רבי ישראל בן שלום (כ' באדר ה'תרצ"א - כ"א באדר ה'תשע"א) כיהן כראש ישיבת פוניבז' לצעירים בבני ברק.
נולד בכ' באדר ה'תרצ"א ברמת השרון לרבי אברהם צבי בן שלום, בנו של רבי יעקב דוד בן שלום מייסד העיר, ומחסידי אמשינוב.[1], בילדותו למד אצל רבי צבי יהודה אדלשטיין עם בניו הרב גרשון אדלשטיין ורבי יעקב אדלשטיין על פי בקשת אימו[2], כעבור זמן נודע לאביו כי נפתחה בירושלים ישיבה על ידי רבי ברוך יצחק לוין ושלחו ללמוד שם, בהסכמת רבי יהודה אדלשטיין.
היה תלמיד של רבי משה טיקוצ'ינסקי. לאחר שהרב טיקוצ'ינסקי עבר ללמד בישיבת סלבודקה, לקחו עימו ללמוד שם. בשנת תש"י עבר ללמוד בישיבת פוניבז', בהסכמת החזון איש שאף מימן את לימודיו בישיבה[3].
בעצת החזון איש התחתן עם אהובה בתו של רבי יחיאל יצחק טורץ, רבה של שכונת בת גלים בחיפה, וחתנו של רבי ברוך בער לייבוביץ'.
בעקבות בקשת רבי יוסף שלמה כהנמן נתמנה לכהן כר"מ בישיבת קטנה פוניבז', שם לימד אלפי תלמידים. היה בקשרי ידידות עם רבי אהרן לייב שטיינמן.
מתלמידיו, הרב אשר אריאלי ר"מ בישיבת מיר[4].
בשנותיו האחרונות נחלש וחדל למסור שיעורים בישיבה, אך מסר שיעורים בביתו. נפטר בכ"א באדר התשע"א ונקבר בבית הקברות פוניבז' בבני ברק.
משפחתו
אחיו הרב יהודה בן שלום ראש המתיבתא בזכרון יעקב.
לרב ישראל 7 ילדים, וביניהם:
הרב ברוך דב מגיד שיעור בשיעור ג' בישיבת פוניבז' לצעירים וראש ישיבת אבן האזל באלעד
הרב רפאל ר"מ בישיבת ברכת אפרים לצעירים
בן בנו הבחור משה נפטר ב-ל"ג בעומר ה'תשפ"א באסון מירון כשהוא בן 21[5].
בשיעוריו בלטה מאוד מידת אהבת האמת והחתירה להשגתה. הוא אהב מאוד את הפשט, ובכל סוגיא תפסו מקום ניכר מפרשי המשנה, הרע"ב התוי"ט והתפארת ישראל, ומהם היה צועד אל שבילי הקצות והרעק"א. בדברי האחרונים וראשי הישיבות היה ממעט מאוד, ופעמים היה מטעימן לבסוף כפרפרת הפת. עם היותו לוקח נכדתו של בעל ה'ברכת שמואל', חתן חתנו הג"ר יצחק טורץ זצ"ל, נדיר היה לקבל את תורתו מפיו. בכלל, היה מתמקד מאוד על ההבנה הישרה של הדברים ולא אהב כל מיני נוסחאות ואמירות מעורפלות.
מתוך כך אהב מאוד את דברי הפוסקים הש"ך והט"ז וכיוצא בזה, כאשר למדנו אצלו מסכת ב"מ, פרקי אלו מציאות והמפקיד, הבאתי עמי ספר שקבלתי לבר מצוה, 'חידושי וביאורי הפוסקים', ספר המצטט את דברי הפוסקים על סדר הגמ'. כאשר גילה זאת פעם, לא זז מחבבו, היה שואל את הספר ומעיין בו, ואמר לא אחת: צריך להוציא כזה על עוד מסכתות, ולקרוא לזה 'הלכתא אליבא דשמעתתא'.
והיו גם רגעים של חסד. במחציתן האחרונה של השיעורים בשבת [חק ולא יעבור בישיבת פוניבז' לצעירים מיסודו של מרן הגרמ"י ליפקוביץ שליט"א, שבעה שיעורים בשבוע!], הזיל כטל דברי הגות ומוסר מעניני פרשת השבוע, בעיקר ממשנתו של רבו המובהק בעל מכתב מאליהו זצ"ל. את הדברים העמוקים והמופשטים היה מסביר בשפה צחה ובהירה, ב'לומדישע שפראך' שכל כך אפיין אותו, ובאוירה שבתית נינוחה ומיוחדת. באותה שעה לבש צורה שונה, ופנים חדשות האיר לנו, עד שכ"כ היינו מתרפקים ומתגעגעים לפרקי הזמן הנדירים הללו.
בד בבד עם חייו הצנועים והמסוגרים, שזרמו להן באפיק עצמאי לחלוטין, לבו הרחום לא עמד מנגד לכל בעיה או צורך כל שהוא של תלמיד. ידוע היה במעשי חסדים נסתרים נשגבים. בשנת לימודינו אצלו זכו הוא ומשפחתו הכבודה שיחי' להוביל לחופה בת סמינר חרדית מגולת רוסיה עם בן תורה אמיתי מאחת הישיבות החשובות. זכורני את שמחתו הגדולה באותה חתונה כמשוש אב בחופת בתו.
יהיה זכרו לברכה, ובתוך תלמידיו הרבים נמצא ניחומים במהרה, ובצרור החיים תהא נשמתו צרורה, עד יקיצו וירננו שוכני עפר.
