת. שמח הוא העולם, שמחה היא ההויה הפנימית כולה".
אם כן, מרן הרב זצ"ל, משתמש במושג זה, "שמחת ההויה", כיסוד לכל הוית השמחה שבנפשנו.
שמחת המצוות
באחת האיגרות כותב מרן הרב קוק זצ"ל אל בנו הרב צבי יהודה זצ"ל:
"נהניתי משמחת-מצוה שלך בנשיאת-כפים, שבאמת היסוד הפנימי של המצוה היא שמחתה, שבה מאיר אור קדושת האמונה החבויה במעמקי הנשמה, המודאת לאדם שהעושר של מצות-ד' הוא נעלה ונשגב מכל סגולות-מלכים ואוצרות אדירים. והרגיש כבר הר"ח קרשקש ז"ל בספרו 'אור ד'' 3 לבסס את רגש קדושת האמונה על אשיות השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה, המטוהרת בטהרה העליונה. ויותר מזה דבר האריז"ל 4 למושפעיו, בנעצו את עומק יסוד הרחבת דעתו המאירה באור קדשי-קדשים - וביסוד שמחת-המצות אשר לו. וכמה יקרה היא מצוה חשוקה בעת יוקר מציאותה כבכורה בטרם קיץ וכענבים והדס במדבר" (אגרת תרפ"א, 'אגרות הראיה' ב, עמ' רפח).
הרב מפגיש את שני ערכי השמחה שהרב צבי יהודה דיבר עליהם באיגרתו, ומחברם זה לזה:
השמחה שבעשיית המצווֹת בשמחה ובעבודת ה', נובעת מתוך אמונה שלמה, בחינת "עבדו את ה' בשמחה" (תהלים ק, ב). זהו ציווי לשמוח בעשיית המצוות מתוך אמונה מלאה שאנו פועלים על פי האמת, המצוּוָה עלינו על ידי מי שאמר והיה העולם. אמונה זו גם אומרת לנו בלבבנו, שאין עושר ואושר גדול יותר מאשר קיום מצוות ה'. הצד הזה של הסרת השמחה, מפגיש אותנו עם דברי ה'מגיד משנה' הנפלאים בסוף הלכות לולב:
"אמרו: 'ושבחתי אני את השמחה - זו שמחה של מצווה' (שבת ל, ב). ועיקר הדבר הוא, שאין ראוי לו לאדם לעשות המצות מצד שהן חובה עליו והוא מוכרח ואנוס בעשייתן, אלא חייב לעשותן והוא שמח בעשייתן, ויעשה הטוב מצד שהוא טוב, ויבחר באמת מצד שהוא אמת, ויקל בעיניו טרחן, ויבין כי לכך נוצר לשמש את קונו, וכשהוא עושה מה שנברא בשבילו, ישמח ויגיל, לפי ששמחת שאר דברים תלויה בדברים בטלים שאינן קיימים, אבל השמחה בעשיית המצוות ובלמידת התורה והחכמה היא השמחה האמיתית. וזהו ששלמה בדרכי מוסרו שיבח שמחת החכמה ואומר: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'" (פרק ח, הלכה טו).
זה החלק הראשון שבדבריו של הרב קוק זצ"ל. אבל ההמשך מתרומם לגובה יותר עליון, כללי ומקיף:
" השמחה התמידית והקבועה באופי הנשמה המטוהרת בטהרה העליונה " - זוהי השמחה ההווייתית, שאינה מתחילה על ידינו. מכוח הציווי מוטל עלינו לכוון את כוחות נפשנו אל השמחה, אל זו שראשיתה בשלמות ההוויה העליונה של "עוז וחדוה במקומו" (דהי"א טז, כז), ושממנה נמשכת שמחה תמידית אל הנשמה. הנשמה נמצאת תמיד בדבקות עליונה, ומתוך כך היא נמצאת תמיד בשמחה עליונה. אנחנו מצוּוִים לחבר את נפשנו עם כוחותיה, כדי שיהיו מושפעים משמחת הנשמה התמידית והקבועה.
הרב ממשיך בדברי האריז"ל, שנעץ את יסוד הרחבת דעתו המאירה, באור עצום ונפלא של שפע רוח הקודש העליונה - מיסוד שמחת המצוות שלו. כלומר, שזכה בכוח השמחה שבעשיית המצוות להיפגש עם השמחה העליונה ולקבל את שפע ההארה העליונה.
הזכרתי את דברי ה'מגיד משנה', ולא הקדמתי להם את דברי הרמב"ם עצמו. נראה שגם הרמב"ם בדבריו לא כִּיוון רק לשמחה התחתונה, הבחירית, אלא רָמַז לשמחה העליונה. וזה לשונו:
"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר: 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב...'" (הלכות לולב פרק ח, הלכה טו).
ידוע לכל, שהרמב"ם דייקן עצום בלשונו. אשר על כן נדייק בלשונו - הרמב"ם לא השתמש בלשון מחייבת: "צריך לעשות בשמחה", אלא: "השמחה שישמח" זוהי - "עבודה גדולה". עבודה של גדלות זוהי עבודה שבשמחה, שהיא נובעת מתוך מבט גדול, כללי, כפי שהאיר הרב צבי יהודה באיגרתו. זוהי משמעות דבריו של הרמב"ם: "עבודה גדולה היא". גם המשפט השני של הרמב"ם דורש התבוננות. הרמב"ם אינו כותב: "ומי שאינו עובד בשמחה נענש"; אלא: "וכל המונע עצמו משמחה זו" - משמעות הלשון הזו היא שהשמחה קיימת לפנינו, היא נמצאת, והאדם הוא שנמנע, כלומר, עוצר את עצמו מלהתחבר לשמחה זו, שהיא מציאותית וקיימת. כפי שאמרנו, השמחה ההווייתית והנשמתית קיימת, קבועה - השאלה היא אם אנחנו מאפשרים לה לחדור לתוך נפשנו, לשִכְלנו, לרגשותינו, לרצונותינו ולדמיונותינו (ארבעת הכוחות המרכזיים שבנפש, כפי שלימדנו מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל). כלומר, לחיות בפועל בחיי העולם הזה את המשכיות השמחה העליונה של שמחת השמים.
