אפתח בסיפור שסיפר לי הרה"ח ר' יצחק שכטר ע"ה כמה ימים לפני פטירתו. (דומני בח"י כסלו תשמ"ה).
וכך סיפר:
בבחרותי הגיע זמן שנקלעתי למשבר אישי כבד. קושי רגשי וכו'.
אציין שבטבעי אני איש חזק, עז נפש, לא נשבר מהר, מה שנקרא קשוח.
דברים קשים מאד עברו עלי ומעולם לא נשברתי. אבל אז הייתי מאד קרוב להישבר.
חשבתי לעצמי שרק הרבי מגור יוכל לעזור לי. הוא היה אז קרוב לתחילת ההנהגה.
[היה לפני כן קצת קשר. אביו הרה"ח ר' יעקב היה קצת קשור לאמרי אמת. אבל זה סיפור אחר].
נסעתי אליו. נכנסתי ורציתי לשפוך מה שעל ליבי.
הרבי שאל אותי, יצחק, אכלת היום? אמרתי שלא, אבל זה לא חשוב בכלל.
הרבי אמר לי, קודם כל תאכל.
שמעתי שלפעמים הרבי היה בתענית ולא רצה שיידעו, ואז היה מאכיל למישהו. עכ"פ הוא ציוה עלי לאכול.
הוא הורה לי ליטול ידיים, והביא לי מגבת.
ישב מולי ונעץ בי את עיניו הבוערות.
למרות שהייתי אז בתקופה ההיא רגיל לברך קצת בחטיפה, אבל מול עיני הרבי בירכתי כמו בנעילה...
אכלתי כזית. כל ביס קטן ובעדינות. מול עיני המקדח של הרבי. למרות שזה לא סגנון האכילה שלי...
סיימתי. רציתי מאד להתחיל לדבר.
והנה הרבי בעצמו מגיש לי מנה. מחייב אותי לאכול. אני בקושי בולע. אבל מוכרח. והכל תוך כדי שהרבי פשוט יושב ונועץ בי עיניים.
האוכל כבר נתקע לי בגרון. אבל הרבי מגיש לי עוד מנה.. הכל כנ"ל. גם שתייה הוגשה.
אחר כך מנה אחרונה.
אחר כך ברכת המזון. בלית ברירה בירכתי לאט ובכוונה כמה שיכולתי.
סוף סוף הענין הסתיים.
עכשיו אתחיל לשפוך. והנה הרבי אומר לי. היית רעב וצמא. ב"ה אכלת סע לחיים ולשלום (פאר גיזונטער הייט).
אני מתחיל להתחנן על נפשי שלא באתי לאכול. אבל הרבי מתעקש. אכלת, שבעת, לך. ובערך דוחף אותי החוצה.
הלכתי לאוטובוס כולי נרעש. מיואש. המוצא האחרון שלי גם סתום. נשברתי.
כל הדרך לתל אביב בכיתי בדמעות שליש. לפני כן אף פעם בחיי לא בכיתי !!
אני יורד בתל אביב. אני חש יד על כתפי. מסתובב, רואה מישהו מגורי הארי. (פון רעבנס מענטשין).
"הרבי אמר לי לנסוע איתך באותו האוטובוס, ואם אראה שאתה בוכה בדרך, שאומר לך מיד לחזור אליו, והפעם הוא ישמע אותך ויעזור לך"....
עליתי שוב לאוטובוס ירושליימה.
נכנסתי שוב. הרבי הקשיב להכל. ניחם ועודד והדריך.
הוא הכתיב לי רשימה של עשר קבלות. שאכתוב בכתב ידי ואחתום על זה בפניו. [א.ה. לא זוכר אם הרבי השאיר זאת אצלו].
ותדע לך שעברו מאז כמה עשורים [בערך 35 שנה], ולא עברתי מעולם על שום קבלה.
למרות שהיה כלול שם כמה דברים קשים, על קביעות עיתים כל יום, תפילה בציבור, שמירת העיניים במושגים של הרבי, ועוד.
ב"ה יצאתי מהמשבר וכידוע הקמתי בית נאמן בישראל. וכמובן נשארתי כבר קשור בכל נימי נפשי.
כעבור שנים רבות, היתה לי פעם עת רצון מיוחדת אצל הרבי. והרגשתי אומץ לשאול.
שאלתי אם הרבי זוכר את תחילת ההתקשרות שלי, ומדוע נהג כפי שנהג. זה הציק לי מאד כל השנים.
הרבי אמר שהוא זוכר טוב מאד.
והסיבה מכיון שהוא ראה שאני א הארטער ניס [אגוז קשה].
וזו הסיבה שלא מצליחים איתי. כי אני חזק ולא נכנע באמת. ומיד חוזר לסורי.
אז ראיתי שאתה מאד קרוב לנקודה של הכנעה, אבל היה חסר רק עוד קצת.
לכן דחקתי בך עוד קצת, שתישבר ותהיה במצב של הכנעה, ואוכל להטיל עליך הנהגות ישרות שתקיימם.
ועובדה שאכן קיבלת בלב שלם וקיימת ב"ה....
עד כאן מפי הרה"ח הנ"ל. יהי זכרו ברוך.
