בס"ד, ג' אדר ב' ה'תשפ"ד
הרב ויצמן
לחיות עם פרשת השבוע - פקודי - בתשעה באב נולד המשיח
בפרשת השבוע מופיעה מצוה, שהופיעה כבר בפרשת תצוה. ננסה לעיין במשמעות הלאו הזה, שהתורה חוזרת עליו פעמיים (שמות ל"ט כ"א):
וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד.
כך הגדיר זאת הרמב"ם:
הזהירנו מהסיר החשן מעל האפוד אבל יהיה החשן דבוק בו. ובסוף מכות אמרו עם זכרון מחוייבי מלקות, והא איכא מזיח החשן, הנה כבר התבאר שהמזיח לוקה.
יש איסור להזיז את החושן מעל האפוד ולהפריד בין החושן ובין האפוד. מהי משמעות הדברים?
בספר "דגל מחנה אפרים" כתב (שמות כ"ח, כ"ח):
"ולא יזח החושן מעל האפוד". והנה מפרשי התורה מונין אותו בכלל התרי"ג מצוות שחייב כל אחד מישראל לקיים תמיד, כי ידוע שהתורה היא נצחית ונוהג בכל אדם ובכל זמן. ויש לפרש בזה לפי עניות דעתי מה שחנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו איך שמצוה הזאת היא נוהג בזמן הזה גם כן...
התורה היא נצחית. היא נוהגת בכל אדם ובכל זמן. כידוע, יש בתורה רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח איבריו של אדם, ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים שבאדם. כל מצוה שאנו עושים מתקנת את האיבר שמכוון נגדה. והרי יש מצוות שאיננו יכולים לקיים. גם המצוה שאנו עוסקים בה לא מתקיימת על ידינו בפועל, אנו לא פוגשים את החושן והאפוד.
ההסבר הוא, שמצוות שאנו לא יכולים לקיים אותן בפועל, אנו מקיימים אותן על ידי לימוד ועיסוק בהן. "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת". כך גם כל העוסק בתורת "החושן והאפוד" - כאילו לבש חושן ואפוד.
אנחנו, בזמן זה, יכולים לקיים את המצוה הזאת על ידי שנעסוק בה. נראה שהכוונה היא, שאנו צריכים להבין אלו ערכים בונים את המצוה. הערכים הללו הם נצחיים ואנו יכולים לקיים אותם בכל זמן. אנו צריכים להבין מה מבטא החושן ומה מבטא האפוד, מה פועל כל אחד מהם במקדש ובעם ישראל. הערכים הללו קיימים גם היום, ואנו יכולים לקיים את המצוה לא להפריד ביניהם.
ממשיך ב"דגל מחנה אפרים":
כי החושן היה על לבו ואפד הוא מספר פה, וזהו "ולא יזח החושן", היינו הלב, "מעל האפוד", היינו מעל הפה, שיהיה פיו ולבו שוים ולא יהיה חלוק לבו מפיו וקל להבין.
יש להיזהר שלא להיות "אחד בפה ואחד בלב". לא לדבר ולשכנע אנשים בכיוון אחד, כשבלב האדם חושב ומאמין לדברים אחרים. יש בזה גם הונאה של אנשים, כשאדם מציג כלפי חוץ דברים אחרים ממה שבלבו.
נעמוד על דברים נוספים שכתבו בספרים ביחס למצוה זו. הרבה יש להאריך ונציין ראשי פרקים, תן לחכם ויחכם עוד.
בספר רקנטי על התורה מובא:
ודע והבן כי החושן רומז לתפארת ישראל, והאפוד לשכינת עוזו, ועל כן לא יזח החושן מעל האפוד, רמז לחיבור הכל...
בחי' התפארת שייכת לאומה הישראלית וגם לתורה - "והתפארת - זו מתן תורה". האפוד קשור אל השכינה - כנסת ישראל, בחי' התורה שבעל פה.