השמחה היא שיא עבודת ה'
הזכרנו לעיל את דברי מורנו ורבינו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל באיגרתו, שהשמחה היא מן הדברים העומדים ברום רומו של העולם, והנה דבריו בשיעוריו:
"מדרגות בעבודת ה'. 'שיר המעלות', המון מעלות ומדרגות. השיא העליון של ה'לדבקה בו', הוא עבודת ה' בשמחה. זה השיא היותר גדול שעל גבי היראה והאהבה. מתוך גדלות מדרגת היראה והאהבה, השייכות, הדבקות, מגיע האדם לעבודה מתוך שמחה. מדרגה עליונה של קדושה, קדושת חכמת קודש, מתגלית בעבודת ה' בשמחה. כתוב בספרים, שכל המדרגות הנפלאות של האריז"ל, זכה להן מתוך שזכה לעבודת השמחה. אף על פי כן, 'את ה' אלהיך תירא' (דברים ו', יג) - זו מצוות עשה. 'ואהבת את ה' אלהיך' (דברים ו, ה) - זו מצוות עשה, שתיהן מפורשות בתורה, ועל השמחה, המדרגה היותר אידיאלית, היותר עליונה אין מצווה. רק בתהלים, שם מוזכר: 'עבדו את ה' בשמחה' (ק', ב), אבל בתורה לא. הקדש קדשים, הדבר היותר גדול, הוא נעלם. אמנם, גם בתורה היא נזכרת אבל בהיחבא. דווקא הדברים הגדולים מוחבאים. 'כספים אין להם שמירה אלא בקרקע' (בבא מציעא מב ע"א) ומרגליות עוד יותר עמוק. שמחה היא הדבר היותר גדול שבעולם, והוא טמון בין הצרות בעמקי הקללות הנוראות. כך גם סתרי תורה נמצאים בגניזה, בסתר. כל זה נמצא דווקא בפרשת 'והיה כי תבוא אל הארץ', דווקא עם הכניסה לארץ ישראל. ב'אור החיים' הקדוש: 'והיה' - לשון שמחה, משום ישוב הארץ..." ('מתוך התורה הגואלת', ח"א עמ' קנט, וח"ב עמ' רסב).
צריך לשים לב למערכת הביטויים הנפלאה שרבנו משתמש ביחס לשמחה, וכן לאמירה שהשמחה מופיעה בתורה כשהיא טמונה במעמקי הצרות והקללות שבכי תבוא. אכן, גם במציאותנו שבעולם הזה כך הם הדברים. אנו נפגשים בחיינו בלא מעט מצבים שגורמים לדמעות לרצד בין עינינו, ואף על פי כן השמחה העליונה היא הקבועה והמוחלטת, "ישמח ה' במעשיו", והיא שצריכה להיות עיקרית גם בחיינו בארץ. אמנם המדרגה היא עצומה ונשגבה, אבל משאת נפשו של כל אחד מאתנו צריכה להיות מכוונת אל ה', ולכן מדרגת ההשתדלות שלנו להיות בשמחה נתבעת מתוכנו. במיוחד בדורנו, דור התנוצצות אורות הגאולה, והתגברותם בנו, בדרך של 'מעלין בקודש ואין מורידין'.
שמחת ארץ ישראל
הרב הזכיר את דברי ה'אור החיים' הקדוש ונבוא, אפוא, לעיין בהם:
"'והיה כי תבוא אל הארץ' - אמר 'והיה' לשון שמחה, להעיר, שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אומרו 'אז ימלא שחוק פינו' (תהלים קכו, ב)" (דברים כו, א).
משמעות לשונו היא, שכל מדרגת השמחה תלויה ביישוב ארץ ישראל. כשגלינו מארצנו עָרְבָה כל שמחה, כדברי המדרש שהובא בראשית הדברים; ואילו בשוב ה' את שיבת ציון - "אז יימלא שחוק פינו". כפי מדרגות יישוב הארץ - כך תהיינה מדרגות השמחה של כלל ישראל, ושל כל יחיד ויחיד שבו.
קדם לאור החיים הקדוש, ספר חרדים של רבי אלעזר אזכרי, איש צפת בתקופת הבית יוסף והאר"י הקדוש. גם הוא סומך את דבריו שם על הפסוק "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה...". כך הם דבריו בפרק נ"ט:
"וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו... ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבי יהודה הליו עליה באהבה רבה. תחילת השירה: ארץ הקדושה יקרה חמודה... כן אנו משוררים על ציוּן רבי יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה ומתחננים לאל שאל יגרשנו מעליה... וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצוות, מצות ישיבת ארץ ישראל, כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה הגדולה שבה... אם כן, צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבתו אותה וגם צריך להיות ירא וחרד... בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפל כפלים ממה שהוא בחוצה לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב".
עד כאן דבריו הקדושים ועי"ש.
נחתום במדרש שבו פתחנו:
"וכשיבנה הקדוש ברוך הוא את ירושלים הוא מחזיר לתוכה את כל השמחה שנאמר: 'כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה', ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה' (ישעיה נא, ג)" (שמות רבה נב, ה).
הרב אביהוא שוורץ
