חז"ל הגדירו את מהותה של התפילה כ'עבודה', וכמאמרם במסכת תענית (ב.) 'איזו היא עבודה שהיא בלב, הוי אומר זו תפלה'. ויש להבין מהו גדרה של 'עבודה' זו, ומה מוטל עלינו לעשות כדי שתפילתנו תחשב 'עבודה' ראויה.
המהר"ל, בספרו נתיבות עולם (נתיב העבודה פ"ג), מבאר הטעם שתפילה קרויה 'עבודה', מפני שאדם המתפלל לפני הקדוש ברוך הוא מראה בכך שהוא תלוי בו לחלוטין, ואין לו שום קיום באופן אחר. ובזה מתבטאת אלקותו יתברך, בכך שכל הנמצאים בבריאה צריכים אותו ותלויים בו. ומשום כך רק התפילה נקראת 'עבודה', ואילו היראה אינה נקראת כן, לפי ש'עבודה' מהותה להיות תלוי לגמרי בקדוש ברוך הוא, והיראה אינה מורה על תלות כזו, אבל התפילה אכן מורה שאנו תלויים גמורה בקב"ה, שכן זוהי מהותה של תפילה, שהאדם נתלה בבורא ומוסר את עצמו אליו. שהרי אדם המתפלל על צרכיו יודע שאין לו שום כוח מעצמו, ואין מי שיכול למלא את צרכיו אלא הקב"ה לבדו, 'וכאשר האדם נתלה בו יתברך, כאילו הוא נקרב אליו, שכל אשר תולה באחר הוא נקרב ונמסר אליו, לפיכך היא עבודה גמורה' (מהר"ל שם).
ונראה, שלא די בכך שבשעת התפילה האדם צריך להרגיש שהוא תלוי לגמרי בקדוש ברוך הוא, אלא שצריך להתלוות לזה הרגשה פנימית של נכונות למסור את נפשו לבורא העולם. שכן על ידי התפילה האדם נותן אל לבו שכל הווייתו ומציאותו - עד לנקודה הפנימית ביותר - תלויה אך ורק בבורא, ואז ממילא הוא מבין שבלעדיו אינו כלום, וגם אם יהיה מוטל עליו למסור את נפשו עבורו הוא מוכן לעשות זאת, שהרי כל מהותו ומציאותו אינן אלא משל הקב"ה.
נמצא אם כן, שמהות עבודת התפילה היא שירגיש המתפלל שכולו תלוי בקב"ה, עד כדי נכונות למסור לו את נפשו. זוהי אפוא העבודה הנדרשת מאתנו בתפילה, שנרגיש, לכל הפחות בדרגה מסוימת, שאנחנו תלויים תלות מוחלטת בקב"ה, עד כדי מסירות נפש ממש.
הגרמה"ה שליט"א