התורה אומרת שאסור להפריד את התורה שבכתב מהתורה שבעל פה. יש ללמוד את התורה שבכתב על פי התורה שבעל פה, ואת התורה שבעל פה לאור התורה שבכתב. בכל ענין יש להבין מדוע הדברים נכתבו בתורה שבכתב כפי שנכתבו, ומה מוסיפה על כך התורה שבעל פה, וכיצד מחברים בין שתי ההסתכלויות.
עוד אמרו, שאפוד, בכתיב מלא, בגימטריא צ"א, שזוהי הגימטריא של שם הוי"ה ושם אדנות יחד. בסידורים מופיע שם שהוא שילוב של שני השמות יחד. שם אדנות נקרא על ידינו בפה, ושם הוי"ה הוא נסתר. נכתב ואיננו נקרא.
הדרך בה אנו פוגשים את הקב"ה במציאות החיים, מחוברת למציאות הנסתרת העליונה. אין להפריד ולנתק בין הנעלם והנסתר ובין הגלוי.
בספר "דברי יחזקאל" כתב:
כי החושן מרמז לדברים עליונים, ועל דעת ושכל של אדם שהוא בלב. והאפוד מרמז לדברים התחתונים, דברים הגשמיים, אכילה ושתיה וכדומה. וצריך שלא יזח החושן מעל האפוד, רק כל דברים הגשמיים צריך לעשותן בדעת ובכוונה להכניסן בקדושה.
החושן, שבו האורים ותומים, מבטא את הצד הרוחני, והאפוד את הצד החומרי. שניהם צריכים להיות מחוברים. אנו צריכים ללמוד איך עושים גם את החולין - בקדושה.
הזכרנו קודם את החיבור בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ניתן לראות זאת גם כחיבור בין הקב"ה וישראל, חיבור בין ישראל והתורה, וחיבור בין התורה והחיים.
אמרו בתנא דבי אליהו (פרק י"ד):
ואמר לי: רבי, שני דברים יש בעולם ואני אוהבם בלבבי אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, אבל איני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכן של בני אדם אומרים: התורה קדמה, שנאמר (משלי ח׳): "ה' קנני ראשית דרכו וגו'", אבל אני אומר: ישראל קדמו, שנאמר (ירמיהו ב׳): "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה".
ההסתכלות הפשוטה היא שתורה קדמה. התורה נמצאת מעל ישראל, והתורה שבכתב נמצאת מעל התורה שבעל פה. אך אליהו אומר אחרת. ישראל הם המגמה של הבריאה. התורה ניתנה לישראל בגלל קדושתם ותפקידם. התורה היא אמצעי להופיע את עם ישראל בצורה הראויה ולכן ישראל הם מעל התורה.
יש לחבר בין התורה והחיים. התורה איננה ספרים שנמצאים בארון, שאדם נדרש "להקליד" אותם לתוך מוחו. התורה צריכה להיות חלק מהחיים. אנו צריכים לחיות את התורה ולא רק ללמוד תורה.
בספר "אמרי אמת" כתב (תצוה, תרצ"ט):
אלא שאיתא בספרים דחושן ואפוד הם רמז לצדיק ובעל תשובה, אהרן הכהן היה לו הכח לחבר כל הכוחות של כל ישראל וזהו ולא יזח החושן מעל האפוד (פסוק כח), וכן בכל איש ישראל בעצמו ישנה גם כן נקודה שאינה יכולה להתקלקל, בודאי אין לומר שאי אפשר לגמרי להתקלקל דכתיב (קהלת ז כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אולם על ידי הנקודה יכולין לחזור אף על פי שחטאו.
"לא יזח החושן מעל האפוד" פירושו - לא לנתק את הצדיקים מההמון ובמיוחד מבעלי התשובה. אנשים צדיקים ותלמידי חכמים צריכים להרגיש שיש להם אחריות על כלל ישראל, ואל להם להתנתק, במחשבה ובמעשה, מהעולם ומשאר הציבור.
יש נקודה נוספת בדבריו - בכל אדם מישראל יש בחי' של צדיק ובחי' של בעל תשובה.
אנו נמצאים בתקופה של התעוררות גדולה בעם ישראל לתשובה, וחשוב במיוחד כעת לזכור את הדברים הללו. אנו לא צריכים להחזיר אנשים בתשובה. כל אחד מאיתנו צריך להיות בעל תשובה. כשאנו חוזרים בתשובה אנו יכולים לרומם את הציבור יחד איתנו.
