"אין לנו שום נפקא מינה אם באמת היה בעולם המציאות תור של זהב, שהתענג אז האדם על רוב טובה גשמית ורוחנית, או שהוחלה המציאות שבפועל מלמטה למעלה, מתחתית מדרגת ההויה עד רומה, וכך היא הולכת ומתעלה. אנו צריכים רק לדעת שיש אפשרות גמורה שהאדם, אפילו אם יתעלה במעלה גדולה, ויהיה מוכן לכל כבוד ועונש, אם ישחית דרכיו יוכל לאבד כל אשר לו, ויוכל להרע לעצמו ולתולדותיו עד דורות רבים מאוד; וזה הלימוד יוצא לנו מהעובדה של מציאות אדם בגן עדן וחטאו וגירושו...
הדבר הוא הפך ממחשבת החוקרים באוה"ע ובישראל ההולכים בעקבותיהם, הלוקחים את התנ"ך ע"פ ההסברה הנוצרית, שעל ידה נעשה העולם הזה בית כלא. אבל ההבנה הטהורה של שמחת החיים ואורם אשר בתורה, היא דווקא ע"י הערובה הבטוחה של העבר, שהיה האדם מאושר מאוד, ורק מקרה של חטא הרחיק את דרכו. מובן הדבר שמכשול מקרי מוכרח הוא להיות נתקן, והאדם ישוב למעלתו לעד. אבל רעיון ההתפתחות בלא סיוע מהעבר יפחיד לעולם, שמא יעמד באמצע דרכו, או שמא יסוג לאחור, כיוון שאין אנו מוצאים מקום בטוח לומר שהאושר הוא טבע קבוע לאדם, וק"ו לאדם החמרי כמו שהוא בגוף ונשמה יחד. ע"כ רק הוית האדם בגן עדן מקיימת לנו את עולם האור, וממילא הרי זה ראוי להיות אמת מעשית והסטורית ג"כ, אע"פ שאיננו מעכב לנו" (אגרות הראי"ה, ח"א, עמ' קסג-קסד).
הרב קוק אמר שסיפור החטא הראשון אינו מעורר פסימיות, אלא אופטימיות: ממנו אנו למדים שנקודת המוצא של האדם הייתה עילאית ומאושרת; וממילא, אנו למדים שנוכל לתקן את החטא, ולשוב למעלתנו הראשונית.
