(שבת י:): "ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כל כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר[1] "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי והוא הדין במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות.
והנה יחש אהבת האב אל בניו הוא יחש טבעי בנוי על יסוד הרגש הנפשי והנטייה הטבעית, וכפי טבעו הפשוט הוא מספיק להמשיך כוח האב לעשות לטובת בניו כל אשר יוכל. הבחירה והיתרון לבקר בין בן לבן על פי כשרונותיו ויתרונו הפרטי זהו ממעשה השכל, על כן אין ראוי לתן לשכל להפריע את כח הטבע. מצד האב הטבע גוזר את השיווי, ואם השכל גוזר לתן יתרון, לא יאתה לו להפריע את כח השיווי ההרגשי. אמנם כאשר יפרץ השכל ויכנס בגבול הרגש למעטו, יתגבר הרגש הטבעי לעומתו, והקנאה שמקורה ברגש הלב הטבעי תתעורר בשצף קצף להתקומם על השכל הבא לשדד נחלתה. אמנם בערך ההשגחה האלהית בהנהגת ישראל וגלגולי סבותיהם היו הדברים כולם מכוונים לתכליתם, גם החסרונות הפרטיים, גם השגיאות והדברים שהתרחבו מהם, כולם עולים בשקל הקודש לבצע את אשר הוכן במחשבה העליונה, ממגיד מראשית אחרית ברוך הוא. האומה הישראלית שנטעה יוצר כל להיות לאור עולם, "עם זו יצרתי לי"[2], הוכנה בכחות אדירים, כפי גודל הנפש ותעודתה כן צריכים להיות כחותיה. גם הכחות הקשים שבנפש, הקנאה, הכעס, ומכל שכן הגבורה והגאוה, הם הוכנו לפעול גדולות בנפש גדולה. אמנם לפי מדת גדולת הכחות הנפשיים צריכה מדות השכל להיות עוד עודפת וגדולה עליהם, למען יעצר כח להנהיג הכחות החזקים כל אחד על מכונו.
והנה לפי מדת ההכנה השכלית שהוכנה באומה הישראלית בעצם נפשותיהם, לולא הכחות החזקים והקשים ששם היוצר ברוך הוא בטבעם, היו מתמוטטים וכלים מתגרת יד השכל המכניע ומחליש את הכחות הטבעיים ברב עזו. על כן לעומת כח השכל האדיר שהיה צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו, שהיתה מוכנת להשכיל את היסוד השכלי הטהור של אחדות השם יתברך והדברים הצחים הנתלים ביסוד הנשגב הזה, היה צריך גם כן לעומת זה לנטע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם[3], אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין[4]. ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה על פי האופן היותר נשגב וקדוש. כי האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר ארחות החיים הפרטיים שלהם על פי ארחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל. אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם"[5]. ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, על כן אין מדת הקנאה עמוקה כל כך וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם היה הטוב ההוא הכללי נכחד היה מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה.
אמנם עם ד' אלה התנשאו למדה זו, שהם ככוכבי השמים שלכולם בשם יקרא[6], כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא[7], וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם[8]. הם הוכנו בכחות רוחניים נשגבים כאלה שיש בכחם לסדר סדרי חיים קדושים גם בחיי הפרט, עד שחיי הפרט מצד עצמם יש להם תכלית נכבדה ונשגבה, אמנם על גביהם עולה תעודת הכלל שהיא ברב יתרון ויתר שאת, באין ערוך מתעודה חיי הפרט. אבל מתוך שתעודת הפרט יש לה מערכה שלמה ונצחית, על כן מדת הקנאה שמקורה בהתגדרות הפרט, צריכה למצא מקום לה בישראל ביותר. על כן אמרו חכמינו זכרונם לברכה[9] על היצר הרע כי הגדיל לעשות שמניח אומות העולם ומתגרה בישראל. והנה כך היא מדתו של הקדוש ברוך הוא בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם גם כן טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהיה צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. על כן בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכל כך התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו גם כן בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים. לעומת זה אמנם התפתחה על ידי זה מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה גם כן להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה גם כן לחיי הפרט, על כן ראוי לדאוג שיהיו במילואם וטובם, ברוממותם וקדושתם, כפי הערך המצוייר בשכל שהגון הוא לחיי הכלל. אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. על כן היה צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת[10], שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כי אם במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיוצא בזה, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע"[11]. "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל"[12]. על כן הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם גם כן. אמנם דוקא בעבור זה הוכנה לנו הגלות בכללה וריבויים לפרטיהם לפי ערך צדדי החסרונות הצריכים להתמרק, כדי שיהיו המדות הקשות שהן בכלל טבעינו, "כי עם קשה עורף אתה"[13], מעובדות וראויות לשימושן העליון הטוב ומכשיר את החיים הפרטיים והכלליים למילואם וטובם, וחותם הדבר בכל זאת יהיה שמגמת פנינו היא אל השכל הטהור ואור ד', אלא שכל התכונה הגדולה של החיים לא תתמקמק מפני האור השכלי הגדול כי אם תשתגשג ותפריח. אז תתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך[14]. שאמנם הגדיל את השכל על הרגשות הטבעיים, מפני שסוף כל סוף כך היא המדה, אלא שתחת שטרם שהותקנו החיים לא היה לכל משאלות הלב עמידה מפני כח השכל שפרץ בהם, ותושיה התישה כחו של אדם, בהגמל כחות החיים ובואם לגדלותם יהיו עם כל מילואם וחזקם נהנים מזיו אור השכל הטהור אור ד', "לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו"[15].
קהלת ז, טז.
ישעיהו מג, כא.
ביצה כה, ב.
קידושין ל, ב.
ישעיהו מ, ח.
על פי תהלים קמז, ד.
סנהדרין לז, א.
שם.
סוכה נב, א.
על פי דניאל ט, כד.
ישעיהו מה, ז.
שם נד, טז.
שמות לג, ג.
על פי ישעיהו נח, יד.
שם כט, כב-כג.