כל אחד מישראל הוא גם בחי' צדיק, שכן יש בו נקודה פנימית שלא ניתן לקלקל אותה. יחד עם זאת - כל אחד הוא גם בעל תשובה. "אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".
גם בתוכנו, אנו צריכים לא להפריד בין שתי הבחינות. כל אחד צריך להתבונן בבחי' הצדיק שבו, לראות את הנקודות שהוא טוב וחזק בהן, וגם את הנקודות שהוא צריך לתקן - ולחבר ביניהן. מכח הנקודות שאדם חזק בהן, הוא יכול לרומם את הצדדים החלשים שיש בו. האדם הוא אחד ואין זה "פיצול אישיות".
גם כשפונים לאדם אחר, יש לפנות אל הצדיק שבו כצדיק, ואל הצד שזוקק תשובה - כבעל תשובה.
בספר "אגרא דכלה" (פקודי) עמד על נקודה נוספת.
נ"ל דהנה חשן ואפד, מבואר בזהר [ח"ב רל"א ע"א] רמז לזו"ן, על כן מחוייבים להיות מחוברין "ולא יזח החשן מעל האפד". והנה שאלו לקדוש ה' מהרד"ב זצוק"ל על מה שאמרו רז"ל [יומא נד ב] שבעת החורבן מצאו האויבים את הכרובים כמער איש כו', והרי זה דוקא כשישראל עושים רצונו של מקום, מה שאין כן בהפוך ח"ו הכרובים הופכים פניהם זה מזה [ב"ב צט א], ואמר מהרד"ב שהוא כי חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך [יבמות סב ב], על כן הנשמה היותר מעולה היינו נשמת משיח נולדה בט' באב [פתיחתא דאיכ"ר פי"א], שהוא מהיחוד המעולה ואהבה יתירה בעת היציאה לדרך.
בגמרא מובא, שכאשר נכנסו האויבים לבית המקדש בזמן החורבן, מצאו את הכרובים מחוברים זה לזה. והרי הגמרא אומרת, שכאשר ישראל עושים רצונו של מקום - הכרובים מחוברים, כאיש ואשה, וכאשר ישראל לא עושים רצונו של מקום - הם נפרדים. איך יתכן שדווקא בזמן החורבן, שבו ישראל לא עשו רצונו של מקום, והקב"ה כעס על ישראל עד כדי שהחריב את בית המקדש - היו הכרובים מחוברים זה לזה באהבה?
הוא עונה, שיש דין שחייב אדם לפקוד את אשתו לפני שהוא יוצא לדרך. עם ישראל עומד בפני דרך ארוכה, בפני גלות קשה, ואז הקב"ה פוקד את כנסת ישראל באהבה גדולה. מכח החיבור הזה נולדה נשמת המשיח בתשעה באב, בזמן החורבן.
כשאדם יוצא לדרך הוא צריך להרגיש קשר חזק לביתו, באהבה גדולה, והקשר הזה ילוה אותו בכל מקום שאליו ילך.
בזמן החורבן התגלתה האהבה הגדולה ביותר של הקב"ה לכנסת ישראל. מכח האהבה הזאת עברנו את הדרך הארוכה של הגלות.
"חשן" בגימטריא "משיח". החיבור בין החושן והאפוד הוא ביטוי לאהבה הגדולה של הקב"ה לכנסת ישראל, שהיא הולידה את המשיח.
אנו צריכים לזכור שהקב"ה מלוה את עם ישראל בכל רגע. בזמן החורבן היה חיבור גדול ואהבה גדולה.
גם החטופים יצאו לדרך ארוכה וקשה, ואנו מאמינים שהקב"ה פקד גם אותם באהבה גדולה והוא מלוה אותם בדרך הקשה שבה הם הולכים. אנו מתפללים שנזכה לראותם בינינו, ונזכה לראות בעינינו את האהבה הגדולה של הקב"ה לכנסת ישראל בדמותו של המשיח במהרה בימינו.
