המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב העבודה פ"ב) מעלה שאלה יסודית לגבי הצורך
והתועלת שבתפילה. הלא אם האדם ראוי שהקב"ה יתן לו את הדבר שעליו
הוא מתפלל, מדוע אכן אין הקב"ה נותנו לו בלא תפילה, ואם אינו ראוי לכך,
מה תועיל תפילתו, וכי בזכות התפילה יתן לו הקב"ה דבר שאינו ראוי לו?
בעל נתיבות המשפט (אמת ליעקב ברכות ו: ד"ה אמר רבי חלבו) מביא קושיא זו
בשם 'המתפלספים מבני עמנו', וכותב, שלדעת המתפלספים אכן אין צורך
בתפילה כדי לקבל מה שראוי לאדם לפי דרגתו, אלא שעל ידי התפילה האדם
מגיע לדרגות גבוהות יותר ביראה ובהכנעה, וכשמתעלה לדרגות אלו הוא
נעשה ראוי לקבל דברים שקודם התפילה לא היה ראוי להם. וכן כתב בספר
שבילי אמונה (נתיב ראשון ד"ה ואם ישראל).
אמנם הנתיבות כותב על כך שחס ושלום לומר כדבר הזה, 'רק האמת
שהתפילה פועלת הרצון יתברך. ואין בזה קושיא השינוי רצון, כי כמו שאין
משיגים מהותו כן אין משיגים רצונו ודעתו, וכמו שאין משיגים הידיעה
והבחירה, והידיעה משארת אפשרות הבחירה'. כלומר, הקב"ה הטביע בבריאה
שיש כח בתפילה לפעול את רצונו, ואין הכונה שרצונו משתנה, אלא שבכח
התפילה לפעול שיתנו לאדם את בקשתו. ובאמת זהו דבר שאין השכל יכול
להבין, בדומה לסתירה שבין ידיעה לבחירה.
ובאמת לפי דעת שבילי אמונה יש לעיין, כיצד תפילה יכולה להועיל עבור
אדם אחר, הרי אותו אדם אינו נעשה יותר 'ראוי' מחמת תפילתו של חבירו
עליו. ובדוחק יש לומר, שבזכות עלייתו של המתפלל ביראה ובהכנעה יכול
גם חברו לקבל את צרכיו. אולם לפי הנתיבות הדבר מובן היטב, שהרי יש כח
בעצם התפילה לפעול, בין לעצמו ובין לאחרים.
ונראה שדברי הנתיבות אינם סותרים את דעת המבי"ט [שהובא במאמר השני,
וסובר שאין תכלית התפילה לקבל צרכיו, אלא להורות שאין ראוי להתפלל רק לקב"ה]. לפי
שאף לדעת המבי"ט שעיקר תכלית התפילה היא להכיר שהוא תלוי בקב"ה,
מכל מקום יש בכח התפילה לפעול, משום ש'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא
דארעא', ודרך מלכותא דארעא כך היא, שכאשר אדם נכנס לפני המלך לבקש
דבר מה, ומראה למלך שהוא תלוי רק בו ומבקש ממנו רחמים, הרי שבכוחו
לשנות את רצון המלך. אמנם זה יתכן רק אם המבקש נכנע לחלוטין בפני
המלך, אבל אם המבקש מרגיש שהדבר תלוי גם בו, ואינו נתון לגמרי לחסדיו
של המלך, אז ודאי שבקשותיו לא יעשו כל רושם על המלך.
מאידך, אף לדעת הנתיבות שיש כח בתפילה לפעול, מסתבר שאין זה אלא
על פי הכלל של 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא'. כי לא כל תפילה
יכולה לפעול, אלא רק אם האדם מבקש בצורה של הכנעה ומרגיש שהוא תלוי
לגמרי בקב"ה, אז יש לתפילתו כח לפעול.
דעה נוספת בענין זה היא דעת הרמח"ל (דרך ה' ח"ד פ"ה), שכתב שענין
התפילה 'מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים
שפע ממנו יתברך צריך שיתעוררו הם אליו, ויתקרבו לו, ויבקשו פניו, וכפי
התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו - לא יימשך להם.
והנה האדון ברוך הוא חפץ ורוצה שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין
להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה,
כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם'.
נמצא לדעת הרמח"ל, שהתועלת של התפילה מיוסדת על הכלל שככל
שאדם קרוב יותר לקב"ה כך ראוי הוא לקבל ממנו יותר, ומאחר שעל ידי
התפילה מתקרב האדם לקב"ה, ממילא זוכה הוא לשפע רב יותר. אמנם
אין כוונתו כדעת השבילי אמונה, שעל ידי התפילה האדם מתעלה לדרגה
גבוהה ונהיה יותר 'ראוי', אלא כוונתו שההתקרבות וההתבטלות לה' בעבודת
התפילה היא עצמה הסיבה לקבלת השפע.
ומכל מקום, לכל הדעות נראה פשוט שכדי שהתפילה תפעל צריך שמהותה
תהיה 'עבודה', דהיינו שתיעשה מתוך כניעה וההתבטלות הן בצורת התפילה והן בכוונתה.
הגרמה"ה שליט"א
